|
קטעים בקטגוריה: -.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
הפכים נמשכים - פרק 13
הפכים נמשכים - פרק 13 (אחרון)
-> הגעה לפארק, 9:45- ״זוכרים את החוקים נכון? תידבקו לבן הזוג שלכם ולא להיפרד! חסר לכם!״ קרא טאייאנג אל הילדים שרצו החוצה מן האוטובוס עם חיוכים גדולים, מתפלאים מפיתולי מסלולי רכבות ההרים השונות בפארק. ״מזכיר שוב! לא עולים למרעיד הגולגולת! ~תהנו״. כל הילדים רצו לכל עבר והשתגעו לגמרי, חוץ מזוג אחד לא מרוצה: ״אני לא עולה איתך לשום מתקן!״ טען דונגהא, עדיין עצבני על אונהיוק. אונהיוק שהחליט שהוא לא נותן לנסיכה כמו דונגהא לדרוך עליו הגיב בפידבק שלילי בחזרה, ״אז בוא נשב פה עד שש וחצי, כל אחד בפאלפון שלו, אני בטוח שזה יהיה מהנה״ הוא טען, מתקדם אל המזרקה שבה היו צריכים להיפגש כולם בשעת הסיום. דונגהא ישירות התחרט וניסה להגיב בצורה לא מסגירה. ״בכל מקרה, אני לא עולה איתך לשום מתקן שכולל בובות, לבבות, או רוחות״ הוא אמר, ביטחונו העצמי יורד מעט. אונהיוק קימט את מצחו, ״בובות ולבבות בסדר, אבל למה רוחות?״ הוא שאל בהיסוס רב. ״זה...מפחיד אותי״ ענה דונגהא, מנסה להשאר רציני. ״אווו~ הנסיכה מפחדת? אני אגן עליך נסיכה!״ אונהיוק לקח נשימה והמשיך לדבר בטון רציני יותר, ״שיהיה ברור, מרעיד הגולגולת שלנו!״ הוא אמר בשקט. ״אבל-״ דונגהא ניסה להגיב אך אונהיוק השתיק אותו בעזרת כך שהניח אחת מהאצבעות הארוכות שלו על פיו של דונגהא, גורם לו להצטמרר ולגוון ורדרד להציף את לחיו. ״הנסיכה מסמיקה אה?״ אונהיוק הקניט. משהו מוזר קרה כי אונהיוק חזר להקניט שוב אחרי תקופה של הרבה זמן שהשניים היו בשאלות לגבי מערכת היחסים שלהם. האם אונהיוק החליט סופית שאין בניהם סיכוי? טוב זה היה ברור, הרי אלה אונהיוק ודונגהא! איך בדיוק יהיה סיכוי? ״קדימה, לפני שיהיה תור!״ קרא אונהיוק, מושך את דונגהא המפוחד אחריו. - ״אז...לאן הולכים?״ שאל באם באם את מארק כששניהם עמדו בכניסה לפארק, בוחנים את המתקנים השונים. ״בוא נלך לפיראטים!״ החליט מארק, מושך את באם באם אחריו. -פיראטים?- חשב לעצמו באם באם. - ״אוווו נו מארקי יש תור ענק!!!״ קרא באם באם ביאוש כשעל פני לוח ההמתנה היתה כתובה לפחות שעה של המתנה. ״אז לאן אתה רוצה ללכת?״ אמר מארק, גם הוא קצת מיואש. באם באם חשב לעצמו רגע, ואז הצביע על המתקן הגדול ביותר בפארק. ״בוא נלך לגלגל הענק, רואים את כל הפארק משם ויש רק חמש דקות המתנה!״ קרא באם באם, קורא מן השלט המרוחק. מארק חשב לעצמו שניה, ״גלגל ענק? אמ...אוקי״ הוא הסכים והשניים התקדמו אל הגלגל שהיה קשה לפספוס. - ״רוחות?״ שאל ג׳י דרגון עם מבט ערמומי על פניו. ״ניחשת טוב בייבי״ ענה טופ, מתריס בחזרה. ״אם אתה מפחד תנשק אותי והכל יעבור״ הוסיף טופ, בלשון המעטה- עף על עצמו. ״או תאמין לי שאתה לא באמת הולך לזכור מה יהיה בתוך המתקן כי אנחנו כל כך מתמזמזים למוות!״ קרא ג׳י דרגון בחזרה, גורם לליבו של טופ לפעום קצת מהר יותר. ״כבר אמרתי שאני אוהב אותך?״ - ״יותר מידיי פעמים״. - ״סהון סהון סהון סהון! בוא נלך לבובות! אני רוצה ללכת לסירה של הבובות! ואז ואז ואז נלך למלאכיות!!״ קרא לוהאן בשמחה, המום לגמרי מהפארק ומתרגש קצת יותר מידיי. סהון לקח נשימה עמוקה והביט בלוהאן המאושר. ״אתה בטוח שאתה גבר?״ הוא שאל בהומור, ולוהאן רק שלח אליו מבט עצבני. סהון הבין את הרמז ושתק. - ~הוא היה חייב לשים אותי עם סונגרי~ חשב לעצמו טאייאנג כשהאוירה בינו לבין סונגרי הייתה קצת אפלה ולא ברורה. ״טוב לאן הולכים סונגרי?״ קרא טאייאנג, מאפס את מוחו. ״לאן שתרצה״ ענה סונגרי בעצב. הוא שמח ששיבצו אותו עם טאייאנג אך ידע שטאייאנג לא מרוצה בכלל מבחירתו של מינהו. טאייאנג הבין שסונגרי הבחין בכך שהיה מעדיף שיבוץ אחר לכן לקח את המושכות- ״בוא נלך למצפה! יש שם נוף יפה ואפשר לראות כוכבים מהטלסקופ.״ אמר טאייאנג, מושך את סונגרי אחרי מבלי לשמוע תגובה. - ״לאן הולכים?״ קרא סונגמין מתרגש מעט, תיק סגסגל על גבו וכובע לבן על ראשו. ״לבית של דורה!״ קרא קיוהיון מצחקק. ״נו קיו!!!״ צעק עליו סונגמין בחזרה, לא משועשע כל כך. ״בסדר בסדר...לאן שתרצה״ ענה קיוהיון, מוציא קצת כסף מהכיס- ״בוא נקנה צמר גפן...״ הוא הוסיף והחזיק לסונגמין את ידו, גורם לליבו הקטן להחסיר פעימה. סונגמין הריע והלך עם קיוהיון לדוכן... - סונגמין אכל מצמר הגפן הורוד שלו בזמן שבחן בעניו את המתקנים השונים. ״הי קיו...רוצה ללכת לסרט ב 7D ?״ הוא שאל בציפיה. קיוהיון רק הנהן, פיו מלא בצמר גפן, והשניים התקדמו יחד אל המתקן. - ״לאן נלך טאמין?״ אמר מינהו, מנסה לתקשר עם טאמין שהיה קצת פגוע מהיערותיו האחרונות של מינהו אליו. ״לאן שבא לך״ ענה טאמין ללא עניין, תקוע במסך הפאלפון שלו. מינהו שחרר האנחה קטנה והוביל את טאמין למתקן שבחר, מתקן בשם - ׳עיר האהבה׳. מה מינהו מתכנן? משהו חשוד כאן. - ״להדק חגורות. לא להוציא ידיים / רגליים / שיניים / טבור ועוד... מן הרכבת, וכמובן- להחזיק חזק!״ נשמעה ההקלטה במושב של אונהיוק ודונגהא. אונהיוק מתרגש אך דונגהא פוחד פחד מוות. המסלול של הרכבת הוא שני לופים, כניסה למערה חשוכה, יציאה מימנה וירידה מפחידה ביותר. דונגהא פחד כל כך! הוא הרגיש צורך עז להחזיק לאונהיוק את היד אך ללא ספק לא עשה זאת! - באם באם ומארק עלו יחד לקרון שלהם בגלגל הענק. שניהם התיישבו אחד לייד השני וחיכו שהקרון יעלה מעלה. שתיקה סררה בקרון, השניים חיכו בשקט ולא פצחו פיהם... - ״אנחנו יוצאים לדרךךךך״ קראה גולגולת גדולה לפני יציאתה של הרכבת, והינה ג׳י דרגון וטופ מתרגשים לגמרי יושבים זה לצד זה במלכודת השדים הזאת. איך זה שאין בהם אפילו טיפה של פחד? - סהון ולוהאן ישבו בספינה הקטנה והפרטית שלהם כשהטיול יצא לדרך. שירים שמחים מתנגנים ברקע ובובות רובוטיות רוקדות לצלילי השירים. לוהאן הביט בכל בפה פעור, גורם לסהון לצחקק. - סונגרי וטאייאנג הגיעו למצפה, בו הם נכנסו לאולם גדול והתיישבו במקומותיהם- חיכו שמופע הכוכבים יתחיל. סונגרי הרגיש בכלל לא בנוח עם טאייאנג אבל הוא כל כך אהב אותו! הוא פשוט הרגיש שהטיול הזה הולך רק להרחיק בניהם וזה העציב אותו כל כך. - סונגמין וקיוהיון כבר ישבו במקומותיהם. משקפי תלת מימד לעניהם והם מהדקים חגורותיהם. ״מוכנים לטיסה בעולם הגדול?״ קרא קול אלקטרוני באולם. סונגמין וקיוהיון לא יכלו לראות אף אחד בגלל המושבים המופרדים, לכן רק הסתכלו אחד על השני וחייכו בזמן שהקהל באולם הריע. - טאמין הביט סביב, לא מבין למה מינהו בחר לקחת אותו למתקן עם לבבות ושירי אהבה בספינות פרטיות... זה ממש לא היה הסגנון של מינהו. טאמין כבר הבין לאן מינהו הולך, אבל הוא אמר לו שהוא ויתר! אפילו שהשנה כבר כמעט נגמרה, טאמין ניסה לשכנע את עצמו שהוא לא חפץ במינהו יותר! רק בכדי שמינהו לא יסכן את הקריירה שלו ואת מאמציו הרבים בשבילו. זה העציב אותו כמובן, לדעת שאין ביכולתו לצאת עם מינהו... אך הוא היה חייב להשלים עם ההחלטה שלו עד הסוף! עם כמה שזה היה קשה. - כל הזוגות היו באמצע המתקנים השונים כשמשהו מאוד מוזר קרה. בשניה אחת כל המתקנים בפארק נעצרו, כל החשמל בפארק נכבה, הכל השתתק... זה היה מפתיע מאוד, מנהלי הפארק הגדולים ביותר לא הבינו את התקלה, איך זה יכול להיות?! - דונגהא צעק את גרונו בעוד אונהיוק נהנה מכל רגע כשבום! הרכבת נעצרה והכל נהיה חשוך. טוב הכל נהיה חשוך כי גם כל החשמל נכבה, אבל במקרה של דונגהא ואונהיוק הם היו בתוך המנהרה החשוכה של רכבת ההרים באותו רגע. דונגהא רק התפלל לאלוהי הרכבות והודה לו שלא תקע את הרכבת כשהיו הפוכים. כמה שניות של שקט עברו עד שהקהל ברכבת הבין שמדובר בתקלה והתחיל לדבר בקולי קולות. אונהיוק ודונגהא שבקושי יכלו לראות משהו נשארו בשקט. דונגהא ממש פחד מהרכבת, מאוד מאוד פחד מהמסלול המפותל שלה והכי פחד מהחושך. הוא התחיל לרעוד בכל גופו אחרי כמה דקות שהרכבת עדיין תקועה במקומה! אונהיוק יכל להרגיש את האנרגיה השלילית שבוקעת מדונגהא והחליט שהוא חייב לנקוט עמדה! הוא החליק את ידו מתחת לזו של דונגהא ואחז בה חזק, גורם לדונגהא לגנוח גניחה קטנה בבהלה כשלא הבין מה נגע בו. ״תרגע! זה אני״ אמר אונהיוק בלחש, גורם לדונגהא להצטמרר למגעו. דונגהא הרגיש לרגע שהוא מתחיל להשבר מבחינת הקשר שלו עם אונהיוק ופשוט חפן את פניו קרוב לחזהו של אונהיוק. אונהיוק חיבק את דונגהא אליו וניסה להרגיע אותו כשהיה בטוח שדונגהא פועל מתוך פחד. דונגהא התקרבל אל חום גופו של אונהיוק, נזכר לפתע בפעמים הרבות שעשה זאת. ריח בשמו של אונהיוק משפיע עליו כל כך והוא רק ניסה להתקרב יותר. למה הוא נשבר כל כך מהר?! הוא הרי כעס עליו לפני מספר דקות! ״דונגהא?״ קרא אונהיוק בשקט והרים את פניו של דונגהא בכדי להצמיד אליו את שפתיו. מה שאונהיוק לא יכל לראות זה שדונגהא פקח את עניו בפליאה, גופו משותק והוא מופתע לגמרי מהפעולה הפתאומית של אונהיוק. הנשיקה גרמה לדונגהא לחשוב שוב על הקשר שלו עם אונהיוק והוא החזיר נשיקה, גורם לאונהיוק להסמיק בפעם הראשונה בחיו. אונהיוק סוף סוף שחרר את הנשיקה, ״תצא איתי?״ הוא מלמל, מחכה בציפיה לתגובתו של דונגהא... דונגהא לא הספיק להחזיר תשובה כי החשמל כבר חזר והרכבת המשיכה את מסלולה. מה שבטוח זה שדונגהא חיבק חזק חזק את אונהיוק למשך כל שאר המסלול. - באם באם ומארק ישבו בקרון שלהם, מציצים החוצה אל הנוף כשהיו בדיוק בראשו של גלגל הענק. הקרון הכי גבוה! באם באם הסתכל על מארק, מחכה שיעשה צעד אך מארק לא זז. באם באם קצת התאכזב כשבדיוק בום גדול נשמע! וכל האורות הבוהקים בפארק נכבו, משאירים את השניים באוירה...רומנטית. השניים הביטו אחד על השני והתיישבו ללא מילה, מחכים שהגלגל יחזור לעבוד. ״מארקי״ מלמל באם באם אחרי כמה דקות. ״מ?״ שאל מארק קצת בחוסר עניין, עסוק בלבהות בפארק הגדול מן חלון הקרון. ״אתה עוד אוהב אותי?״ ענה באם באם, קצת עצוב מיחסו של מארק אליו בשעות האחרונות. ״ברור באמי! למה אתה בכלל שואל?!״ קרא מארק, מתנתק מן הנוף ורץ לחבק את באם באם. ״אז למה אתה כבר לא עושה...דברים...רומנטים?״ שאל באם באם ברצינות. מארק חשב רגע על התשובה ואז ענה, ״אתה רוצה? כי פשוט שמתי לב שזה קצת מלחיץ אותך...״ הוא אמר, מתקרב אל באם באם עם פניו. ״אני אוהב את זה מארקי, אז מה אם זה מלחיץ אותי!״ אמר באם באם בשנית, גורם למארק להסמיק קצת. מארק עדיין לא זז ובאם באם התחיל להתעצבן, ״נו אתה מוכן לצרפת אותי כבר?!״ הוא קרא, מושך את מארק אליו ועולה עליו עם גופו, מנשק אותו עד שלשניים לא היה אויר, אך עדיין המשיך! הם היו כל כך עסוקים בנשיקות שלא שמו לב שהגלגל כבר חזר לעבוד... - ג׳י דרגון וטופ היו בעיצומו של פחד גדול כשהרכבת נתקעה בדיוק בחלק שבו זומבי צריך ליפול לך על הראש. ג׳י דרגון צעק בפחד והתכופף אל הרצפה, מושך את טופ אחריו והשניים שכבו על הרצפה הצרה מאוד של הקרון הקטן יחד, מביטים בזומבי מפלסטיק שהיה מאוד קרוב אליהם. ״אמאאא! טופ תעשה משהו!״ קרא ג׳י דרגון בפחד וטופ ידע בדיוק מה לעשות, הוא חפן את פניו של ג׳י דרגון ונישק אותו בעוצמה, גורם ללשונו לשחק בפיו כשג׳י דרגון רק התענג יותר ויותר. אחרי לפחות עשר דקות שהשניים ככה הם התיישרו חזרה למושבים שלהם והופתעו לגלות שזהו כבר הסיבוב השלישי של הרכבת שהם עושים בלי לשים לב. - רעש גדול נשמע מהדהד מהספינות האחרות מלפניהם כשכל הספינות במתקן נתקעו. הבובות כבר לא זזות, אין יותר שירים ברקע, והכל חשוך. ״אומייגאד סהון!״ קרא לוהאן בפחד, מחבק את חברו בעוצמה. ״תרגע בייבי, אני פה״ ענה סהון, מחבק חזרה את חברו הפחדן. לוהאן הרגיש כל כך בטוח בסביבתו של סהון! הוא שילב עם ידו אצבעות ועלה עליו, מתיישב עליו במקום על מושב הספינה. ״מה אתה עושה?״ קרא סהון משועשע. ״מחכה שתנשק אותי״ ענה לוהאן בביטחון. ״או אתה לא צריך לחכות בייב״ הוסיף סהון לפני שריסק את לשונותיהם יחד. לוהאן סוף סוף קיבל את הנשיקה המיוחדת שחיכה לה! פשוט ככה, במתקן בובות בפארק רנדומלי בהתחוללותה של הפסקת חשמל בכל הפארק. השניים התנשקו ברוך, וסהון לא יכל לבקש דבר יותר טוב מזה. פשוט הוא ולוהאן, בשקט! מתנשקים... - סונגרי וטאייאנג נהנו ממופע הכוכבים כשכל האורות והמסכים נכבו לפתע. ״מ-מה מה קרה?״ קרא סונגרי בשקט, מנסה להסתיר את העובדה שהוא פוחד מהחושך, אך ללא הצלחה. ״אל תגיד לי שאתה מפחד מהחושך?״ אמר טאייאנג, חכם מידיי בשביל שסונגרי יעבוד עליו. טאייאנג הבין שהתשובה חיובית והוא פיסק את ידיו, קורא לסונגרי לחיבוק חם ומנחם. סונגרי היסס בהתחלה אך קפץ על ההזדמנות להרגיש את עורו של טאייאנג על שלו. טאייאנג חיבק את סונגרי כשלפתע הרגיש משהו רטוב אל כתפו. ״מה אתה פוחד עד כדי כך?!״ אמר טאייאנג בפליאה כשמצא את סונגרי בוכה. ״ל-לא ז-זה לא זה״ אמר סונגרי מתוך בכי. ״אז מה קרה?! ספר לי זה בסדר!״ אמר טאייאנג, גורם לסונגרי להשבר ולמאר את האמת. ״המאמן! א-אני פוחד לאבד-ד אותך!״ הוא מלמל, עדיין בוכה. טאייאנג הרגיש את ליבו נשבר והוא משך את הילד לעוד חיבוק חם, לרגע מוותר למוחו ונותן לליבו לשלוט בו. ״סונגרי, יש לך מזל שאתה מסיים בית ספר״ אמר טאייאנג לפני שגרם לליבו של סונגרי כמעט חהיעצר כשנישק אותו בפתאומיות. סונגרי.......מתנשק!!! עם המאמן!!!!!!! עם טאייאנג! החלום שלו!!! מי שהוא חיכה לו במשך כל כך הרבה זמן! חלומו התגשם! סוף סוף! סונגרי התחיל לבכות תוך כדי הנשיקה וטאייאנג הבין שהבכי הוא כבר לא מעצב. מחבק את סונגרי, טאייאנג שחרר את הנשיקה וניגב את דמעותיו החמות. סונגרי כל כך אהב את טאייאנג! אהבה אמיתית! ״המאמן?״ שאל סונגרי פתאום. טאייאנג הנהן וחיכה שידבר- ״אני מנשק טוב?״ שאל סונגרי עם דמעות בעניים. טאייאנג רק צחקק והנהן, מנשק בשנית את סונגרי החמוד ונעלם יחד איתו על תוך הנשיקה. לאחר כמה דקות המצפה כבר חזר לתפקד אך השניים היו עוד אבודים בנשיקה המתוקה שחלקו. - סונגמין וקיוהיון היו בשיא ההתרגשות של הסרט כשלפתע המסך נכבה וכל החדר נהיה חשוך. קיוהיון - שידע טוב מאוד שהפסקת החשמל הולכת להגיע - קפץ על ההזדמנות ונישק את סונגמין! סונגמין עדיין לא הבין מה קרה, אך ברור שהוא השיב לנשיקה ונפל על רצפת האולם יחד עם קיוהיון שכבר התחיל בכלל להפשיט את סונגמין...שובב. המסך נדלק שוב אחרי מספר דקות וסונגמין השיב את חולצתו וניסה להרגיע את הזקפה הענקית שלו כשקיוהיון היה מרוצה לגמרי מהפינוק ההוא על הרצפה. ש...לא קרא שום דבר! ;) - מינהו לא ידע איך לפנות אל טאמין במשך כל שהייתם במתקן. ברגע שהייתה הפסקת חשמל מינהו פשוט הודה לאלוהים על כך שקרתה התקלה! כאילו שמישהו גרם לכך! זהו זה! הוא קופץ על ההזדמנות!!!! ״טאמין?״ הוא שאל ברגש, גורם לטאמין סוף סוף להחזיר את מכשירו הסלולרי לכיס ולהביט אל תוך עניו. ״אתה בטוח שאתה מוותר עלי?״ הוא המשיך, גורם לטאמין להסמיק, לחשוב כמה שניות, ולהנהן בעצב. מינהו ידע שטאמין עושה זאת בשבילו, ושאינו באמת מתכוון לכך לכן... ״טאמין, אתה מרשה לי לנשק אותך?״ הוא שאל. טאמין בכלל לא ידע למה הוא הסכים כי הוא פשוט הנהן ונישק את מינהו בעוצמה, מצמיד כמה שיותר חזק את שפותיהם יחד! מינהו כאילו קיבל זאת כאישור לתכניתו- ״טאמין, אתה יכול לסרב לי שוב! באמת שאתה יכול! חיים ארוכים לפניך ויכול להיות שעוד לא פגשת את אהבת חייך! אז לך ותבלה! אבל רק רציתי לשאול שאלה אחת קטנה לפני שאתה קובע!״ טאמין כבר ידע שהוא הולך לסרב אך פניו השתתקו ברגע שהביט במעשיו של מינהו. מינהו הוציא קופסא אדומה בצורת לב מהכיס ופתח אותה בעודו קורע ברך על רצפת המתקן הצרה, חושף טבעת זהב מדהימה! ״התינשא לי?״ הוא שאל עם חיוך קטן, מבטו מודאג מהתשובה של טאמין. טאמין שהיה לגמרי משוכנע שתגובתו תהיה שלילית, התחיל לבכות בכי תמרורים והנהן, מחבק את מינהו בכל כוחו כשדבר שחלם עליו כל לילה ושהיה בטוח שלא יקרה! באמת קרה! מינהו בכה גם הוא, מוציא את הטבעת ומשחיל אותה על אצבעו הדקה של טאמין. ״אני אוהב אותך״ הוא מלמל, מחבק את טאמין בכל כוחו ומוחא דמעותיו בעדינות. ״מינהו אני...״ טאמין ניסה להשיב... ״ג-גם אני״ הוא מלמל בבכי, עדיין אוחז במינהו. השניים מאורסים רשמית וכל מה שנשאר הוא חתונה! - אז הפאנפיק שלנו הגיע לסיומו. זה ברור שסוף טוב הכל טוב, אבל אני חייב להגיד שוב: דונגהא. ההגדרה הכי טובה לדונגהא היא: חנון על. הילד הזה הוא הילד הכי חנון שתוכלו לתאר לעצמכם אי פעם. אונהיוק. ההגדרה הכי טובה לאונהיוק היא: בריון מדרגה ראשונה. אונהיוק היה מבלה את שעות הפנאי שלו במשחקי מחשב, וכמובן צפייה בפורנו. בית ספר? מה זה? לסיכום: דונגהא ואונהיוק- שום מגנט שבעולם לא יחבר אותם. בעצם...זה ידוע ש...הפכים נמשכים... -אפילוג-> כעבור שנה: פעמונים נשמעו ברקע אחד אחרי השני והזוג הטרי צעד על השטיח הלבן בגאווה. ״ואוו הם באמת התחתנו! ידעתי שזה יקרה בסוף!״ קרא דונגהא, מחובק אל אונהיוק באחד הכסאות בקהל. ״אנחנו הבאים בטור בייבי, שים לב שאתה תופס את הזר!״ התריס אונהיוק, מנשק את דונגהא ברוך. - מינהו וטאמין נראו אחד לייד השני מתחת לחופה גדולה, שניהם מחוייכים ובוכים כמה דמעות פה ושם. ״אני מקודש בטבעת זו...״ התחיל טאמין את אחד הנאומים שנהוגים לנאום בחתונה... ״מיני מאוס, תביא לי איזה סוג׳ו או משהו...״ קרא קיוהיון אל סונגמין כשהשניים עמדו די מרוחק לחופה. ״זהו? התחתננו אז אין לך ידיים?!״ קרא סונגמין בעצבנות, אל מבטו רך ועדין. הוא התקרב אל קיוהיון, נושק לו ברוך ואז פנה אל כיוון הבר להביא לקיוהיון את מבוקשו. ״אתה מוזמן לשבור את הכוס״ אמר הרב אל מינהו שנראה מתרגש מרגע לרגע, דמעות בעניו והוא מתכונן לדבר שחיכה לו מאז הפגישה הראשונה עם טאמין. ״באם באם? מארק?! אתם באים? מינהו עומד לשבור את הכוס!״ קרא ג׳י דרגון הנראה מחובק לגמרי עם טופ, נשען על בר המשקאות. לוהאן ומארק רצו אל הזוג מתיישבים ליידם. ״מה אתם מתחתנים?״ שאל טופ כשהבחין בטבעות התואמות. ״כן,״ ענה לוהאן בפשטות עם חיוך קטן, מחבק את סהון ומנשק אותו על הלחי. ״גם אני רוצה שנתחתן!״ אמר ג׳י דרגון, גורם לטופ לצחקק. ״אמרתי לך בקרוב! אני רוצה לחסוך לטבעת יפה!״ ענה טופ, וגם הם התנשקו בעוצמה. ׳בום׳ נשמע כשמינהו סוף סוף שבר את הכוס וטאמין קפץ עליו, מנשק אותו על שפתיו ובוכה דמעות רבות! ״אנחנו נשואים טאמין!״ קרא מינהו בשמחה והשניים חלקו עוד נשיקה מתוקה. כולם שמחו ורקדו וצעקו והתחבקו! עד שמישהו הועיל בטובו להשתיק את כולם! ״רק רגע רק רגע! יש לי הודעה חשובה!״ קרא טאייאנג. ״יותר נכון - שאלה חשובה!״ אמר טאייאנג וכולם הבינו כבר לאן זה הולך. סונגרי נדחף על ידי הקהל אל מרכז המעגל וחיכה. ״סונגרי, תישנא לי?״ שאל טאייאנג בחיוך וסונגרי כמעט התעלף כשטאייאנג השחיל את הטבעת על אצבעו. התשובה הייתה די ברורה כי סונגרי לא יכל כל כך לדבר באותו רגע. טאייאנג רק נישק אותו ברוך והמסיבה המשיכה. ״אז תגיד...״ שאל קיוהיון את היצ׳ול לפתע בשיא המסיבה... ״לפני שנה...ההפסקת חשמל בפארק...זה בגללך נכון?״ הוא המשיך, גורם לחיוך ערמומי לעלות על פניו של היצ׳ול. ״אני לא יודע על מה אתה מדבר.״ ענה היצ׳ול. סוף
| |
הפכים נמשכים - פרק 12
הפכים נמשכים - פרק מיוחד - פרק 12
-> יום שני, 10:00- המסך נפתח. *מחיאות כפיים* -מונולוג של צ׳ונג׳י- ״החיים הם רצף צעדים ומעשים, רצף של בחירות על פני מסלול אחד ארוך ומפותל. לפעמים צריך לקפוץ למים, לפעמים רק להסתכל מהצד, אבל תמיד לחשוב קדימה! מה יקרה במידה ו... ואם יצא שכך וכך... האם יש תוכנית גיבוי?״ ג׳י דרגון נכנס לבמה ״לפעמים העבר משפיע עלינו בצורה קשה מידיי. דבר אחד שנגרם על ידי אדם אחד ששינה את עתידך אך נשאר בעברך. ואז...במצב הכי גרוע יש את ההוא, זה שיבוא להציל את המצב. האביר על הסוס הלבן.״ אונהיוק ודונגהא נכנסים לבמה אונהיוק: ״למה אתה חייב להיות תקוע שם? בעבר הזה? אתה הורס משהו שיכל להיות...מיוחד.״ דונגהא: ״החיים הם רצף צעדים ומעשים, רצף של בחירות על פני מסלול אחד ארוך ומפותל, העבר שלי לא מאפשר לי להיות בקרבתך, אני מצטער אהובתי...״ -סהון מופיע בצד הימני אחורי של הבמה- ״לפעמים טעות אחת יכולה לגרום ליותר מידיי. זה כבר ידוע שאסור לוותר, זה כבר ידוע שחייב להמשיך תמיד קדימה, לקחת צעד אחורה ועוד שניים קדימה, ללכת וללכת ולא לוותר, כי יכול להיות שתאבד משהו חשוב בדרך.״ טאמין נכנס לבמה ״החיים הם רצף צעדים ומעשים, רצף של בחירות על פני מסלול אחד ארוך ומפותל, לפעמים הויתור שלך יגרום ליותר מידיי. לפעמים צריך פרופורציות...לקחת את הכל לאט.״ לוהאן מתקרב אל טאמין לוהאן: ״נו אז...בחרת? או שאתה נשאר עם דעתך?״ טאמין: ״החיים הם רצף צעדים ומעשים, רצף של בחירות על פני מסלול אחד ארוך ומפותל, לפעמים צריך לקפוץ למים. לפעמים רק להסתכל מהצד, אבל תמיד לחשוב קדימה.״ -טופ נכנס לבמה ״זהו סיפור תמים שמסביר איך מגנט מתפתח. לא לא, זה הוא לא שיעור טכנולוגיה. אלה פשוט...הפכים נמשכים.״ *מוסיקה, חושך* ההצגה עברה די מהר, הכל הלך חלק, השחקנים בצעו את מלאכת עבודתם בצורה מושלמת, אבל נשיקה אחת סיבכה קצת את הרגשות... בניגוד למה שהשניים חשבו, אף אחד לא צחק על כך שאונהיוק משחק אישה, הקהל פשוט בכה לצלילי הפסנתר המתנגנים ברקע ולמראה הסצנה העצובה. -דונגהא ואונהיוק עומדים על הבמה- דונגהא: ״אני נתתי הכל, את כל חיי, אני חיכיתי והרגשתי והכל היה מושלם. למה הכל חייב לההרס בדקה התשעים? למה?״ אונהיוק: ״זאת לא אשמתך. זאת גם לא אשמתי. לא נועדנו להיות יחד!״ דונגהא: ״נועדנו! אני לא עוזב עד שאקבל את מבוקשי.״ סהון: ״אתה לא לוקח אותה. על גופתי המתה!״ אונהיוק: ״אדון ג׳ואן, אני אוהבת אותך. לך, למען הטוב שבחייך...״ סהון: ״לך, אתה תיפגע.״ דונגהא: ״זה לא משנה! אני באתי בכדי להציל את אהבתי היחידה: ליידי ניימי״ אונהיוק: ״או אדון ג׳ואן, מה אוכל לעשות בכדי להוכיח לך את אהבתי אליך?״ דונגהא: ״נשקי ני! נשקי את שפתי והוכיחי לי את אהבתך אלי! הוכיחי!״ - דונגהא היה צריך לעשות את הצעד הראשון, אבל הקהל, ואונהיוק עצמו גרמו לכל כישורי המשחק שלו להעלם ולגופו להצטמרר, בעיקר בעקבות הריב שלו עם אונהיוק אתמול בלילה. אונהיוק התקרב אל דונגהא ונישק אותו, יזם את הנשיקה במקומו כשראה שלדונגהא פשוט לא היה את האומץ. דונגהא נבהל קצת מהנשיקה הכביכול לא צפויה שקיבל מאונהיוק אבל זאת לא הייתה הסיבה לריב הענק שלהם אחרי ההצגה. כן כן, השניים לא מפספסים הזדמנות לריב... אונהיוק החזיק את ידו של דונגהא לנגד עניו של הקהל, ואם זה לא היה מספיק הוא גם הזיז את שפתיו לנגד אלו של דונגהא, גרם לנשיקה להיות הרבה יותר מסתם נגיעה. אחרי כמה שניות השניים שחררו את הנשיקה, מודעים לכך שהייתה קצרה מהמתוכנן אך השפתיים שזזו אחת כנגד השניה היו מספיקות לקהל בכדי למחוא כפיים כמו מטורפים ולהעריץ את הזוג באותו רגע. משום מה דונגהא לקח את הכל קשה ולא דיבר עם אונהיוק עד אחרי ההצגה...לזה כבר נגיע אחר כך. -מונולוג של קאפ- ״אז שוב אנחנו אומרים- החיים הם רצף צעדים ומעשים, רצף של בחירות על פני מסלול אחד ארוך ומפותל. לפעמים צריך לקפוץ למים, לפעמים רק להסתכל מהצד, אבל תמיד לחשוב קדימה! מה יקרה במידה ו... ואם יצא שכך וכך... האם יש תוכנית גיבוי?״ טופ- ״האם יש תכנית גיבוי? הרי בלי להסתכן אי אפשר להתקדם. צעד צעד באופן מחושב... אם אני אלך לכאן, אני אפסיד שם משהו ואם אני אשאר שם אני אוכל לטעון ש...הפסדתי כאן משהו. החיים הם רצף צעדים ומעשים, רצף של בחירות על פני מסלול אחד ארוך ומפותל. לפעמים צריך לקפוץ למים, לפעמים רק להסתכל מהצד, אבל תמיד לחשוב קדימה! מה יקרה במידה ו... ואם יצא שכך וכך... האם יש תוכנית גיבוי?״ -טאמין ״תודה לכם קהל נכבד שהגעתם להצגה מציאותית שמבוססת בעיקר על החיים של כל אחד מאיתנו. מגנט. הצגה מקורית עם...הפכים נמשכים...אז... האם יש תכנית גיבוי?״ סוף - הקהל הריע כמו משוגע, כולם היו מרותקים לתרבות הנפלאה שנתגלתה לנגד עניהם בשעה האחרונה, כל השחקנים יצאו בסיסמאות קליטות וריגושים, חיוכים גדולים וחיבוקים אחד לשני על כך שעברו את ההצגה בהצלחה, חוץ מזוג אחד שנעל על עצמו דלת באחד מחדרי החזרות שמאחורי הקלעים. - דונגהא עמד עם דמעות בעניים, בפעם הראשונה מרשה לעצמו לצעוק על אונהיוק. ״איך יכולת?!?! על הבמה?!?! מול ההורים שלי!!! מול כל החברים שלי!!! מול כל שאר השחקנים! מול מינהו! ומול כל העיר!!!! איך יכולת?!?! אני שונא אותך!!!!!!!!!!!!! שונא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!״ צעק דונגהא את גרונו החוצה, למזלו אף אחד אחר לא נשאר מאחורי הקלעים בכדי לשמוע את צעקותיו. אונהיוק עמד ללא תגובה, בפעם הראשונה מרגיש שאין ביכולתו להגיב לדבר מה. הוא רצה להגיד שהוא מצטער, להגיד שהוא טעה, אבל זה יהיה שקר. הוא לא מצטער בכלל, וזה מה שהדאיג אותו. הוא עכשיו יודע, הוא מאוהב בדונגהא. לי דונגהא, נסיכת בת הים, הוא האדם שהוא אוהב. אונהיוק לא ידע איך עליו להגיב, הוא אף פעם לא הוצב במצב כזה... דונגהא פרץ בבכי ורץ החוצה, משאיר את אונהיוק עומד המום בחדר החזרות הקטן... ״מה עשיתי...״ הוא לחש לעצמו... > כמה דקות אחר כך- אחרי ריב שכזה, קשה לחייך...מזל שאונהיוק ודונגהא היו שחקנים טובים מידיי בכדי להראות כל סימן לעצבות. ״תודה שבאתם!...תודה רבה!״ הם מלמלו יחד עם שאר השחקנים אל האורחים היוצאים מן האולם. ״הייתם מדהימים! איזה זוג! בכיתי!״ קראה ילדה אחת מן השכבה של השניים, גורמת להם לסמיק קצת. ״אתם שחקנים מדהימים! נראתם באמת מאוהבים! ואוו!״ קרא עוד מישהו אקראי... ״מדהימים! אתם צריכים לצאת גם במציאות!״ ״וואו וואו השניים האלה, בכיתי כל כך בנשיקה שלהם!״ ״הם כל כך תמימים, כאילו באמת אהבו אחד את השני!״ ככה היה עד שכל הקהל עזב את האולם. מינהו כינס את כל השחקנים לכמה מילים אחרונות. ״קודם כל כולם- כל הכבוד! אני גאה בכם! דונגהא ואונהיוק קיבלתם אלפי מחמאות! כל הכבוד! טאמין...יפה. באם באם, יפה מאוד רק צריך לעבוד איתך על דיקציה! ולכל השאר- היתם מושלמים! היו טעויות רבות, אני לא אומר שלא...אבל אני אתן את כל ההיערות שלי ביום שנשב כולנו לצפות בהצגה, הרי היא מצולמת...שיהיה לכולם המשך יום טוב ותהנו מהשחרור שלכם! אתם מסיימים י״ב!!!״ מינהו ניסה להיות כמה שיותר נחמד עם כולם, על אף שהוא החמיא לטאמין, הוא בקושי השקיע רגש בתגובה שלו אליו...כנראה שגם מינהו ויתר סופית על טאמין. חבל...הם יכלו להיות זוג טוב. ״עוד דבר אחד! מחר אתם יוצאים ללונה פארק! כן כן! אני גם מגיע, וגם עוד כמה מורים יבואו...יהיה כיף, לנוח היטב!״ מינהו סיים את דבריו. כל השחקנים הריעו ויצאו מן האולם לפגוש את משפחותיהם שגם צפו בהצגה, ואת כל המורים של בית הספר שכמובן הגיעו גם הם. - ״אמא״ קרא דונגהא אל אימו וחיבק אותה. ״דונגהא יקירי אתה שחקן מדהים! כל הכבוד אני גאה בך! וגם הילד הזה ששיחק את האישה חתיך! אתם ביחד?״ היש שאלה ישירותש בקושי נותנת לדונגהא זמן להגיב. דונגהא נהיה עצוב לפתע כשנזכר בריב שלו עם אונהיוק. אימו של דונגהא הבינה את המצב והניחה לו. ״אה דונגהא חמוד...אבא בבית החולים שוב לכן הוא יראה את ההצגה מצולמת, בסדר?״ היא אמרה, משנה נושא. דונגהא הנהן, כבר רגיל לסיטואציה. אביו בבית החולים כמעט כל יום, הוא חלה במחלת לב קשה ומצבו מדרדר. זאת אחת הסיבות שדונגהא תמיד היה תלמיד כל כך טוב...הוא רצה להשיג עבודה טובה בכדי להרויח הרבה כסף ולממן את הניתוח הקשה שלו. טוב...דונגהא לא אוהב לדבר על זה בכל מקרה... ״אוקי אמא, אני צריך לחזור לשיעורים! תודה שהגעת״ דונגהא חייך והפנה מבטו אל אונהיוק שהיה די בודד. ההורים שלו לא הגיעו להצגה, הם לא ביחסים טובים כל כך לפי מה שהוא הבין. דונגהא כל כך רצה לנחם את אונהיוק אך הריב הקודם לא איפשר לו להתקרב... - ״מאמן...״ לחש סונגרי אל טאייאנג שישב על אחד המושבים באולם, מחכה שיפנו אותו בכדי לסדרו. ״כן סונגרי, היית בסדר״ ענה טאייאנג בהגזמה... אוף, סונגרי היה חופר! אבל זאת לא הסיבה שטאייאנג סינן אותו...למען האמת הוא אהב את החפירות של סונגרי: ״זה לא זה אדוני. רציתי לומר משהו״ אמר סונגרי, קולו עצוב מאי פעם. טאייאנג הסתובב אל סונגרי ובהה בפניו הבוכיות. ״ספר לי מה קרה״ אמר טאייאנג עם קול מנחם, קורא לסונגרי לשבת במושב לידו. סונגרי לא היסס לרגע והתיישב, מנגב את דמעותיו בעדינות. ״אני...אני יודע שאתה יודע אבל אני רוצה להגיד לך את זה כמו שצריך...אני...אוהב אותך...״ אמר סונגרי, מתחיל לבכות כמו שאף פעם לא בכה בציבור! טאייאנג לקח נשימה עמוקה וחשב פעמיים אם עליו לומר מה שעלה בדעתו או שעדיף לשמור על זכות השתיקה. ״גם אני״ ענה טאייאנג בטון יבש. ״אבל אסור לי לאהוב אותך, אז אנחנו לא מדברים על זה עד שתסיים ללמוד.״ טאייאנג לא שאל, הוא קבע עובדה. משום מה חיוכו של סונגרי שב אליו, הוא היה בטוח שיקבל סינון יבש כמו בדרך כלל אבל טאייאנג הפתיע. אז רגע, זה אומר שבאמת יש להם סיכוי? > 20:00 - ״מסטיקים?״ - ״יש!״ - ״חטיפים?״ - ״ברור!״ - ״שני ליטר מים?״ - ״מחר בבוקר, שישאר קר...״ - ״אוקי, כסף לצמר גפן מתוק?״ - ״דונגהא! תהיה רציני!״ - ״אני רציני! לונה פארק בלי צמר גפן מתוק?!״ סונגמין ודונגהא סידרו ביחד את התיק לטיול של מחר דרך הטלפון. לאט לאט השיחה התגלגלה לכיוונים אחרים... - ״מה?! אבל הנשיקה הייתה מושלמת! נו דונגהא!״ - ״אני יודע אבל זה היה מביך! ולא היה לו שום אישור לנשק אותי ככה! בעיקר לא מול כולם!״ - ״תבקש סליחה!״ - ״אין מצב!!!״ - ״דונגהא תפסיק לשחק אותה, אתה חולה עליו ואתה סתם הורס הכל!״ - ״אני מספיק בוגר בכדי להחליט לבד סונגמין!״ נו ברור...שיחה של דונגהא וסונגמין תמיד תגמר או בריב, או בלדבר על אונהיוק או קיוהיון. - ״אע! דונגהא יא מסובך!״ - ״אני מסובך!?״ - ״הוא נישק אותך! למה אתה לא מבין רמזים?!״ - ״מה הפכת לסקסיולוג שלי?! די סונגמין זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נראה!״ ...אין טעם להמשיך לתאר, זה היה ככה בערך עד שלוש בבוקר, כשהשניים החליטו לישון כבר. מחר לונה פארק! -> בוקר, יום שלישי. 8:30- ״הינו חייבים לדבר עד שלוש בבוקר אה?״ מלמל לעצמו דונגהא כשהיה גמור מעייפות באוטובוס באותו בוקר...כנראה שסונגמין עייף לא פחות לפי הפיהוקים חסרי התרבות שלו. ״בדיקת שמות!״ קרא טאייאנג אל שלל הילדים הישבו באוטובוס. ״דונגהא, אונהיוק, סונגמין, קיוהיון, שיוון, לוהאן, קריסטל, מינט, היצ׳ול, טאמין, סהון, די.או, קאי, מינהיוק, סיאל, מינזי, בום, סונגרי, קי, טאו, קאפ, פניאל, סאנגג׳הא, אמבר, באם באם, מארק, צ׳ונג׳י, היונה, ג׳י דרגון, טופ״ וי ועוד וי הסתמן על גבי דפו של טאייאנג, ואחרי בדיקת שמות קצרה הוא התחיל להסביר על הטיול, כל מיני הזהרות וחוקים... ״אף אחד לא עולה על מרעיד הגולגולת! אני מזהיר! אתם לא הולכים עם אף אחד לא מוכר, ובמיוחד לא נשארים לבד! בשביל למנוע את זה אחלק אתכם לזוגות!״ טאייאנג עמד להמשיך אך מינהו פתאום התערב, ״אני אעשה רשימת זוגות ואעביר אותה אצל כולם, לא להתלונן! זה מה שקבענו, בלי שינויים!״ טאייאנג לא התנגד והמשיך לדבר, ״כולם נמצאים לייד המזרקה הגדולה בשש וחצי! לא יותר!״ כולם הנהנו והעבירו ריכוזם אל רשימת הזוגות שמינהו כבר הספיק לכתוב. ״אני מדביק את זה כאן, לייד מושב הנהג, כשנעצור להפסקת שירותים תבואו לראות.״ אמר מינהו. אף אחד לא באמת חיכה להפסקת שירותים...כולם התנפלו על הדף. -רשימת זוגות- באם באם + מארק דונגהא + אונהיוק לוהאן + סהון קיוהיון + סונגמין מינהו + טאמין ג׳י דרגון + טופ סונגרי + טאיאנג - זה עומד להיות מעניין. #הפכים_נמשכים_פאנפיק
| |
הפכים נמשכים - פרק 11
הפכים נמשכים - פרק 11
-> יום ראשון, שיעור אנגלית, 8:30- השנה מגיעה לסיומה... כן ככה זה, כל שנה נגמרת ולפעמים זה עצוב, אבל הילדים בבית הספר המיוחד שלנו מאוד מאושרים אני מבטיח! ^לולו? דייט. היום. אני. אתה. פארק. אחרי החזרה.^ לוהאן קרא את הפתק שוב ושוב ולא האמין. סהון באמת שלח את זה? זו מתיחה? הוא וסהון בדייט אמיתי?!?! ואוו... להחזיר לו פתק? להנהן? להראות שמחה? עצב? פוקר פייס? לוהאן מבולבל מאי פעם! אתם יודעים איך זה כשמאוהבים: אתה מסתכל על כל הכיתה אבל רואה רק אותו, כולם מדברים ביחד אבל הוא היחיד שאתה שומע, וכשאתה מסתכל על הפנים שלו, החיוך שלו, העניים שלו, השיער היפה והזוהר שלו, והשפתיים שלו שהחלום הכי גדול שלך הוא פשוט לטעום אותן, אתה כבר שוכח את עצמך. לא פלא שלולו מבולבל, חוץ מזה סהון הוא אחד הילדים היפים ביותר בבית הספר, ואוו ללוהאן בטח מאוד קשה לשמור על ריכוז כשהוא מדבר איתו...לא ככה? ״לוהאן! להעתיק מהלוח!״ קראה איילי המורה לאנגלית, קוטעת את מחשבותיו העמוקות של לוהאן. לוהאן התיישר במושבו והחליט להשיב סוף סוף לסהון. ^כן^ הוא החזיר...קצר וקולע. סהון קרא את הפתק וחייך חיוך קטן. אין ספק בכך, הוא זכה! הוא הסתובב אל לוהאן והנהן, מאשר את ההחלטה המשותפת ומחזיר את ריכוזו אל הלוח. ״י״ב 1 אני שמח להודיע שכולכם מוזמנים להצגה שלנו שעולה מחר בשמונה וחצי!״ מינהו שוב הפתיע את הכיתה, משום מה נראה קצת מצוברח... טוב אי אפשר להאשים אותו, ההצגה גוזלת הרבה אנרגיה ולחץ! או שזה בכלל קשור למשהו אחר? בכל מקרה, מינהו ניסה לחייך כמה שיותר וכבש את לבבות כל בנות הכיתה עם המראה המסוקס שלו. כל הכיתה הריעה וחיזקה את השחקנים השונים שישבו בה... ההצגה עולה סוף סוף! כבוד! -> הפסקה, 12:30- ״מיני מאוס?״ קרא קיוהיון בלחש אל אוזנו של סונגמין, מקפיץ אותו בבהלה. ״קיו! א-אל תעשה את זה יותר! זה מפחיד!״ צעק עליו סונגמין בחזרה קצת בגמגום, לא מוכן לעמוד בפני קיוהיון. ״נחש מה בייבי...״ אמר קיוהיון בשנית, חיוך ערמומי מרוח על פניו. ״מ-מה״ שאל סונגמין בלחץ, החיוך הערמומי של קיוהיון הוא אף פעם לא סימן טוב! קיוהיון הוציא דף מתיקו והושיט אותו לסונגמין. סונגמין העביר את עניו ימינה ושמאלה על גבי הדף והחיוך החל להתפשט על פניו החמודות. ״קיו! אני כל כך גאה בך!!!״ הוא צעק וקפץ על קיוהיון בחיבוק כשגילה שקיוהיון באמת הוציא מאה בבגרות בהיסטוריה. השניים התחבקו וצחקקו עד שקיוהיון החליט לשאול את השאלה שחיכה לשאול- ״אז...מגיעה לי פעם שניה?״ הוא מלמל, בודק שאף אחד לא מקשיב. פניו של סונגמין הפכו בין רגע לאדומות לגמרי, ״תראה קיו...״ הוא התחיל להסביר אבל קיוהיון עקף אותו, ״כן כן, אני יודע, זאת הייתה טעות ואתה מצטער על זה, ואתה לא רוצה לעשות את זה שוב, בסדר...״ הוא אמר בטון מנפנף, נאום ששמע ביותר מידיי דרמות... ״כן, זאת אולי הייתה טעות, וגם הייתי די שתוי אם אתה זוכר, אבל אני לא מצטער על זה, ואני...פוחד לעשות את זה שוב, כי כשאני לא תחת השפעת האלכוהול אני סתם פחדן״ החזיר סונגמין, מדבר בשקט. ״מיני, גם אני לא הכי בטוח בעצמי...״ התחיל קיוהיון, מתקרב אל סונגמין באיטיות עם חיוך שטני שעולה על פניו. ״אז בוא...״ הוא המשיך, קרוב אל סונגמין כל כך! ״נלמד״ בין קיוהיון וסונגמין היו סנטימטרים ספורים של מרחק, והנשימות של קיו היו מורגשות על עורפו של סונגמין, מה שגרם לו להתקפל ולהפסיק את נשימותיו. ״ביחד״. קיוהיון סוף סוף סיים את המשפט שנראה כמו נאום, גורם לשניהם למן...דה ז׳ה וו קטן, אבל עדיין לא פותר את סונגמין מלשכב עם קיוהיון פעם נוספת. ״קיו אני...״ סונגמין מלמל, מנסה למצוא תשובה לא מתחמקת. ״זה בסדר, אתה לא חייב לי כלום, אני צוחק. כשתהייה מוכן תודיע...בעצם אל תודיע, תקפוץ עלי ואני כבר אבין לבד״ אמר קיוהיון, מרגיע את סונגמין המסכן שנכנס ללחץ. ״מיני מאוס...״ אמר קיו פעם נוספת, וסונגמין רק הביט אל עניו בשאלה. ״אני אוהב אותך עכבר קטן שלי״. > חזרות, במה, 18:00 - ״אני מקווה שנחתם טוב כי עכשיו אנחנו נכנסים לחזרות אינטנסיביות. אין כאן מקום לטעויות! טקסט- בעל פה! בלי תירוצים, לעמוד בזמנים ולא לפספס קיוים של מוסיקה, ובטח שבטח שלא לפספס את הכיוונים של התאורה כי חבל! אתם תעמדו בחושך וזאת לא בעיה שלי. קאסט א׳ החזרות האחרונות שלכם היו לא טובות בלשון המעטה. היום אני מצפה לשינוי משמעותי! דונגהא ואונהיוק- יותר ביטחון בנשיקה, ג׳י דרגון, תכניס את השידה בזמן! אתה תמיד מפספס את זה! וטאמין...אני מצפה ממך להרבה יותר!״ כל השחקנים השתתקו. מינהו? העיר הערה רעה לטאמין?! מה?! איך זה קרה?! הם רבו או משהו? מה שבטוח זה שמינהו לא נראה מאושר כל כך היום ואסור בהחלט לעצבן אותו. החזרה התחילה כרגיל...בעצם לא כל כך כרגיל: ״טאמין? מה...קורה עם....״ טופ ניסה לנסח את דבריו בצורה שלא תחשוף את שיחתם וטאמין הבין את כוונתו. ״החלטנו סופית. אנחנו לא אוהבים אחד את השני ולא מתכוונים להיות ביחד.״ כן, כמו שאמרתי קודם, כולם ידעו על מערכת היחסים הלא כל כך סודית שלהם, אין מה להסתיר. ״אני מבין. טאמין אני מצטער״ הוסיף טופ ואז רץ להחליף בגדים לדמותו. ״גם אני״ לחש טאמין, דמעות בעניו אך הוא מסרב לתת להן ליפול. הזמן עבר לאט והחזרה הגיעה סוף סוף לסיומה. - ״טוב, הייתה חזרה סבירה. יש רק עוד דבר אחד שצריך לעבוד עליו. קטע התנועה, תמונה אחד עשרה. הבאתי את טאייאנג המורה לספורט שיעזור לכם להתחמם קצת״ ברגע שמינהו אמר את השם ׳טאייאנג׳ ליבו של סונגרי החסיר פעימה. הוא הרים את ראשו ופגש בעניו של טאייאנג שבדיוק נכנס לחדר... ״יש לכם עשר שניות להסתדר בשורה״ צעק טאייאנג אל השחקנים. כולם כבר היו מורגלים לפקודות בזכות מינהו לכן ביצעו את פקודתו של טאייאנג בזמן המוקצב להם. כך עבר קטע התנועה, הערות נזרקו פה ושם וסונגרי ניסה לעשות הכל בצורה המושלמת ביותר... - - ״מאמן מאמן מאמן!!! איך הייתי?!״ שוב סונגרי שאל את אותה שאלה בפעם ה...לא יודע לא ספרתי. ״סונגרי. זה היה בסדר, די״ אמר טאייאנג. טאייאנג לא היה היצור הכי נחמד עלי אדמות, הוא אפילו לא היה היצור הכי נחמד בחדר, היה מאוד קשה לסונגרי להתמודד עם אהבתו אליו. סונגרי נפגע כל פעם מחדש...אוף למה טאייאנג חייב להיות כל כך...קשה? ״אני מצטער״ מלמל סונגרי, מתכונן ללכת. הפעם טאייאנג לא עצר אותו, ורק הביט בגבו המתרחק בעצב. מינהו לפתע התקרב אליו, ״הוא אוהב אותך אתה יודע״ הוא אמר בשקט. ״אני יודע. מזה אני חושש״ ענה טאייאנג, עדיין מביט בסונגרי שכבר הספיק להגיע לדלת. > במקביל, החדר של באם באם. ״אז...״ מלמל מארק, מנסה למצוא נושא לשיחה. ״אז...״ ענה לו באם באם, מנסה לעזור אך רק הופך את הסיטואציה ליותר מביכה. ״אנחנו....״ ניסה מארק בשנית, ״אנחנו..........מה?״ ״אנחנו...בסדר?״ ״א...למה שלא נהיה...כאילו חוץ מזה שכואבת לי הבטן אני אחלה״ באם באם כנראה שלא הבין על מה מארק מדבר כי הוא בכלל הלך לכיוון אחר. ״לא...אני מתכוון.......האם אנחנו...בסדר? כאילו...מה איתנו?!״ ענה מארק, בוחן בקפידה את מילותיו. ״א...אנחנו...בסדר...״ קבע באם באם, עדיין לא בטוח מה לעזעזל מארק רוצה ולמה הוא משחק איתו משחקי ניחושים. ״באם באם!?״ צעק מארק לפתע, כנראה שנמאס לו לשחק משחקים והגיע הזמן ליישב הכל במקום! באם באם נבהל והסתכל על מארק בעניו הגדולות, מחכה שידבר. ״אנחנו ביחד?!״ הוא שאל לבסוף, טון קולו עדיין רם ולחוץ. באם באם לקח נשימה עמוקה וענה, ״פיזית כן, אבל אם אתה יוצא מהבית אנחנו טכנית לא-״ ״באם באם תתרכז!!!״ צעק מארק בשנית, ותאמינו לי הוא הרבה יותר לחוץ ממה שהוא נראה. הרי בפעם הקודמת שהשניים נפגשו הוא מזמז אותו למוות על שטיח החדר. מצחיק שבאם באם מדבר איתו בכלל...הוא זוכר משהו או שהוא סתם משחק אותה? ״באמי...אתה רוצה לצאת איתי או לא? תענה לי בבקשה!״ אמר מארק, דמעות בעניו מהלחץ הרב. באם באם שוב לקח נשימה עמוקה והפעם ענה ברצינות. ״לא״ הוא אמר, עניו מסתכלות הישר אל תוך עניו של מארק. מארק פתאום הרגיש תחושת אבדות עצומה בליבו, הוא לא תיאר בכלל שבאם באם יסרב, הרי...בלי להסתכן אי אפשר להתקדם. הוא היה חייב לשאול אחרי הכל. אבל למה לא באם באם?!?! למה לא?! ״אני רוצה להתחתן איתך! ככה לא תברח לי!״ אמר באם באם, הרצינות נעלמה מפניו וחיוכו שב אליו, גורם למארקי לנשוף החוצה את האויר שבכלל שכח שלקח. ״באפו!!!!!מפגר!!! מטומטם!!! אתה לא נורמלי!!! עוד שניה התעלפתי!״ צעק מארק בעצבנות, עדיין מחבק את באם באם במבטו כמובן. באם באם שכח לגמרי את החבר הקודם שלו תחת השפעת האהבה העצומה של מארק, הוא סוף סוף יכל לאהוב בלי לפחד, מארק בחיים לא יברח! מארק בחיים לא יבגוד, לא יצלם ולא תהיה לבאם באם טיפת ספק בו. זה בטוח הפעם. ״מה דעתך על גלידה בתור דייט ראשון?״ שאל מארק, יודע שהקינוח האהוב על באם באם הוא גלידת שוקו בננה. ברגע שבאם באם שמע את המילה ׳גלידה׳ הוא הריע בשמחה. ״באמי?״ הוסיף מארק רגע לפני שיצאו מהבית לדייט ה...גלידתי שלהם. באם באם הביט אל מארק במבט שואל וקצת מודאג מהמשפט המטומטם הבא שמארק יוציא מהפה שלו. ״אני אוהב אותך במבה אוסם שלי״. > 19:30, אחרי החזרה- ״לולו...״ לחש סהון ללוהאן בעודם יושבים במסעדה מפוארת. כן סהון היה...רומנטיקן חסר תקנה, אפילו שלוהאן היה מעדיף טיול נחמד בפארק הוא בחר לקחת אותו למסעדה הכי יקרה בשכונת העשירים גאנגנם. ״מ...?״ מלמל לוהאן בחזרה, האוירה היתה מאוד מהודקת וביישנות התחוללה בין השניים, בעיקר בגלל העובדה שהרבה זוגות שהיו כנראה בדייט גם הם הסתכלו עליהם מוזר. טוב לא כל יום רואים שני חתיכים בדייט במסעדה המפוארת ביותר בסיאול. ״אתה נהנה?״ שאל סהון בעודו אוכל עוד חתיכה מעוגת השוקולד שלו. לוהאן היסס בהתחלה אך לבסוף אמר, ״סהון אני...לא כל כך האמת. זה יותר מידיי בשבילי, אני רוצה להיות איתך...רק איתך...לבד.״ אמר לוהאן, פוחד להסתכל אל עניו של סהון. סהון הניח את מזלגו וקם ממושבו. אוי לא...לוהאן הרס הכל עכשיו? עד שסוף סוף חלומו התגשם הוא עכשיו הרס הכל! לוהאן הציף את מוחו בהאשמות עצמיות ולא שם לב שסהון כבר חזר. ״זהו שילמתי, בוא״ הוא קרא אל לוהאן, מושך אותו מן השולחן העגול והמפואר. ״מה לאן הולכים?״ שאל לוהאן, לא מבין את כוונותיו של סהון, ״אלי. הבית שלי ריק, נעשה ערב סרט, נראה פרוזן! אני יודע שאתה אוהב את הסרט הזה!״ אמר סהון. השניים כבר מחוץ למסעדה מתהלכים ברחוב המהודר של גאנגנם. ״סהון?״ אמר לוהאן לפתע אחרי כמה שניות של שתיקה. סהון הרים את ראשו וחיכה שלוהאן ידבר, ״אה...אולי נראה איזה סרט...רומנטי?״ אמר לוהאן בהיסוס רב. סהון הבין את זה שלוהאן רוצה אינטימיות ולכן העלה רעיון הרבה יותר טוב, ״מה דעתך על סרט אימה?״ הוא שאל את לוהאן, מודע לכך שלוהאן הוא פחדן גדול, ככה יהיה את מי לחבק. לוהאן חשב קצת ולבסוף הסכים. האם הדייט הזה רק משתפר מרגע לרגע? - ״איזה סרט זה?״ שאל לוהאן בעודו מתחמם מתחת לשמיכה הגדולה על הספה בסלון ביתו של סהון. ״מפחיד. תאמין לי״ אמר סהון, חיוך קטנטן נראה על פניו. לוהאן התחיל לפחד, הרי כשהוא רואה סרטי אימה יש לו הרבה סיוטים והוא פוחד לישון לבד. ״זהו״ אמר סהון בעודו מתיישב על הספה לייד לוהאן, מתכסה בשמיכה הדקה ומחכה לתחילתו של הסרט. לפני שהסרט התחיל בכלל לוהאן כבר נשען אחורה, חופן את גבו בחזהו השרירי של סהון ומתקרבל אל חום גופו. הסרט התחיל ברוגע, הכל טוב ויפה עד שהרוצח נכנס לתמונה. לוהאן פחד וצרח ואפילו בכה, אבל סהון היה שם וחיבק אותו, החזיק אותו חזק בזרועותיו בקטעים המפחידים והרגיע אותו. אבל היתה סצנה אחת שלוהאן לא ישכח לעולם. ״לא לא! אל תפתחי את הדלת!!!!״ צעק לוהאן על הטלויזיה החפה מפשע. ״לולו תרגע!״ קרא סהון בשעשוע כשראה שלוהאן לוקח קצת יותר מידי ברצינות את הסרט. הרוצח כמובן עמד מאחורי הדלת, וכן האישה נרצחה, וכן זה הפחיד את לוהאן עד כדי כך שהוא הסתובב אל סהון ונמחץ קרוב אליו כשפניהם במרחק סנטימטרים ספורים והוא בוכה את חיו. אבל זאת לא הסיבה שלוהאן לא ישכח את זה. באותו רגע סהון ראה שלוהאן כל כך פוחד לכן הוא התקרב אליו באיטיות ונשק את מצחו ברוך... לוהאן נעצר. הזמן נעצר. הכל נעצר. גם הצרחות של האישה בסרט לא נשמעו עוד. לוהאן פקח את עניו בפליאה והביט בסהון הכביכול משועשע מכל הדרמה שהיתה שם כמה רגעים לפניכן. לוהאן שם לב שסהון מתקרב אליו עוד יותר, מתכונן לחבר את שפתיהם יחד, ונבהל. הוא התרחק מסהון במהירות, ״לא רגע!״ הוא קרא. סהון התרחק גם הוא, לא מבין ממה לוהאן כל כך נבהל. ״אתה לא רוצה שאני אנשק אותך?״ הוא שאל בנונשלטיות. האמת היא שחלומו (השני) של לוהאן היה לטעום משפתיו הנפוחות והורודות של סהון, אך משום מה הוא פחד מאוד. ״זה לא זה...אני רוצה ש...״ לוהאן לא ידע איך לנסח את משפטו בצורה שלא תגרום לסהון לחשוב ההפך מכוונותיו, אך סהון הבין הכל בשניה. ״אתה רוצה שזה יהיה מיוחד?״ הוא שאל, ולוהאן הנהן בעצב. ״אל תדאג לולו, הנשיקה הראשונה שלנו תהיה כל כך מיוחדת שיצתרכו לכתוב עליה פאנפיק!״ אמר סהון, מרגיע את לוהאן החמוד. לוהאן הנהן בשנית וחיבק את סהון קרוב אל גופו, כמעט ויכל להרגיש את פעימות ליבו של סהון על שלו. ״סהון...אני אוהב אותך״ מלמל לוהאן. ~סוף סוף הוא אמר את זה~ חשב לעצמו סהון ונרגע, מחבק את לוהאן עוד יותר חזק אם זה בכלל אפשרי, ״אני יותר״ הוא לחש אליו. > 22:00- -״ואז הוא ואני...אנחנו...די שכבנו...״ -אמר סונגמין בעודו מדבר עם דונגהא בטלפון. -״שכבתם?! מה אני לא מאמין סונגמין! ואוו...לי בחיים לא יהיה אומץ לשכב עם...גבר, כאילו, זה בסדר שאתה גיי והכל פשוט זה קצת מוזר״ ענה דונגהא. -״אל תרים את האף, אני יודע טוב מאוד שאתה דלוק על אונהיוק.״ סונגמין הקניט חזרה, מכיר את דונגהא יותר מידיי טוב. -״אני? על אונהיוק? חה חה חה. לא מצחיק.״ אמר דונגהא בקול סרקסטי. -״טוב זה לא משנה כי אונהיוק חולה לך על התחת...כנראה תרתי משמע״ -סונגמין התפוצץ מצחוק מעבר לקו ודונגהא הצטער על כך שזאת שיחת טלפון ושאינו יכול להחטיף לילד החוצפן. -״סונגמין בי.״ הוסיף דונגהא בעצבנות, מתכונן לנתק את השיחה. -״לא לא לא! רק צחקתי! כאילו אני לא, אבל שיהיה. אני אומר את זה כי אונהיוק באמת אוהב אותך דונגהא, לפני רגע סיפרת לי שהוא הביא לך חתול. על החתול היה סרט אדום. סרט אדום!!! באמת נראה לך שהוא מצא חתול קטן עם סרט אדום ברחוב? בנאדם! הוא קנה אותו, הילד הזה מאוהב! ואתה לא פחות...״ סונגמין פשוט קרא את השניים כמו ספר פתוח. הוא ידע כל מה שיושב בראשם של הזוג ולא אמרו בקול. -״מיני...אני צריך ללכת״ אמר דונגהא בקול עצוב ויבש כשהבין כמה סונגמין צודק. השניים ניתקו את השיחה ודונגהא נשם עמוק, לרגע ניגש אל החתול שלו...בוחן אותו מכל כיוון. ״אתה חמוד...אונהא...״ הוא מלמל, חיוך קטן על פניו. מלטף בקלילות את גבו, ומושך בסרטו האדום. - כמה דקות אחר כך. דונגהא בלע את רוקו כשחיכה שאונהיוק יענה לשיחת הטלפון. הצפצופים נשמעו ארוכים מאי פעם ודונגהא הרגיש כל כך...חלש. -״יובוסיו?״ ענה אונהיוק עם קולו הסקסי מעבר לקו, גורם לדונגהא להצטמרר. -״א-אונהיוק היונג?״ אמר דונגהא בשקט, מנסה לא לשבור את השלווה. -״נה...מי זה?״ -״זה...זה דונגהא. אמ...אתה...רוצה לבוא אלי?״ דונגהא שמר על דיסקרטיות, מנסה לא לחשוף את רגשותיו. -״דונגהא?...״ שאל אונהיוק בהתרגשות, הוא עמד להסכים אבל אז נזכר בשיחתו עם קיוהיון ביום שלפני- *פלאשבק* אני חושב ש...גם אני...אני...מתחיל להתאהב בדונגהא״ זהו הוא אמר את זה. קיוהיון הביט באונהיוק ולאט לאט חיוך נמרח על פניו. ״לי היוקג׳ה אונהיוק...אתה אוהב בנים?!״ שאל קיוהיון בקול קצת יותר מידי גבוה, שוכח שדונגהא וסונגמין בסלון. ״ששששש!!!!״ אונהיוק השתיק אותו, ״לא מה פתאום! הוא נראה כמו אישה זה הכל! בגלל זה אני נמשך אליו!״ הוסיף אונהיוק- *סוף פלאשבק* -״למה שאני אבלה איתך? אז הצלתי לך ת׳תחת אז מה? לך לחבר ההומו שלך.״ אמר אונהיוק וניתק את השיחה במהירות. שניהם נשארו עומדים עם דמעות בעניהם. ״למה הוא חייב להיות כל כך מסובך?״ אמרו השניים, מלמלים אל החדר הריק. > גלידריה, 23:30- ״נו באמי, נהנה?״ אמר מארק בעודם שניהם יושבים בגלידריה אקראית ברחוב אקראי בעיר הגדולה. ״מ..המ..״ הנהן באם באם בעודו מלקק מהגלידה הקפואה והמתוקה שלו. ״אתה חמוד״ הוסיף מארק, גורם לבאם באם להסמיק ולהסתכל הצידה. בשניה שבאם באם הסיר מבטו מן הגלידה, מארק רקן פנימה וליקק אותה ביחד איתו. באם באם כל כך נבהל כשגילה שהלשונות שלהם כמעט נגעו. חוץ מזה שזה מארק- הם גם בציבור, ולבאם באם יש פחד במה קטן. ״אה! מרקי!״ צעק באם באם והתרחק במהירות. ״מה? רציתי לטעום...אסור לי?״ אמר מארק, קולו מתריס אל באם באם. ״מותר...רק תודיע״ ענה באם באם בביישנות, ממשיך ללקק את הגלידה שלו. -> במקביל- סונגרי נראה בוכה על אחד הספסלים לייד ביתו. אין מי שיגש אליו, אין מי שינחם, אין את ההורה הטוב שיראה שבנו במצוקה נפשית, אין את החברים הטובים היודעים בדיוק מתי אתה מצוברח, אין לו אף אחד. זאת הסיבה שהוא כל כך הופתע כשהרגיש חיבוק חם: סונגרי נבהל כשידיים גבריות וחזקות חיבקו אותו. ״אתה בוכה בגללי נכון?״ הוא שמע קול מוכר אומר. כן זה היה המאמן שלו, האדם שהוא כל כך אוהב, כל מה שהוא ׳חפץ בו׳, זה היה טאייאנג. ״מאמן!״ סונגרי התרחק בפליאה, מנגב את עניו מדמעות במהירות. ״סונגרי. אתה שחקן טוב, אתה זמר נפלא, ורקדן מעולה. אתה יכול להגיע לציון 100 בכל המקצועות חוץ מבהיסטוריה, אני יודע...אבל אתה מוותר על כל זה. בשביל מי? בשביל מה? בשביל שתוכל לנסות לכבוש לב של אדם שמבוגר ממך בכמעט עשר שנים? סונגרי אני מצטער. מערכת היחסים בינינו היא בלתי אפשרית. אבל תמיד תשאר התלמיד הכי טוב בנבחרות שלי״ כאן סיים טאייאנג את נאומו. סונגרי היה מבולבל כל כך! הוא עמד לשאול אלפי שאלות אבל טאייאנג לא איפשר לו, הוא פשוט קם ועזב, משאיר את סונגרי בודד שוב. - ״למה עשית את זה?״ טאייאנג נשאל על ידי מינהו שהיה עד לדרמה שהתחוללה על אותו ספסל בדקות האחרונות. ״אני מתחיל להתאהב בו. זה לא טוב, אסור לזה לקרות.״ אמר טאייאנג, מבטו מפוקס קדימה והוא אינו מסתכל על מינהו. הוא נתן מבט אחרון לכיוונו של סונגרי שכבר לא הבחין בו והמשיך ללכת. #הפכים_נמשכים_פאנפיק
| |
הפכים נמשכים - פרק 10
הפכים נמשכים - פרק 10
-> יום שבת 3:30 לפנות בוקר, חזרות. ״לישוןןןןןןןן אני רוצה לישוווווןןןןןןן״ קרא ג׳י דרגון בכל עבר. גם בלילה הקודם הוא כמעט ולא ישן...אחרי לילה סוער עם טופ. כן הם אוהבים לשתף דברים...זוג מוזר. ״ג׳י די לבמה ברגע זה! גם טאמין והיונה!״ צעק מינהו כשהבין שהוא מתחיל לאבד את שפיותם של שחקניו. - ג׳י דרגון: ״צ׳ארלי אתה חייב להגיע אליהם! זה יכול להיות הסוף!״ טאמין: ״אעשה כמיטב יכולתי!״ היונה: ״ותיזהר בדרך...יש אנשים רעים בחוץ...״ אפילו שהשלושה היו מאוד עייפים הם שיחקו כמו שצריך! ואחרי שלוש פעמים שהריצו את התמונה הזאת שוב ושוב מינהו סוף סוף הביא הודעות טובות- ״טוב כולם להתאסף לכאן יש לי שתי הודעות משמחות!״ הוא קרא לכל השחקנים השבוזים שלו מכל מיני פינות חשוכות בבמה הקטנה שלייד הסטודיו. כולם התאספו מסביבו במעגל- מינהו? הודעות משמחות? זה חדש... ״ההודעה הראשונה שלי היא- אם ההצגה תהיה מספיק טובה ויבואו הרבה אנשים אז נוכל לממן לכם יציאה ללונה פארק! אז בואו נעבוד קשה!״ קרא מינהו בשמחה, ניתן לראות כי הלחץ מההצגה עדין שולט בו. כל התלמידים התעוררו בשניה והריעו לעצמם! מציבים מטרה לעשות את הטוב ביותר. מינהו המשיך, ״ההודעה השניה היא- יש לכם הפסקה של שעה וחצי, ואז נמשיך לעבוד. אתם יכולים לישון, יש קייטרינג שיגיע עוד כעשר דקות למי שרעב, ואתם יכולים סתם לשבת ולדבר אבל בשום פנים ואופן אל תצאו החוצה! עכשיו אמצע הלילה ויש מספיק אירועי חטיפה, אני לא רוצה שיעשו ממכם צ׳יפס אסייתי.״ כן אולי מינהו אמר את זה בהומור אבל הוא באמת היה אחראי ודאג יותר מכל לשחקנים שלו. - ״מינהו אופפה?״ קרא טאמין, מפריע למינהו בהפסקת הקפה שלו~ בכל מקרה צריך להתעורר... ״כן טאמיני? יש בעיה?״ ענה מינהו, מצב רוחו שב אליו בשניה שטאמין פתח את הדלת. מינהו נראה יושב בחדר הסטודיו בזמן שכל התלמידים היו באולם, מנסים להתעורר תוך כדי עידוד עצמי והופעות פרטיות על הבמה הקטנה... ״לא אופפה, פשוט רציתי... להיות איתך קצת... אם אני לא מפריע כמובן!״ טאמין נכנס והתיישב לייד מינהו. ״והאמת שרציתי לדבר איתך...כי לא דיברנו מאז ה...תקרית בשירותים...״ הוסיף טאמין. מינהו התיישב בצורה נאותה וחיכה שטאמין ידבר. הסקרנות הורגת אותו... ״אופפה, אני יודע שיכולים לפטר אותך אם יגלו מה עשינו. אני לא רוצה שזה יקרה! אופפה...אני אוהב אותך, וזאת הסיבה שאני... מוותר עליך״ המילים האחרונות יצאו בעמעום מפיו של טאמין, הוא הבטיח להעצמו שלא יבכה! מינהו הוריד את עניו ודיבר בעצב, מעקל את דבריו של טאמין אחרי שעברו יותר מידי בשביל לוותר ברגע האחרון. ״אתה בטוח שאתה רוצה בזה?״ שאל מינהו, מקווה שטאמין יחזור בו! הרי הוא נפרד מחברה שלו בשביל שלא יקנא, הוא ויתר על מלגה לשמונה שנים באוניברסיטה בכדי לא להיות רחוק מימנו, והוא היה מרוכז רק בו! כי זה טאמין. הוא אהב אותו כל כך... ״אם כך...אז אני מבין. כל החיים לפניך אין לך סיבה לחכות לי. זה בסדר טאמין...עכשיו לך לאכול הקיטרינג הגיע.״ אפילו שמינהו אמר זאת בנימה חיובית כל ציפיותיו ותקוותיו נהרסו בין רגע! למה טאמין? שניה לפני הסוף אתה מוותר?! למה? - יש האומרים כי התלמידים של מינהו ממושמעים מאוד, אבל הם בבירור ינצלו את זה שהוא בשיחת נפש עם טאמין בכדי... לעבור על החוק. דונגהא יצא מהסטודיו לשאוף קצת אויר על אף שהוזהר ממינהו שעליו להשאר בפנים. ״מה ילדה חמודה כמוך עושה במקום כזה?״ הוא שמע קול לא מוכר קורא לעברו. הוא הסתובב בבהלה והבחין בחבורת נערים שהיו בערך באותו גיל כמו שלו מתקרבת לעברו ומתריסה סביבו. ״ק-קודם כל אני לא ילדה! ו-ודבר שני- א-אתם לא מ-מ-מפחידים אותי״ דונגהא לא הצליח לדבר מרוב פחד! ״אז אתה ילד...זה משנה? חבר׳ה, קשרו אותו! יהיה לנו לילה מהנה...״ הלידר של החבורה הצהיר ושני נערים אחרים תפסו בו בחוזקה, מונעים מימנו לזוז. דונגהא ניסה להשתחרר מאחיזתם החזקה אך כוחו שווה לאפס מול אותם נערים שרירים. ״ד-די תנו לי ללכת!!״ הוא צעק, דמעות מתאספות בעניו והפחד מתחיל לחנוק אותו. ״אם אתם רוצים לחיות תעזבו אותו עכשיו.״ קול מוכר קטע אותם. ״א-אונהיוק!״ קרא דונגהא, בקושי מסוגל לזוז ומבקש בעניו שיציל אותו. ״מי זה החש הזה?! אתה רוצה שנהרוג אותך?! חבר׳ה תוציאו סכינים-״ הלידר בקושי יכל לסיים את המשפט לפני שקיבל את בוקס חיו מאונהיוק. אונהיוק נשאר פוקר פייס, קולו מפחיד מתמיד ועניו מפוקסות בכנופיה הארורה. הלידר התרומם מהרצפה, מנקה את סימני הדם שנוצרו על הלחי שלו. ״זהו זה, אתה מת!״ הוא מלמל, מתקרב אל אונהיוק עם מבט מוות. ״לא!!! לא אל תפגע בו!!! בבקשה! תרביץ לי! רק אל תפגע בו!״ דונגהא התפרץ, מחזיק את ידו של הלידר בחוזקה, מונע מימנו לתקוע את הסכין בעורו הרך של אונהיוק. ״תפסיק לשחק משחקים! שניכם עומדים למות!״ אמר הלידר, משחרר את דונגהא מידו וממשיך להתקדם לעבר אונהיוק. ״מוכן למות?״ הוא מלמל בשנית, מבטו רצחני!! עניו זוהרות והחיוך המלא דם שלו לא מוסיף לאוירה. ״יש מילים אחרונות?״ הוא הוסיף, לא מחכה לאונהיוק. ״אונהיוק! די!!!!! בבקשה תפסיקו!!! אונהיוק!!!!~ אל תפגעו בו! אני מתחנן!!!!!״ דונגהא צעק את קולו החוצה, קולו נשבר והדמעות בעניו ירדו ולכלכו את פניו היפות. ״אני אוהב אותו״ הוא הוסיף בשקט, כמעט לוחש, בטוח שלא שומעים אותו. לפני שאונהיוק הספיק להגיב הלידר כבר היה מעולף על הרצפה. דונגהא ואונהיוק היו בשוק, טוב מי זה אם לא קים היצ׳ול? ״היצ׳ול!!!״ קרא דונגהא בשמחה, מתרומם ורץ לחבק אותו בזמן ששאר החבורה משקמת את הלידר שלה ומתחפפת מהמקום. ״אני ישאיר אתכם זוג אוהבים לסגור כמה פינות...״ אמר היצ׳ול וחזר פנימה אל הסטודיו. היצ׳ול תמיד מציל את המצב... ... היו כמה שניות של שקט לפני שדונגהא קיבל את האומץ להביט בעניו של אונהיוק. ״דונגהא?״ אמר אונהיוק פתאום. דונגהא נרתע, ממתי אונהיוק קורא לו בשמו הפרטי? ״כ-כן?״ הוא ענה במהירות. ״התבלבלת״ אמר אונהיוק בשנית, גורם לדונגהא לאי הבנה קטנה של דבריו. ״מה? במה?״ שאל דונגהא כשניסה לחשב מה שאונהיוק אמר. ״בטקסט...״ אמר אונהיוק, חיוך עולה על פניו באיטיות. דונגהא התקדם לעבר אונהיוק וחיבק אותו. ״אונהיוק...זה כל כך אירוני...״ דונגהא והמילים המוזרות שלו... ״מה אירוני?״ שאל אונהיוק תוך כדי חיבוק. ״אירוני שפעם אתה היית הילד הזה שמציק לי והיום אתה הצלת אותי! אירוני שפעם שנאתי אותך והיום אני...היום אני...״ דונגהא לא ידע איך לסיים את המשפט...אוהב אותך? כדאי לו להגיד? ״היום אני...לא שונא אותך!!״ הוא אמר לבסוף, מוציא מאונהיוק נהימה קטנה. ״נסיכה״ מלמל אונהיוק, מהדק אחיזתו בדונגהא. > 12:00 (יום שבת), סוף החזרה. ״אני...רק רציתי ש...רציתי להגיד...אם אנחנו...אנחנו יכולים ל...״ מינהו ניסה לבנות לעצמו נאום סיום אך היה כל כך עייף שפשוט סיים בשתי מילים- ״לכו לישון״. כאן הסתיימה החזרה הארוכה והמטישה. אחרי חזרה כזאת אפשר להיות בטוחים שהצגת הסיום תעלה כמו שצריך! דונגהא אסף את חפציו והתכונן לעזוב, מתחיל לספור כמה שעות שינה הוא הולך להשלים...יאלה לישון!!! טאמין גם נראה באופק, אוסף חפציו ומסדר כל מיני דברים בדרך. ״להתראות טאמין״ קרא מינהו בעצב כשראה את התלמידים יוצאים מן הדלת, כמובן שמנסה להראות כמה שיותר דיסקרטי על אף שרוב התלמידים יודעים על הרומן הלא כל כך סודי שלהם. - שבוז...דונגהא נזרק על מיטה מתכונן לתנומת חיו. *דינג דונג* נשמע פעמון הדלת. דונגהא הרגיש כל כך עייף! הוא הרגע נכנס הביתה אחרי לילה ארוך ללא שינה... מי זה יכול להיות עכשיו? מפריע לשנת היופי שלו... דונגהא פתח את הדלת בנונשלנטיות, לא מודע להפתעה בצידה השני. ״א-אונהיוק?!״ קפץ דונגהא, מתעורר בין רגע. ״מה...מה- מה אתה עושה כאן?״ הוא הוסיף, פוחד שאונהיוק קיבל את שפיותו חזרה והוא בא להרוג אותו על כך שעבר השפלה באמצע הלילה. ״הג׳קט...לא החזרת לי את הג׳קט...״ ענה אונהיוק, ניתן לראות שהוא לא מרגיש בנוח עם דונגהא, והוא לא מביט אל עניו משום מה. ״אה נכון!״ דונגהא נזכר והוריד מימנו את הג׳קט החמים שעטף אותו. מרגיש את הרוח הקרה על עורפו לרגע. ״טוב אז...״ דונגהא ניסה לסיים את השיחה אך אונהיוק קטע אותו. ״חכה!״ - ״כ-כן?״ דונגהא העביר את צומת ליבו חזרה אל אונהיוק. אונהיוק לקח נשימה עמוקה והתחיל לדבר, ״זוכר ש...סיפרת לי שהחתול שלך נדרס?״ הוא אמר ללא רגש. דונגהא התמלא פתאום עצב, נזכר בחתול החמוד שלו... ״ו...״ אמר דונגהא כשעניו מתמלאות דמעות. ״אז מצאתי את זה בדרך, הוא היה לבד...הוא שלך אם תרצה״ אונהיוק הוציא חתלתול קטן ואפור עם סרט אדום לצווארו מיילל בצורה הכי מתוקה שקיימת! כאן דונגהא נשבר. הוא לקח מאונהיוק את החתלתול והצמיד אותו לליבו, מלטף אותו ברוך. ״אונהיוק...תודה!״ אמר דונגהא מלא רגש, כמעט בוכה. ״איך נקרא לו?״ הוא הוסיף, מקבל את חיוכו חזרה ומתיישב על הספה כשהחתול על ברכיו. ״אנחנו נקרא לו? זה החתול שלך, תקרא לו אתה״ ענה אונהיוק, בבירור מלא רגש גם הוא. ״לא זה החתול שלנו אונהיוק! כלומר...אם אתה מסכים...״ אמר דונגהא, נזכר לרגע שמדובר ביריבו הותיק לי אונהיוק. ״אונהא״ הצהיר אונהיוק בלי להסס. ״אונהא?״ שאל דונגהא בכדי לבדוק אם הבין נכון, ״כן אונהא! זה שילוב של דונגהא ואונהיוק...״ אמר אונהיוק בשנית, לא מביט אל תוך עניו של דונגהא וביטחונו יורד משניה לשניה. ״אונהא...״ דונגהא חזר על השם ואונהיוק הסתכל עליו במבט מודאג. ״אני אוהב את זה!״ אמר דונגהא לבסוף, חוסך אנחה גדולה מאונהיוק. ״בוא אונהא, ניתן לך אוכל״ אמר דונגהא בקול חמוד, לוקח את החתלתול אל המטבח. ״אז דונגהא?״ קרא אונהיוק מהסלון לאחר מספר שניות. ״כן?״ קרא אליו דונגהא בחזרה, עסוק עם החתלתול החדש שלו. ״בא לך לבוא איתי לבקר את קיוהיון? הוא לא הגיע לסדנא כבר הרבה זמן...״ אמר אונהיוק. הרי אונהיוק וקיוהיון היו החברים הכי טובים מזה שנים... דונגהא חזר מן המטבח, מתיישב לייד אונהיוק על הספה בסלון. ״קיוהיון אצל סונגמין, הוא שבר את הרגל. בוא נלך לסונגמין פשוט...״ אמר דונגהא, עניו ממוקדות בפניו היפיפיות של אונהיוק. קסם...פתאום דונגהא לא יכל להזיז את עניו מפניו של אונהיוק, משפתיו היפות המתנגשות יחד, עניו המלוכסנות והיפות...כל מה שדונגהא יכל לשמוע באותו רגע זה זיקוקים. ..........״דונגהא?! אתה שומע אותי?״ קרא אונהיוק בפעם הרביעית, מעיר את דונגהא מחלומו בהקיץ. ״לא, סליחה אונהיוק, חשבתי על משהו. מה אמרת?״ ענה דונגהא מנסה להסתיר כמה שיותר את העובדה שהוא מוצא את אונהיוק מאוד מושך. ״אמרתי, בוא נלך! קג׳ה!~״. וכך הם צעדו יחד לעבר ביתו של סונגמין, מבלי להוציא מילה כל הדרך, פשוט להנות מנוכחותו אחד של השני. - אונהיוק וקיוהיון נראו מדברים בחדרו של סונגמין בזמן שסונגמין ודונגהא היו בקומה הראשונה, גם מעבירים שיחות נפש. ״טוב שפוך, מה קרה?״ אמר אונהיוק, מרגיש חופשי לייד חברו הטוב. ״כמה ילדים רצו להרביץ למיני״ ענה קיוהיון בפשטות, עסוק בתחבושת שעל רגלו. אונהיוק התמתח קצת ולפתע נזכר בלילה הקודם. ״להרביץ לסונגמין? עוד פעם הכנופיה ההיא?״ שאל אונהיוק מניסיון. ״כן...״ ענה קיוהיון שהכיר את החבורה טוב מאוד... ״אבל רגע...למה הגנת עליו? חשבתי שאתה לא סובל אותו...״ שאל אונהיוק, פוחד מהתשובה. קיוהיון שסמך על חברו הטוב פשוט סיפר הכל. ״אז זהו ש...אני ומיני מאוס...ביחד...״ הוא אמר, מחכה לתגובה שלילית מאונהיוק, אך אונהיוק שתק. ״אתה בטח שונא אותי״ הוא הוסיף, מנסה לרכך את תגובתו של אונהיוק. אונהיוק אזר אומץ ודיבר, ״לא אני...לגמרי מבין אותך...״ הוא התחיל, מקבל מבט מבולבל מקיוהיון. ״אני חושב ש...גם אני...אני...מתחיל להתאהב בדונגהא״ זהו הוא אמר את זה. קיוהיון הביט באונהיוק ולאט לאט חיוך נמרח על פניו. ״לי היוקג׳ה אונהיוק...אתה אוהב בנים?!״ שאל קיוהיון בקול קצת יותר מידי גבוה, שוכח שדונגהא וסונגמין בסלון. ״ששששש!!!!״ אונהיוק השתיק אותו, ״לא מה פתאום! הוא נראה כמו אישה זה הכל! בגלל זה אני נמשך אליו!״ הוסיף אונהיוק, יש קצת אמת בדבריו. ״אתה יכול להכחיש עד מחר היוקג׳ה...״ אמר קיוהיון בקולו ה...קיוהיוני (?) אונהיוק ידע זאת טוב מאוד. -> מאוחר יותר. ״ביי! תודה שבאתם!״ קראו סונגמין וקיוהיון, נפרדים לשלום מהשניים. ״טוב אני הולך ללמוד...״ הצהיר קיוהיון, מפלס את דרכו לקומה השניה... ״אבל קיו למדת כל היום...אולי תשאר איתי קצת״ אמר סונגמין, מודע לרצינותו של קיוהיון. קיוהיון חשב לכמה רגעים ואז דיבר. ״אני חייב להוציא 100 מיני, אני מצטער!״ הוא אמר, חוסך מבט מאשים מסונגמין. ״אני אשכב איתך...״ אמר סונגמין, קולו צרוד, ומבטו מכוון הישר אל עיניו של קיוהיון, אך ניתן לראות שבטחונו ברצפה. ״מה?״ שאל קיוהיון כדי לראות אם הבין נכון. סונגמין לקח נשימה עמוקה ודמעות החלו ליפול מעניו. ״אני אשכב איתך קיוהיון, בסדר?״ הוא צעק. קיוהיון התקרב אל סונגמין וחיבק אותו אליו, ״היום?״ הוא מלמל, ״כן היום...א-אבל תהיה עדין!״ ענה סונגמין, בבירור רועד מפחד. ״סמוך עלי״ מלמל קיוהיון בחזרה. (מטריד) ״אה קיו...זה כואב...״ ״אל תדאג מיני, אם אתה לא אוהב את זה תגיד לי להפסיק ואני אפסיק אני מבטיח!״ ״קיו...אה לאט יותר!״ נשמעו גניחות וצעקות בכל רחבי הבית, ואולי אפילו מעבר לו... קיוהיון נגע בסונגמין, מחכך את איבריהם יחד, וסונגמין התענג אל פיו של קיוהיון בכל הזדמנות שניתנה לו. ״קיו...״ לחש סונגמין אל אוזנו של קיוהיון, מדליק אותו ברמה בלתי ניתנת לתיאור. קיוהיון התפשט במהירות על, והפשיט את סונגמין. חשופים לגמרי הם היו אחד לנגד עניו של השני. ״קיו...זה מביך...״ אמר סונגמין, מכסה את פניו. ״אל תעצום עניים! אני רוצה שתזכור את הרגע הזה לנצח!״ לחש קיוהיון, מזיז את ידיו של סונגמין מפניו... בשניה אחת הקונדום כבר היה במקום והשניים זזו בקצב אחיד. סונגמין הגיע לטונים בגובה מדהים עם הגניחות שלו, טונים שאולי רק כלבים יכולים לשמוע, וקיוהיון כל כך אהב את זה! הוא אהב את זה שסונגמין צועק בקול, הוא אהב את זה שהוא זה ששולט, הוא פשוט אהב את זה. ״מיני...אתה הכל בשבילי״ הוא תמיד אמר לו... קיוהיון השובב...ככה קטן ככה תחמן. אחרי פחות מחצי שעה השניים גמרו יחד. זרע לבן נשפך לכל עבר והם התנשפו בקולי קולות. ״ק-קיו-ו...״ לחש סונגמין רועד לגמרי, בקושי מסוגל לדבר... ״מ-מה מ-יני?״ ענה קיוהיון, גם הוא מוטש מהדקות האחרונות. ״א-א-אני אוה-הב א-אותך-ך״ אמר סונגמין, מתקרבל אל תוך זרועותיו הרחבות של קיוהיון. ״גם אני אוהב אותך מיני״ לחש קיוהיון, והשניים נרדמו אל תוך הלילה. > 1:30 בלילה - (הלילה שבין שבת לראשון) ~תתקשר כבר יא פחדן!״~ חשב לעצמו לוהאן, מהסס אם להתקשר לסהון בכדי לסגור פינות או לא... בסוף הוא החליט שהוא ׳גבר׳ וחייג את המספר, אבל אחרי שלושה צפצופים הוא התחרט. -״יובוסיו?״, שיט! כאן כבר היה מאוחר מידי. -״אה, אמ...סהון! א...מה קורה? זה...לוהאן...״ אמר לוהאן, ביטחונו ברצפה והוא רועד ומזיע כמו מפגר... -״לולו, מה קורה? הכל בסדר?״ ענה סהון, רגיל שלוהאן מתקשר בשעות מאוחרות. -״כן... רציתי רק-״ לוהאן התחיל אך סהון קטע אותו- -״לולו, חשבתי על זה ו...אתה רוצה לצאת איתי לדייט מתישהו?״ -שוק- רגע...סהון? רוצה לצאת עם לוהאן?! איזה מהפך! מה קרה?! לוהאן לקח נשימה עמוקה ומסך דמעות כיסה את עניו. חלומו עומד להתגשם? האם זה באמת קורא?! -״סהון...כן! כן כן כן כן כן כן! אני רוצה! אני כל כך רוצה!!!!!״ קרא לוהאן באושר, הדמעות החלו לזלוג החוצה. -״אוקי אז...נקבע כבר...״ אמר סהון, -״אה רגע, רצית להגיד משהו?״ הוא הוסיף... -״לא לא״ ענה לוהאן, עדיין בשוק. -״טוב אז...לילה טוב לולו״ אמר סהון בלחישה בשנית, ולוהאן היה כל כך בשוק שאפילו ׳לילה טוב׳ הוא לא הצליח להחזיר. גאד! הוא וסהון? בדייט?!?! אין ספק שזה הלילה הטוב ביותר שעבר על לוהאן... >במקביל- סונגרי נראה יושב בחדרו הקטן, מצייר משהו לא ברור על דף. ״סיימתי!״ קרא סונגרי באושר, הוא הרים את הציור ובו היה ניתן לראות את המאמן שלו- טאייאנג עומד באמצע המגרש חסר חולצה. סונגרי נעמד על השידה שלו, מנסה להדביק את הציור על הקיר יחד עם אוסף ציורי ה׳טאייאנג׳ שלו. ״זהו!״ הוא התרחק וחייך לעצמו, מביט בשלל הציורים בגאווה. במהירות הוא התיישב לייד השולחן שלו בשנית והתחיל לצייר עוד ציור... ״המאמן? אני אוהב אותך! לא לא לא...טאייאנג? אני חושב שאני מאוהב...לא נו אני מדבר כמו בחורה! שוב...אדוני המאמן אני חושב שליבי חפץ בך! מה חפץ בך? מה אני שולחן?! טאייאנג אני אוהב אותך! לא נו...״ סונגרי התאמן פעם אחר פעם על הדרך בה יאמר לטאייאנג את רגשותיו, אך לא הצליח להגיע להחלטה. דמעות החלו לרדת, והוא הרגיש מצוברח...״אוף נו! למה התאהבתי בך!?״ הוא קרא בתסכול, מלכלך את הציור היפה שלו עם דמעותיו המלוחות. #הפכים_נמשכים_פאנפיק | |
הפכים נמשכים - פרק 9
הפכים נמשכים - פרק ט׳ - (פרק 9)
-> יום שישי 8:30, שיעור היסטוריה. או שזה בגלל השעה המוקדמת, או שהוא מתחרפן! אבל אונהיוק לא עמד בזה יותר! לפגוע בדונגהא הפך מהתחביב האהוב עליו לדבר השנוא עליו! איך זה קרה? בעצם...זה לא זה... אונהיוק אהב להתעלל בדונגהא הקטן והחמוד, אבל רק כשזה לא באמת פוגע בו... בזמן האחרון התגובות של דונגהא קיצוניות, נראה כאילו הוא צריך מישהו שיעמוד לצידו ושיתמוך בו, הרי בכל פגישה שלהם דונגהא מסיים בלחבק את אונהיוק, או שאונהיוק מלטף את דונגהא... משהו מוזר עובר על דונגהא!! ואונהיוק החליט לרדת לשורש העניין!!! ^נסיכה? מה עובר עליך?!?! תפסיק לעשות פרצוץ עצוב ותתחיל ללמוד!^ דונגהא שישב כיסא אחד מלפני אונהיוק קיבל את הפתק. הוא בהה בו למספר שניות, לא מבין למה אונהיוק כל כך........אכפתי... כן זה נכון- דונגהא היה ב...דיכי? החתול שלו נדרס לפני מספר ימים, לדונגהא אין מצב רוח לכלום! הוא מבולבל מאוד, לא יודע מה הוא עושה, הוא הפך לקר וישיר! הוא היה קשור כל כך לחתול ההוא! אין אדם בכל העולם שיוכל לגרום לו לשמוח במצב שכזה. טוב אולי חוץ מאחד- ^מי שמדבר^ שלח דונגהא בחזרה. אונהיוק גלגל את עניו והביט בשערו הבהיר של דונגהא... ^כבר היתה לנו הבגרות. אני לא מבין למה צריך להמשיך ללמוד. ידע כללי בתחת שלי!!!^ דונגהא קרא את הפתק שוב וצחקק. אח...כמה שאונהיוק שנא היסטוריה... ^טוב מה אתה רוצה? אתה חופר לי!^ שלח דונגהא בחזרה, מרגיש חופשי עם אונהיוק כמו שלא הרגיש מעולם! אונהיוק- שקיבל את הפתק, התקרב אל דונגהא ומשך בשיערו הרך על האמירה ההיא מבלי שהמורה תשים לב. ״איייאיייאייי!!״ קרא דונגהא בקול, שוכח שהוא בכיתה. כמובן שלים קים- המורה להיסטוריה, שמעה אותו הפעם... ״לי דונגהא!!״ היא קראה. דונגהא הצתמרר! זה לא יגמר טוב, ״קום!״ היא אמרה בשנית. דונגהא קם מייד, מתריס לכיוונו של אונהיוק המחוייך. ״עמוד מתוח! לא כמו איזה סמרטוט!״ כן, המורה להיסטוריה מיס קים היתה קצת מפחידה, בעיקר כלפי דונגהא שאהב להיות ׳כוכב השיעור׳ וכרגע איבד את האפשרות הזאת. ״רצית לומר משהו? פשוט שמעתי מלמולים מהכיוון שלך! השמעת קולות של...חוסר שביעות רצון״ קולה היה רך אך מפחיד בצורה שלא ניתן לתאר. ״ל-ל-לא המורה!!״ קרא דונגהא בפחד. ״אז לא. להיכנס לי! בדברים!!!!!״ היא צעקה בעוצמה. כאן דונגהא איבד את זה- הוא ממש עמד לבכות! הכבוד שלו למורים היה עצום וברגע שמורה צעק עליו הוא נפגע מכך עד קלות נשמתו. כמובן שאונהיוק שם לב- ״המורה זאת אשמתי״ הוא נעמד ואמר, מציל את דונגהא מצעקותיה של לים קים המפחידה. ״לי אונהיוק?... בוקר טוב! ברוך הבא לי״ב 1, יש לך משהו להגיד?״ היא אמרה, כאילו מברכת אותו, אך זו בבירור לא היתה כוונתה. אונהיוק גלגל את עניו, ״כן כן, תני לי עונש ובואי נגמור עם זה״ הוא אמר, בניגוד לדונגהא לא פוחד כלל ממורי בית הספר. ״מזרז תהליכים יקירי? אין בעיה. אתה נשאר בכיתה בזמן ההפסקה, אני רוצה לראות אותה מסודרת לגמרי כשאני חוזרת מהפסקת התה שלי.״ אונהיוק לא ענה, מטרתו כרגע היתה חשובה יותר- דונגהא. ״שלום י״ב 1! יש לי הודעה חשובה לכל שחקני מגמת תיאטרון!״ מינהו- המורה למשחק קטע את הדרמה המתחוללת בכיתה. ״ההצגה ביום שני כמו שאתם יודעים לכן היום בערב נערוך לילה לבן! עד מחר בבוקר אנחנו עומדים לשחק, לתקן לערוך ולהעמיד! תודיעו למי שלא הגיע! להתראות ושבת שלום!״ ברגע שמינהו יצא מן הכיתה כל מגמת תיאטרון הריעה בשמחה! לילה לבן? זה בטח יהיה כיף!!! - סוף השיעור הגיע וכל התלמידים עזבו את הכיתה חוץ מאונהיוק שנענה לעונשו, ודונגהא שהחליט שהוא נשאר עם אונהיוק. ״אתה מוזר היונג...למה אתה מגן עלי?״ מלמל דונגהא בעודו יושב על אחד השולחנות כשאונהיוק מוחק את הלוח בנונשלטיות. ״אני מוזר?? אתה מוזר! אתה מחבק אותי כל הזמן זה נורא!״ דונגהא הוריד את פניו בעצב ושינה נושא. ״ב-בכל מקרה, זה לא זה. קאוואי... נ-נדרס לפני כמה ימים״ דונגהא התחיל לספר בעוד דמעות מתאספות בעניו. ״הכלב שלך?״ שאל אונהיוק בעצב, מפסיק למחוק את הלוח ונעמד מול דונגהא הבוכה. ״חתול...אהבתי אותו כל כך״ דונגהא התחיל לבכות, קולו הבוכה נכנס אל ליבו של אונהיוק ושבר אותו מבפנים. ״דונגהא״ מלמל אונהיוק, מנגב את דמעותיו של דונגהא בשרוולו ומחבק אותו אליו בעוצמה. ״אונהיוק אני...אני לא יודע מה לעשות!!! הוא היה הכל! אני...זה...״ דונגהא כבר לא יכל לדבר, הוא לא בטח בקולו השבור לכן שתק. אונהיוק הרים את ראשו של דונגהא והביט בפניו היפות- עניו משליכות דמעות רבות מטה, ושפתיו נפוחות ואדומות. לחיו בצבע ורוד בהיר, ושיערו החום זוהר באור המנורה החזקה. ״נסיכה שלי...״ מלמל אונהיוק בשנית ונשק ברוך למצחו של דונגהא. ״אל תתן לשום דבר כזה לדכא אותך! יהיה בסדר!״ הוא אמר, מלטף את ראשו. דונגהא נעמד וחיבק את אונהיוק. ידיו מסביב לצווארו וידיו של אונהיוק מחבקות את גבו. ״אונהיוק...תודה...״ לחש דונגהא לאוזנו של אונהיוק, וכך הם נשארו בערך עד סוף ההפסקה. איך זה שהאוייבים הגדולים ביותר עומדים כרגע מחובקים באמצע כיתה י״ב 1? כן...המורה לים קים תהיה קצת עצבנית כשתגלה שאונהיוק לא ניקה כלום חוץ מאת הלוח, אבל היא תתגבר. -> (במקביל) הבית של סונגמין. הזוג הטרי מתנשק למוות על מיטתו של סונגמין- הרבה הספיק לקרות מאז שלשום בלילה. סונגמין התנשף בכבדות, גופו נשען על בטנו של קיוהיון והנשיקות לוהטות! ״האאא קיו...״ לחש סונגמין בחושניות כשקיוהיון התחיל למשש אותו. מה לעזעזל קרה? *פלאשבק* -אתמול בלילה- ״נו אז קיו, תספר לי מה קרה! חיכיתי יותר מידיי! בבקשה! אני דואג!״ אמר סונגמין בעודו מקפל את בגדיו של קיוהיון שנשאר לישון אצלו במשך...יותר מידיי זמן, עד שגופו יחלים. ״סתם מיני...אתה יודע...רחוב, אנשים רעים, אני והפה הגדול שלי...מה לעשות.״ קיוהיון הכחיש בכדי לא להדאיג את סונגמין. ״בסדר, רק אל תדאיג אותי ככה שוב!״ אמר סונגמין ונכנס מתחת לסדינים ביחד עם קיוהיון. שתיקה סררה בחדר למספר דקות, עד שקיוהיון שבר אותה- ״מיני? תביא את התיק שלי רגע״ הוא אמר. סונגמין קם מייד והביא לקיוהיון את התיק השחור שלו. קיוהיון הושיט את ידו וחטף את התיק במהירות מידיי סונגמין, מחפש משהו לא ברור. ״ידעתי! הינה מצאתי- רוצה לשתות קצת?״ הוא אמר בעודו מוציא בקבוק של שתייה משכרת מתיקו. ״אני? לשתות?״ שאל סונגמין בפליאה. כמובן שבהתחלה הוא התנגד לרעיון, אבל מהר מאוד הוא נשבר ו.....איך לומר בעדינות? -השתכר בטירוף. לא קרה הרבה חוץ ממזמוזים, אבל זה מה שקרה...עכשיו שניהם שיכורים אחד על השני על המיטה של סונגמין. *סוף פלאשבק -חזרה לזמן הנוכחי- ״מיני...האא״ קיוהיון גנח כשסונגמין חיכך את מפסעותיהם יחד. ״קיו...״ לחש סונגמין בשנית. קולו מצמרר, וגופו מזיע לגמרי. ״קיו...אתה צריך...״ הוא המשיך. קיוהיון חיכה לדבריו, מתענג על עורו הלבן והמגרה. ״אתה צריך״ אמר סונגמין בשנית...״אני צריך מה? מיני...״ ענה לו קיוהיון מתנשף, נושך את עורו ברוך... ״אתה צריך...ללמוד...לבגרות בהיסטוריה...״ הוא מלמל שוב, שובר את האשליה המתוקה. ״מה בגרות עכשיו?!?!״ קיוהיון התרומם, עדיין מושפע מהאלכוהול... ״לא עשינו את הבגרות בגלל הפציעה שלך, יש בגרות חוזרת עוד יומיים! חייב ללמוד קיו!״ סונגמין דיבר בעוד קיוהיון עלה על רעיון מושלם- ״אם אני מוציא מאה בבגרות...אתה שוכב איתי?״ הוא אמר. השפעת האלכוהול מאוד השפיעה על תגובתו של סונגמין כי אין מצב שבשיא שפיותו הוא היה מסכים לכזה דבר. אבל הם עשו דיל, ועכשיו קיוהיון לומד כמו מטורף. יותר מדונגהא אם זה בכלל אפשרי! > 10:30 הפסקת צהריים, בית הספר. ״נו איך מסתדר הפרוייקט הגברי שלך?״ שאל סהון את לוהאן שאכל אין סוף מוצרים הכוללים חלבונים לפיתוח שרירי הגוף. ״לא טוב״ ענה לוהאן בפשטות, עצב נראה על פניו. ״מה למה?״ ענה סהון, מתקרב אל לוהאן ומחבק אותו. ״כי...אני לא נהיה גבר...וחוץ מזה, אני אוהב את המגן הורוד שלי!״ סהון ניסה שלא לצחוק וליטף את ראשו של לוהאן ברוך. ״אז...למה אתה כל כך רוצה להיות גבר?״ שאל סהון, מנסה להתחמק מצחוקו. ״כי אתה גבר...״ אמר לוהאן, משתדל לא להביט אל תוך עניו של סהון. ״אתה רוצה להיות גבר כי אני ׳גבר׳?״ שאל סהון בכדי לבדוק אם הבין נכון. לוהאן הנהן וסוף סוף הביט על סהון. ״אבל...למה?״ אמר סהון, מבולבל מאי פעם. לוהאן פחד להגיד שטויות לכן לא ענה- ״למה לוהאן?״ שאל סהון בשנית כשלא קיבל תשובה מלוהאן. ״כי...אתה- אתה...״ לוהאן התחיל, יודע שהוא עומד לפשל. ״אתה...זה...״ הוא לא ידע איך עליו לומר זאת. סהון ראה שלוהאן מתחיל להכנס ללחץ והחליט לוותר לו הפעם- ״טוב טוב, לא משנה לולו, אבל אתה יודע שאני אוהב אותך איך שאתה ואתה לא צריך להשתנות בשביל אף בחורה!״ הוא אמר, לא מודע מרגשותיו של לוהאן. ״ובשביל גבר?״ שאל לוהאן לפתע, מפוצץ את האשליה וגורם לסהון להרתע. ״מה בשביל גבר?״ הוא שאל, פחד שהוא מבין נכון. ״מה אם אני אשתנה בשביל גבר, זה בסדר?״ אמר לוהאן בשנית. נו באמת לוהאן...למה הוא היה חייב להגיד את זה? ״א-אתה אוהב גברים לולו?״ שאל סהון קצת מופתע, הוא יאהב את לוהאן איך שהוא! הרי הם חברים מאז שהיו קטנים, זה פשוט היה קצת מפתיע... ״לא! אני לא אוהב גברים...אני אוהב רק אותך! לא אף אחד אחר!״ אמר לוהאן בשנית. סהון פקח את עניו לרווחה בפליאה ולא הגיב במשך מספר שניות. לוהאן חיכה...עד שסהון יתעורר מהשוק, כי פשוט גבר שאוהב אישה זה בסדר, אבל גבר שאוהב גבר זה לא? איזה עולם דפוק! ״זה כזה בזבוז״ אמר סהון לבסוף, לוהאן לא הבין מה כוונותיו. ״כל הבנות בבית הספר שרופות עליך ואתה אוהב גברים?״ - ״יא!!! אני לא אוהב גברים אני א-״ לוהאן התנגד אך סהון קטע אותו: ״-כן כן רק אותי, הבנתי! אבל עדיין...״ ~רררררררררינג- הצלצול שמסמן להם שהפסקת האוכל נגמרה בדיוק צלצל וקטע את השיחה שלהם. ״טוב נדבר,״ אמר סהון במהירות וקם, מתקדם אל עבר כיתתו. לוהאן נאנח בעצב... זהו, זה בטוח נגמר בניהם עכשיו... > 11:15, שיעור ספורט. שיעור הספורט עבר במהירות, כמו בכל יום שישי... נערים חסרי חולצה נוטפי זיעה רצים ממקום למקום על גבי המגרש. ״דונגהא?! תמסור אני פנוי!״ קרא סונגרי אל דונגהא בעודם משחקים משחק כדורגל משעשע. במקביל, קבוצת המעודדות של בית הספר בהנחיית הלידרית- קריסטל, עודדו את הקבוצות וקיפצו להן בשמלות מיני יותר מידיי קצרות ופונפונים ורודים. ״סונגרי תמסור אלי!״ קרא טופ כשסונגרי התקרב אל עבר השער במהירות. ״סונגרי מהר!!״ קרא טופ שנית כשסונגרי לא התייחס. ~גולללללל! קבוצת המעודדות הריעה בקולי קולות ורצה לחבק את הקבוצה המנצחת, אך הקבוצה לא נראתה שמחה במיוחד. ״יופי של ׳עבודת צוות׳״ - ״סונגרי עשה הכל לבד, למה אנחנו פה?״ - ״לא רוצה להיות איתו בקבוצה יותר״ ועוד אמירות פוגעניות נזרקו מכל עבר. סונגרי הרגיש את העצב עולה בו, הוא רק רצה להרשים את המאמן... האולם התרוקן באיטיות ורק סונגרי נשאר בוכה על אחד הספסלים במגרש, טאייאנג שהבחין בו בתקרב אליו והתיישב ליידו, תופח בעדינות על עורפו. ״מ-מאמן?״ קרא סונגרי מתוך בכי כשראשו מוסתר בין ברכיו. ״כן סונגרי?״ ענה טאייאנג, קולו מרגיע ומעודד. ״אתה חושב ששיחקתי טוב?״ שאל סונגרי, מנסה למצוא גורם מנחם... ״כן, אבל משחק כדורגל עוסק בעיקר בעבודת צוות, ואתה היחיד ששיחק. אני בטוח שאתה מבין למה הקבוצה שלך כעסה...״ סונגרי הרים את ראשו והביט בטאייאנג, עניו אדומות ופניו רטובות מדמעות. ״בוא אלי״ אמר טאייאנג, פותח את ידיו לרווחה ומזמן את סונגרי לחיבוק. טוב, אחד החלומות של סונגרי עומד להתגשם. סונגרי התקרב לאט לאט, קצת המום מזה שהמאמן שלו- טאייאנג והוא עומדים להתחבק! זה מותר בכלל? טאייאנג הידק אחיזתו בסונגרי וליטף את ראשו, ומשום מה סונגרי התחיל לבכות פי שתיים, ״דיי דיי, הם רק כעסו, אני בטוח שהם כבר שכחו הכל!״ אמר טאייאנג בנימה מרגיעה... ״מאמן...״ לחש סונגרי בשקט והתקרבל אל תוך זרועותיו של טאייאנג. > הבית של באם באם, 15:30 מארק ובאם באם ישבו על השטיח הרחב בחדרו של באם באם בעודם מעבירים את יום השישי ביחד. ״אז...רוצה לספר לי מי פגע בך ולמה אתה תמיד בורח מימני?״ אמר מארק לפתע, משנה נושא. מארק יכל לקרוא את באם באם כמו ספר פתוח וידע שקרה לו משהו מפני שהתנהגותו מוזרה והוא מתרחק ממארק באופן מחשיד... באם באם לא ענה והמשיך לשחק בסרוך של הג׳קט של מארק, נמנע מעניו. ״באמי? ספר לי מה קרה!״ ציווה מארק. באם באם הרים את ראשו והביט במארק- כמובן שמארק לא חשב פעמיים ודחף אותו על השטיח, עולה עליו בגופו ומתכונן לנשק אותו. ״לא לא! מארקי בבקשה! אם תנשק אותי אני אתאהב בך!״ צעק באם באם מנסה לעצור את מארק המשתולל. מארק עצר לרגע, בוהה בבאם באם שעצם את עניו בחוזקה. ״אתה...לא רוצה להתאהב בי?״ הוא שאל, פניו עצובות ומבטו מפוקס בבאם באם המפוחד. באם באם פקח את עניו והחל לבכות בעצב... מארק הבין את מעמדו והתרחק מבאם באם, נותן לו להתרומם מן הרצפה ולהסדיר את נשימתו. באם באם הבין שהגיע הזמן שהוא יספר למארק מה קרה, הרי הם היו חברים טובים ואין לו מה לפחד...נכון? ״טוב אז ככה- כשהייתי בן 12 היה איזה ילד אחד שאהבתי. הוא היה הכל בשבילי, כל מה שחשבתי עליו, בקיצור: האהבה הראשונה שלי. אהבתי אותו כל כך מארקי! וחשבתי שגם הוא אוהב אותי. הוא גם... זה...הפעם הראשונה שלי היתה איתו. לא אני לא בתול מארקי... - הילד הזה שלט בי! אני הייתי הצעצוע שלו! עשיתי כל מה שהוא ביקש רק שלא ילך! ואז...מסתבר שהוא...הוא צילם אותנו מקיימים יחסי מין...והוא...״ באם באם התחיל לבכות ומארק הבין לאן העניין מתגלגל, ״...הוא פרסם את זה בכל בית הספר...זאת גם הסיבה שעברתי מבית הספר הקודם. -אז עשיתי מה שכל ילד טיפש היה עושה... ניסיתי להתאבד! -עליתי על הבניין הכי גבוה שאני מכיר, ופשוט...קפצתי. - כל מה שאני זוכר זה שהתעוררתי חבוש לגמרי עם מלא שקיות מים מוזרקות עלי, מונשם ומלא דם בבית החולים.״ הדממה שנשארה בחדר היתה מפחידה, מארק לא העז לדבר וניסה לעקל את הדברים- לכן באם באם החליט לקטוע אותה, ״בגלל זה אני לא מתאהב יותר באף אחד! כדי שאף אחד לא יפגע בי לעולם!!״ הוא אמר בשנית. מארק נעמד, הדמעות בעניו מאיימות ליפול. הוא עזר לבאם באם לקום ונישק אותו כמו שלעולם לא נישק אף אחד. באם באם נרתע אחורה, אך לא יכל שלא להגיב לנשיקת ׳גן העדן׳ של מארק. לאחר מספר שניות כששפיותו של באם באם חזרה אליו- הוא התרחק במהירות. ״אמרתי לך לא לנשק אותי! אני-״ באם באם ניסה לעצור אותו אך מארק רק התנפל עליו יותר. אחרי כמעט שלוש דקות מארק שחרר את הנשיקה החושנית, נותן לבאם באם להסדיר את נשימתו בשנית. זהו, שניהם נשארו יושבים ככה על הרצפה...שתיקה סררה בחדר שוב והם לא יודעים מה לומר... ״מארקי...רק אל תלך טוב?״ אמר באם באם, קוטע את מחשבותיו של מארק. ״לעולם לא״ לחש מארק, מחבק את באם באם בחוזקה. ״אני לעולם לא אעזוב אותך...״ הוא דיבר לעצמו, מציב בפני עצמו עובדה. -> 19:00 לילה לבן, סטודיו- ״לילה ארוך עומד בפנינו, אני מציע לכם לשטוף פנים, לשתות הרבה קפה ובעיקר לסתום ת׳פה כי חבל שאני אתעצבן עליכם היום. ההצגה ביום שני כמו שאתם יודעים...אנחנו- לא מוכנים בעליל! בגלל זה קבעתי לנו חזרה הכוללת 17 שעות, מעכשיו עד מחר ב 12:00 בבוקר. יהיו לכם הפסקות קטנות וכמובן שמי שלא משחק בתמונה שאנחנו עובדים עליה יכול לקחת לעצמו הפסקה. הזמנתי לנו קטרינג של כל מיני מאכלים, גם לצמחונים שבנינו, בהצלחה!״ מינהו נאם את נאום הפתיחה שלו וכל השחקנים נגשו לעבודה. ״דונגהא?״ קרא מינהו לעברו לפתע, ״כן אופפה?״ ענה דונגהא, מפחד קצת ממינהו הכנראה עצבני. ״קיוהיון וסונגמין עדיין בחוג לבישולי חג?״ -דונגהא ניסה שלא לצחוק, שוכח לגמרי מהשקר הקטן שלו. ״כ-כן! כן אופפה! הם עדיין שם!!!״ הוא הנהן בחיוב. ~למה אני בכלל מגן עליהם?~ ״טוב תמונה ראשונה!!!!! ג׳י דרגון! טופ! צ׳ונג׳י וקאפ לבמה!!!״ צעק מינהו אל עבר השחקנים. וואו יש לו קול חזק... טוב, דונגהא לא שיחק בתמונה הראשונה, והשניה...והשלישית והרביעית...למעשה- הוא הופיע רק בתמונה השביעית, לכן ישב לבדו מאחורי הקלעים, בוהה בשחקנים על הבמה בזמן שחבריו מדברים מחוץ לאולם. לאט לאט הם נכנסו אל תוך הלילה. האולם נהיה קר והמזגנים פעלו בעוצמה... דונגהא המסכן התחיל לרעוד, הוא שפשף את ידיו בכדי לנסות לחמם אותן אך ללא הצלחה... ״פשוט כך את זה כבר!״ קול מוכר הפתיע אותו. ״א-אונהיוק?״, לי אונהיוק נראה עומד לפניו לבוש בשמלה ואוחז בג׳קט העור השחור שלו. ״אתה? נותן לי...ללבוש את הג׳קט הכי יקר שלך?״ שאל דונגהא בכדי לבדוק אם הבין נכון. ״נו אתה רוצה או לא? אין לי את היום!״ אמר אונהיוק, קולו מפחיד כתמיד. ״אבל אתה לבוש שמלה...לא יהיה לך קר?״ שאל דונגהא בשנית, דואג לאונהיוק ה...איך לומר...נשי? ״כך את זה כבר נו!!״ צעק אונהיוק, זורק על דונגהא את ג׳קט העור שלו. ״תודה היוקי...״ אמר דונגהא, לובש את הג׳קט במהירות ומתחמם אל חום גופו של אונהיוק הנשאר בג׳קט. ריח הבושם של אונהיוק עלה מהג׳קט וליטף את דונגהא ברוך... ״אתה מוכן להפסיק להתחכך לי בג׳קט?״ אמר אונהיוק לפתע, קוטע את דונגהא מהעונג שעבר... ״ס-סליחה...״ ענה דונגהא והשפיל מבטו. ״נו...מרגיש יותר טוב?״ שאל אונהיוק, משנה נושא...דונגהא לא ענה, נזכר לרגע בחתול המתוק שלו... ״רק אל תבכה לי שוב!״ קרא אונהיוק, מתקרב אל דונגהא ומחבק אותו. ״לי אונהיוק!!! לי דונגהא!!! לבמה!!! אנחנו חייבים את התמונה שלכם עכשיו בשביל לסדר מקרופונים!״ קרא מינהו במקרופון מן הבמה, קוטע את הרגע ה- סוג של...רומנטי? בין השניים. - והינה שוב אותו טקסט מוכר מתנגן באוזניהם ובאוזני המקיפים אותם... כל השחקנים נאספו בכדי לצפות בסצנת הנשיקה: דונגהא: ״זה לא משנה! אני באתי בכדי להציל את אהבתי היחידה: ליידי ניימי״ אונהיוק: ״או אדון ג׳ואן, מה אוכל לעשות בכדי להוכיח לך את אהבתי אליך?״ דונגהא: ״נשקי ני! נשקי את שפתי והוכיחי לי את אהבתך אלי! הוכיחי!״ אונהיוק כבר היה מיומן, ישירות הוא אחז בידו של דונגהא ונתן לו את הביטחון לנשק אותו. ביחד הם ספרו בלב שלושים שניות, ושחררו את הנשיקה המתוקה והפתאומית. אחרי השיחות האחרונות שלהם זה היה עוד יותר מוזר לנשק את אונהיוק. אם מישהו היה אומר לדונגהא שהוא יצתרך לנשק את אונהיוק ולהנות מזה בתחילת שנה- הוא בחיים לא היה מאמין לו!!! כן דונגהא די...נהנה, ואונהיוק גם הוא מסתבר. השניים האלה...מתחילים...להתאהב? זה אפשרי בכלל? זה חוקי?!?!
| |
הפכים נמשכים - פרק 8
הפכים נמשכים - פרק ח׳ - (פרק 8)
-> יום חמישי, 8:30 שיעור אנגלית- שיעור האנגלית עבר במהירות. מיס איילי המורה הסבירה כמה דברים והתלמידים הקשיבו כתבו ושיננו. ~זה קצת ריק בלי סונגמין וקיוהיון...איפה הם באמת? אני מקווה שהכל בסדר... ״דונגהא! בוא ללוח, תקרא את המשפט הראשון והשני.״ אמרה איילי, מעירה את דונגהא ממחשבותיו. כמו בכל שיעור מבצעת בוחן פתע קצר. דונגהא קם ונעמד לכיוון הלוח, קורא בחוסר מבטא משעשע את המשפטים. ״ דה...קאט...איז און...דה טייבול...״ דונגהא קרא והרויח צחקוקים מכלל הכיתה. ~ ״חנון?! תקרא יותר מהר!״ סינן אחד התלמידים. דונגהא עמד מבוייש והפסיק לקרוא. קולו נעתק והוא הביט בכיתה, למה הוא לא מצליח להיות נורמלי פעם אחת?! למה הוא חייב לפשל כל הזמן?!?! ״א-אני...״ הוא התחיל, אך קול מוכר קטע אותו. ״נו דונגהא! אל תשחק לי אותה ריגשי! תקרא״ צעק אונהיוק. דונגהא נבהל והסתובב במהירות אל הלוח. ״בירדס הב ווינגס!״ הוא קרא במהירות. ״יפה דונגהא חמוד! חזור לשבת...״ אמרה מיס איילי, מחוייכת כמו תמיד. דונגהא חזר לשבת וזרק מבט קטן לאונהיוק. סוף השיעור: ״מה נסיכה? אתה שקט היום...״ אמר אונהיוק בדרכו החוצה מהכיתה, מתכונן לשיעור הספורט המעייף העומד בפניו. ״א-אני צריך להגיד משהו?״ שאל דונגהא, מנסה להראות כמה שיותר אומץ, אך ללא הצלחה. ״לא ידעתי שהנשיקות שלי יכולות לשתק...״ הוסיף אונהיוק, גורם לסומק לתקוף את פניו של דונגהא באכזריות, והוא התרחק במהירות טיל. ״זה לא זה!!! א-אני״ דונגהא ניסה להסביר אבל אונהיוק כבר התקרב יותר מידיי וזה היה מסוכן, לכן שתק. ״א-אונהיוק״ הוא מלמל, מנסה להבין איך הסיטואציה תמיד מתגלגלת למצב הזה בו הם עומדים פנים אל מול פנים. אונהיוק היה קרוב ונראה שגם הוא איבד את עצמו בעניו של דונגהא. למזלם הכיתה כבר היתה ריקה, לכן לא היה מי שיתעד את הרגע הזה. אונהיוק קירב את שפתיו אל אלו של דונגהא, מילימטר אחד מרחק! נשימתו של דונגהא נעתקה בשנית, מוחו ריק מדבר ועניו עצומות בפחד. לאחר כמעט דקה שלמה דונגהא פקח את עניו וסינן משהו שלא התאים לו, ״אם אתה עומד לנשק אותי, אז נשק אותי כבר! אני לא יכול יותר עם זה אונהיוק!!״. המשפט הזה העיר את אונהיוק מהחלום בהקיץ שעבר על פניו ואונהיוק הופתע מעמדתו בדבר. ״אותך?! לנשק?!?! נראלך?! יש לך מזל שיש לך תפקיד לנשק אותי בהצגה כי את השפתיים שלי אתה לא עומד לפגוש עוד.״ אמר אונהיוק ויצא מן הכיתה בבלבול. זה נכון, מינהו באמת אמר שלא בטוח שדונגהא משחק את ליידי ניימי...עצב נפל אל פניו של דונגהא בעודו בוהה באונהיוק המתרחק. ~ מה קרה הרגע? ~ חשב לעצמו אונהיוק בדרכו החוצה. > שיעור ספורט 9:45 - ״לעמדות!״ טאייאנג- המאמן, צעק אל עבר השחקנים הפחות או יותר מוכשרים שלו. בשניה כל השחקנים נעמדו בשורה, מה משחקים? *מחניים!! (*מחניים: משחק בו קבוצה מתחלקת לשתי קבוצות שוות ולכל קבוצה מספר כדורים שווה. בשריקת המאמן שתי הקבוצות מתחילות לזרוק כדורים (כואב) אחת על השניה וכל אדם שנפגע מכדור נחשב כפסול) קבוצה מס׳ 1- אונהיוק, שיוון, לוהאן, טאמין, סהון, קאי, מינהיוק, דונגהא, באם באם, טופ, פניאל, קבוצה מס׳ 2- סונגרי, קי, טאו, קאפ, די.או, סאנגג׳הא, אמבר, מארק, צ׳ונג׳י, ג׳י דרגון, המשחק מתחיל... כדורים התחילו לעוף באויר, והמשחק היה כמו סופה!! שיוון זרק במהירות כדור אל עבר באם באם שהתקפל מעוצמת המכה, וזה כמובן הפסיל גם את מארק שיצא בעקבות באם באם וניסה להרגיע אותו, מנשק את ראשו ברוך. עוד כדור עף לכיוון טופ שחסם את המכה אך עדיין נחשב פסול. לוהאן? בחוץ, פניאל? בחוץ! קאי? גם בחוץ לצערנו...קי בחוץ, טאו בחוץ, די.או וסאנגג׳הא בחוץ, וצ׳ונג׳י וג׳י דרגון בחוץ!! המשחק הופך מסוכן, נשארנו רק עם- קבוצה מס׳ 1- אונהיוק, שיוון, טאמין, סהון, מינהיוק, דונגהא, קבוצה מס׳ 2- סונגרי, קאפ, אמבר, זה מתחיל להיות מעניין... סונגרי פתח את המחצית השניה, מכוון את הכדור ישירות אל מינהיוק ופוגע ברגלו השמאלית. טאמין גם זרק כדור לכיוונו של קאפ אך קאפ התחמק מהמכה וזרק כדור בעוצמה מטורפת לכיוונו של דונגהא. דונגהא ראה את הכדור מתקרב, ~אוי לא זה עומד לכאוב!! אך משהו מוזר קרה... הוא שמע ׳בום׳ אך לא קיבל מכה. דונגהא פקח את עניו באיטיות, מביט המום בגבו של אונהיוק שעמד מולו, שכנראה בלם את המכה. ״אונהיוק! פסול!!״ קרא המאמן טאייאנג, ואונהיוק הסתובב אל דונגהא וחייך, נראה כאילו מאוד כאב לו. ״אונהיוק...״ לחש דונגהא בפליאה, לא מאמין שאונהיוק הרגע מנע מימנו כאב! ״נו תמשיכו!!״ המאמן קטע אותו ממחשבותיו ודונגהא המשיך לשחק. אז מינהיוק ואונהיוק בחוץ. כדורים המשיכו להזרק אל האויר ולבסוף סונגרי נשאר אחרון על המגרש. ״קבוצה מספר שתיים מנצחת!!״ קרא טאייאנג ושחרר את התלמידים התשושים להפסקת צהריים. ״אונהיוק?״ קרא דונגהא בחשש בעודו רואה את אונהיוק מתהלך אל כיוון הקפיטריה. אונהיוק הביט בדונגהא וחייך חיוך מרושע. ״מ?״ הוא מלמל. ״ת-ת-תודה...על מקודם אתה יודע״ אמר דונגהא, בוהה בבטנו הקצת חשופה של אונהיוק ובסימן האדום שהשאיר הכדור שחטף במקומו ״...ו-ו-ו... רציתי לשאול אותך אם...״ למען האמת דונגהא רצה להזמין את אונהיוק לאכול איתו צהריים. משום מה...זה היה נשמע כמו רעיון טוב לרגע. כבר לא...״אם אתה בא היום לסדנא!״ אמר דונגהא לבסוף. אונהיוק הביט בו למספר שניות אך בסוף החליט שאין לו כח להקניט את דונגהא ברגע זה ״יאפ...״ הוא ענה, ״זהו?״, דונגהא חשב למספר שניות ולא היה סגור על תשובתו, ״אמ...כ-לא...כן!!״ הוא אמר לבסוף, ~אני ילד מטומטם. ״נסיכה מטומטמת...״ אמר אונהיוק בקול את מחשבותיו של דונגהא. דונגהא נעמד ואונהיוק המשיך לכיוון הקפיטריה. ~הילד הזה...הוא...אונהיוק...?~ ״מאמן?״ קרא סונגרי אל טאייאנג הנראה אוסף את חפציו ממגרש הספורט. טאייאנג לא ענה...אפילו לא מבט אחד לכיוונו של סונגרי. ״מאמן איך הייתי? הייתי טוב?!״ אמר שוב סונגרי, מנסה להוציא תגובה מטאייאנג. ״אני צריך ללכת סונגרי. די לשאול אותי בסוף כל אימון אם היית טוב.״ סונגרי הנהן בעצב והתכונן לעזוב אך טאייאנג שהבחין בכך עצר אותו. ״כי אתה מצויין...״ הוא הוסיף. סונגרי חייך והודה לו, מפלח את דרכו החוצה מן המגרש בעודו מרגיש את חום גופו עולה ולחיו בוערות באור אדום כהה. כן סונגרי דלוק על המאמן, כמו כל הבנות בשכבה... ״הרבה אנרגיות לילד...חבל שהוא לא בנבחרת הפוטבול...״ מלמל טאייאנג. > שיעור לשון, 15:00- #אתה בא היום לסדנא של מינהו?# סהון קרא את הפתק שנזרק עליו. הוא הביט בלוהאן במבט חודר וזרק עליו חזרה את הפתק. #לוהאן! תתרכז! יש לנו עוד מעט בגרות בלשון! ואם מיס היי תראה את הפתקים האלה אתה גמור# לוהאן ניפח את לחיו ברוגז ושב להקשיב לשיעור. כמובן שלוהאן עבר מהפך קטן... המגן של הפאלפון שלו כבר לא ורוד, הוא שם מייקאפ כדי להסתיר את הלחיים האדומות שלו, הוא התחיל ללבוש ג׳ינסים של גברים, והשיער שלו כבר לא נופל על העניים ורק עומד בצורה מוזרה... כן לוהאן רצה להיות גברי יותר! נמאס לו כשמשווים אותו לאישה! וכמובן שסהון עזר לו. ״המבחן שלכם בעוד יומיים! אני מצפה לציונים גבוהים! ובהצלחה לקבוצת התיאטרון שמעלים הצגה שבוע הבא ביום שני! אני אגיע ואצפה בכם!״ כך סיימה לי היי את השיעור. התלמידים קמו בנונשלטיות וכל אחד התפנה אל ביתו. -> סדנא, 17:35- טאמין- מקדים כתמיד, נכנס אל הסטודיו הקטן וחיכה שמינהו יסיים לקרוא מספרו. ״טאמין? מתי נכנסת?״ אמר מינהו שלא הבחין בכניסתו השקטה של טאמין לאחר מספר דקות. ״לא מזמן״ ענה טאמין, מביט במינהו עם עניו הגדולות והכביכול ׳תמימות׳. מינהו שתק לרגע ואז קם ממושבו, מושך את טאמין בידו אל השירותים. טאמין שלא הבין את כוונתו של מינהו החל להילחץ קצת... ״אופפה?״ הוא מלמל בשקט, ״אני רוצה שתמדוד את התלבושת של צ׳ארלי!״ אמר מינהו בהתרגשות. כן טאמין משחק את התפקיד הראשי- את צ׳ארלי. טאמין נרגע ועקב אחרי מינהו אל השירותים. ״נו אני רוצה לראות!״ קרא מינהו אל טאמין שלא היה מוכן לצאת מהתא. ״מינהו אופפה זה קטן עלי בחמש מידות לפחות, אני לא יוצא אליך ככה!״ טאמין אולי קטן, אך התלבושת הייתה ממש קטנה...יש הטוענים כי מינהו תפר מידה קטנה בכוונה, אבל אנחנו נשאר תמימים ונכחיש... ״קדימה! אני צריך לראות איפה להגדיל ואיפה זה טוב לך!״ אמר מינהו מרגיע את טאמין. ״לא יוצא!״ טאמין מחא, לא מוכן שיפגוש בעניו של מינהו במצב מביך שכזה. ״אם אתה לא יוצא אני נכנס!״ קרא מינהו, מנסה לאיים על טאמין בצורה כל שהיא. ״אם אתה נכנס אני בורח.״ ענה טאמין, מביט ברגליו החשופות ובישבנו שנמחץ על ידי המכנס הקטן. זהו זה, מינהו החליט שהוא נכנס. הוא פתח את הדלת בעוצמה, נכנס אל התא ונעל מהר את הדלת מאחוריו. מסתבר שהוא לא עשה את כל החישובים נכון כי עכשיו הוא וטאמין החשוף למחצה נמצאים במרחק של כחמישה סנטימטרים אחד מהשני והסיטואציה לא כל כך מתאימה למורה ותלמיד אם תשאלו אותי. אבל אתם לא שואלים אותי........נחזור לבנים- טאמין שתק לרגע, מנסה לעקל את הסיטואציה. המרחק הצר של מינהו מימנו גרם לבלבול קטן במערכת החשיבה שלו. ״א-אמרתי לך שזה קטן...״ עם כמה שטאמין היה לחוץ, מינהו היה פי אלף יותר! ״כ-כ-כן א-אז...להגדיל כ-כאן?״ הוא שאל בעודו מצביע על ירכיו הדקות של טאמין. טאמין הנהן בהסכמה. ״תסתובב...״ אמר מינהו, קולו מצווה אך ניתן לראות שהוא עצבני ולחוץ מאוד, מרגיש שאינו שולט בעצמו. זאת היתה טעות להגיד לטאמין להסתובב, כי הישבן המחוץ שלו היה הקש ששבר את גב הגמל. זהו, מינהו לא שלט בעצמו יותר, זה כבר ככה כל כך הרבה זמן והוא התאפק כל כך הרבה שנים! אבל זהו!! טאמין גודל עם הזמן, ומינהו כבר לא יכול לעמוד בחמידות המזוייפת הזאת של טאמין! הוא סובב את טאמין אליו והתנפל על שפתיו. כמובן שטאמין גם זרם עם כל העניין, אך היה קשה מאוד להסתיר את הנואשות שהיתה בדבר, את הרצון העז למצוץ את שפתיו אחד של השני ואז הסיפוק שהעניקה הנשיקה הזאת לכל אחד מהם. זה לא חוקי. זה לא מקובל. זה לא הגיוני!! מורה ותלמיד מתמזמזים למוות בשירותי הסטודיו של בית הספר! האם חייב ללכת לפי החוקים? האם לעקוף אותם?! יש אמצע?!?! מינהו מצץ את שפתיו של טאמין בעוצמה וטאמין התנשף והחל להוריד מעליו את הבגדים הצרים של צ׳ארלי. מינהו לפחות שלט בעצמו ולא התחיל להתפשט, אך ההתמזמזות הזאת היתה הרבה מעבר לחוקים, וכאן מינהו כבר היה בסכנת פיטורים. הוא לא יכל לחכות יותר...עוד שבוע אחד? זה מה שנשאר לו! והוא לא עמד בזה... כן כן עוד שבוע אחד השנה נגמרת...זהו! מינהו וטאמין יכלו להיות יחד אך אם מישהו יגלה שהיה בניהם רומן עוד לפני סוף השנה וסיום י׳ב של טאמין זו סכנת פיטורים וסכנה משפטית! מינהו התרחק מטאמין, מונע מהם להוריד דם אחד לשני ומונע מעצמו להתפשט. ״ט-ט-טאמ-מין...״ מלמל מינהו מתנשף לגמרי, שפתיו אדומות ונפוחות ולחיו ורודות מאי פעם. טאמין, שהבין לאיזה מצב נקלע התרחק במהירות. מינהו שלח מבט אחרון לטאמין ויצא מן התא, מאפשר לילד הקטן והצנום להתלבש. ~טאמין חייב להפסיק להקדים לסדנא...זה לא יגמר טוב... -> 18:00 תחילת הסדנא! ״ט-טוב...כולם! אמ...לעבוד לבד על התמונות...ו...דונגהא ואונהיוק בואו! יש שינוי קטן בתפקידים...״ מינהו היה מאוד מבולבל מהסצנה הקודמת והמילים יצאו מפיו מבולבלות ומגומגמות, מה שלא מתאים בכלל למינהו! אצלו אין גמגומים...אלא רק מונולוגים ברורים! במקביל דונגהא קם בחשש. הוא ידע שזה יגיע אך פחד מכך...זהו זה, מישהו אחר הולך לשחק את ליידי ניימי!! זה נורא!........ למה זה נורא? ~״דונגהא!״ הוא שמע את מינהו קורא לו. דונגהא הרים את ראשו והבחין בכך שכנראה שקע במחשבותיו זמן רב מידיי מפני שמינהו ואונהיוק כבר חיכו לו בקצה השני של הסטודיו. דונגהא רץ אל השניים והחזיק אצבעות. הוא לא ידע למה הוא כל כך דואג, ומה פתאום הרצון העז הזה לשחק את ליידי ניימי? הוא פשוט ידע שהוא רוצה את זה...אולי הוא סתם- התחבר לתפקיד? - ״יש שינוי קטן בתפקידים בגלל בעיה בזמני חזרות!״ הודיע מינהו, קולו שב אליו וביטחונו פגש בו בשנית. דונגהא עצם את עניו והתחנן לאלוהים שישאר בקאסט עם אונהיוק, אבל למינהו יש תכניות אחרות. ״דונגהא אתה לא משחק את ליידי ניימי...״ הוא הודיע. *קראק* שמעתם את זה? שוב הרעש הזה... כן כן, הלב של דונגהא...💔 דונגהא עמד למחוא נגדו אך המשפט הבא של מינהו די הפתיע אותו- ״אונהיוק ישחק אותה...״ ד-ממה ״מה אונהיוק? את ליידי ניימי? אז מי ישחק את אדון ג׳ואן?״ שאל אונהיוק לפתע- גונב לדונגהא את מילותיו... ״דונגהא״ ענה מינהו בפשטות... - אחרי כמה שניות של בלבול השניים הבינו את החילוף המוזר ודונגהא התחיל לאסוף את חתיכות הלב השבורות שלו וחיבר אותן בסילוטיפ!! יש נשיקה!!!! ~למה הוא מתרגש מזה בכלל?! ~אוייש...אוקי דונגהא...להרגע! זאת רק הצגה! ״רגע, דונגהא זה אומר שאתה יוזם את הנשיקה בסוף? אז אתה צריך להיכנס בקיו שלך! ואתה...״ אונהיוק התחיל להסביר אך דונגהא איבד הכל ברגע שהוא שמע את המילה ׳יוזם׳. דונגהא? יוזם? ועוד נשיקה?! בינו לבין בן?!?! שהוא אונהיוק?!?!?!? אם לומר בעדינות: זה לא עומד להיות פשוט... - דונגהא: ״זה לא משנה! אני באתי בכדי להציל את אהבתי היחידה: ליידי ניימי״ אונהיוק: ״או אדון ג׳ואן, מה אוכל לעשות בכדי להוכיח לך את אהבתי אליך?״ דונגהא: ״נשקי ני! נשקי את שפתי והוכיחי לי את אהבתך אלי! הוכיחי!״ דונגהא ואונהיוק שיחקו כמו מקצוענים...אך משהו השתבש שם בשלב הנשיקה- דונגהא התקרב באיטיות רבה, מפוחד מתמיד ומצחו מזיע...הוא סוגר לאט לאט את הפער בינו לבין אונהיוק, אך מילימטר לפני שפגע בשפתיו של אונהיוק הוא נעצר... ״אני לא יכול...״ הוא לחש לאונהיוק. ~נו באמת דונגהא! בדקה התשעים אתה משתפן?!~ חשב לעצמו דונגהא. אונהיוק גלגל את עניו והחזיק את ידו של דונגהא כמו בפעם הקודמת. כאן דונגהא צבר אומץ, אוחז בידו של אונהיוק ומשפשף את שפתיו בשלו. זה היה כל כך מלחיץ, אבל משום מה אונהיוק - שראה שדונגהא בלחץ, פשוט החזיק את ידו ללא כל ויכוח. דונגהא נעלם בתוך הנשיקה...הם לא מדדו את הזמן אך אפשר בהחלט להגיד שחצי דקה הייתה שם. גם אונהיוק החל להרגיש מעופף, ושפתיו החלו לנוע באיטיות על גבי שפתיו של דונגהא. דונגהא שחרר את הנשיקה הרטובה באיטיות והביט באונהיוק עם מבט מאוהב... ״אני אוהב אותך...״ מלמל דונגהא, שוכח באיזו סיטואציה הוא נמצא. עניו ממוקדות על אונהיוק והוא בחלום! שוכח את כל הסובב לו! ״זה היה מושלם!!!! נראתם באמת מאוהבים!!!! רק דונגהא?! שכחת את הטקסט? אתה אמור להגיד - ׳הוכחת אהבתך אלי אך איני-׳״ מינהו עמד להמשיך אך דונגהא, שהתעורר מהחלום~ קטע אותו בריצה חדה אל השירותים. ~ ״אמרתי משהו לא בסדר?״ שאל מינהו, אך ידוע שמינהו יודע הכל, ובכדי להבין שמשהו קורא בין דונגהא לאונהיוק לא צריך להיות חכם גדול. ״אונהיוק...לך תבדוק אם הוא בסדר״ ציווה מינהו, מודע למעשיו. אונהיוק הנהן ורץ אחרי דונגהא. להתווכח עם מינהו? לא תודה. ״אתם חייבים לי תודה!״ מלמל מינהו בעודו עיניו פוגשות בשל טאמין. פתאום נזכר מה הוא בעצמו עשה עם תלמיד בשירותים לפני כשעה. אוי. - ״נסיכה?״ מלמל אונהיוק בעודו נכנס לשירותים, מוצא את דונגהא בוכה לייד הכיור השמאלי. ״נסיכה שלי? זה לא כזה נורא לטעות בטקסט אתה יודע...״ הוא אמר שוב, אך לא זכה בשום תגובה מצד דונגהא- חוץ ממשיכות אף קטנות מידיי שניה. ~אונהיוק יכול להיות כזה טיפש לפעמים. אונהיוק ידע שעליו לעשות מעשה, משהו מחושב...משהו מרגיע! מעשה חברי! גם אם הם אוייבים מושבעים...לאונהיוק היה אכפת מדונגהא! (עם כמה שהיה קשה לו להודות...) הוא לא אמר מילה ורק התקרב אל דונגהא, מחזיק את ידו בחוזקה ומלטף את ראשו, נותן לו להוציא את כל כאבו הלא ברור החוצה... דונגהא המשיך לבכות אך אין לומר כי אונהיוק לא הרגיע אותו, מפני שבזכות אונהיוק הוא יצא מהסדנא בהרגשה אופטימית! אולי אפילו יותר מאופטימית... טוב זה היה ברור שמשהו עובר על דונגהא, וזה גם השפיע על אונהיוק לרעה כי התחביב האהוב עליו- להציק לדונגהא, הפך לסיוט. שהוא יפגע ביצור הקטן הזה? אין מצב. דונגהא נרגע קצת אחרי עוד כמה משיכות אף וליטופים מאונהיוק- שבאופן לא ברור עוזר לדונגהא יותר ממה שהוא מציק לו בזמן האחרון. כן, היה אפשר להגיד שהחברות בניהם הייתה אמיתית, כמו שאמרתי- עם אוייבים כאלה, מי צריך חברים? דונגהא התרומם מן הכיור והסתובב אל אונהיוק, מחבק את גופו הרחב בעוצמה ולא משחרר. אונהיוק לא הגיב ונתן לדונגהא להוציא את כל כאבו. זה היה כל כך נורא לראות אותו ככה שאונהיוק פשוט ויתר וחיבק את דונגהא חזרה. דונגהא היה מבולבל...הוא...אוהב את אונהיוק? אייש...הזוג הזה עוד יהרוג אותנו...
| |
הפכים נמשכים - פרק 7
הפכים נמשכים - פרק ז׳ - (פרק 7)
> יום רביעי, בית הספר- אחרי הבגרות בהיסטוריה. 10:30 - ״איך היה?״ לוהאן- שהיה בדרך החוצה מהכיתה, שמע את סהון קורא לעברו. ״נורא״ הוא ענה בחוסר עניין, מוציא את הפאלפון הורדרד שלו ומקליד בו דבר מה. ״מה יש לך בזמן האחרון? שמעתי שגם נכשלת בעבודה של מיס היורי אתמול! לוהאן! קח את עצמך בידיים״. סהון היה דואג הרבה ללוהאן. אף אחד אף פעם לא בריין את לוהאן כי הוא דיי פופולארי בקרב הבנות בבית הספר, אבל המראה התמים שלו יכול להיות מטעה. ״די סהון! אין לי כח! עזוב אותי!״ לוהאן התפרץ בחזרה. ״רוצה לספר לי מה קרה?״ שאל סהון בטון רך ונעים, מלטף את שיערו של לוהאן. לוהאן הביט במסך הפאלפון שלו שוב ואז נאנח בכניעה. ״מבטיח שלא תספר?״ הוא שאל, יודע שלא משנה מה יגיד- סהון לעולם לא יספר לאף אחד! סהון הביט בעניו של לוהאן ונהנהן. לוהאן נאנח בשנית והתכונן לדבר. ״אז ככה...״ הוא התחיל, לא בטוח איך עליו לנסח את דבריו. ״אני...יש בעיה איתי.״ הוא אמר לבסוף. סהון לא אמר מילה וחיכה שלוהאן יסביר את עצמו. ״אני...לא...אני לא...גברי...״ הוא אמר שוב, אך הפעם סהון התפוצץ מצחוק... ״סהון!״ קרא לוהאן, מנסה להשתיק את הילד שכרגע כבר התגלגל על הרצפה מרוב צחוק. ״לוהאן אתה כזה מתוק!״ אמר סהון תוך כדי צחוק. ״זאת בדיוק הבעיה!!!״ לוהאן התפרץ בעצב. ״אני חמוד, מתוק, נושי, בייבי, אפרוחי...גברי אני לא.״ לאחר מספר שניות סהון הפסיק לצחוק, עדיין קצת מחוייך- ״אני לא רואה איפה הבעיה״ הוא אמר, בוהה בלוהאן שניפח את לחייו בעצבנות. ״אני. רוצה. להיות. גבר!! כמוך סהון!״ אמר לוהאן, עניו נעוצות עמוק בשריריו של סהון. ״טוב, נראלי שהבנתי. בוא נתחיל בזה שתחליף מגן לפאלפון. ורוד זה לא הצבע הכי גברי...או ו- תגרום לשפתיים וללחיים שלך להיות פחות ורודות אכשהו, זה חמוד מידיי.״ סהון התחיל להסביר ולוהאן הקשיב כמו שאף פעם לא הקשיב לאף אחד...טוב לפחות לא כמו שהקשיב למיס לי היי. > במקביל. דונגהא בדיוק יצא מהכיתה, מרוצה מהמבחן שעשה. ~בום שקה לאקה, בום שקה לאקה~ הפאלפון שלו צלצל. - ״יובוסיו?״ - ״דונגהא? אודייה?״ - ״סונגמין אה, אני בבית הספר, למה לא הגעת? אתה יודע שהייתה בגרות!״ - ״נה! אני יודע! הייתה לי בעיה קטנה, אני צריך אותך! אתה יכול לבוא אלי? עכשיו!״ - ״אראסו, אבל אני רוצה הסבר מלא!״ - ״נה, קומאו!!״ דונגהא ניתק את השיחה ורץ אל האופניים שלו שחיכו לו בחניה. ~מעניין מה יש לסונגמין... -> אצל סונגמין. ״טוב, אז מה קרה?״ שאל דונגהא בעודו הוא וסונגמין יושבים על מדרגה מחוץ לביתו. ״זה קיו״ אמר סונגמין, פניו מודאגות. ״מה איתו?״ ענה דונגהא. שניהם לא במייטבם בזמן האחרון, והשיחות בניהם הולכות ומתקצרות לכן דונגהא היה דיי מופתע משיחתו הפתאומית של סונגמין. ״הוא כאן...אצלי...״ אמר סונגמין שוב. דונגהא פקח את עניו בהפתעה ובהה בסונגמין. ״הוא ישן אצלך?! אל תגיד לי ש-״ דונגהא עמד להגיב אבל סונגמין קטע אותו, ״לא לא!! מה פתאום״ סונגמין הסמיק קצת למשמע הדברים, ״הוא בא היום בבוקר, הוא נראה נורא חלש והוא בקושי הלך. אני לא יודע מה קרה לו אבל זה רציני!״ דמעות החלו להיווצר בעניו, ודונגהא חיבק אותו אל זרועותיו. ״דונגהא! אני כל כך דואג! הוא ככה מהבוקר והוא נרדם לפני כמה דקות! הוא לא רוצה לספר לי מה קרה! דונגהא!! מה אני יכול לעשות?!״ סונגמין התחיל לדבר מתוך בכי, ודונגהא הידק את אחיזתו וליטף את ראשו. ״אתה ממש אוהב אותו אה?״ הוא מלמל. סונגמין לא חשב אפילו על להכחיש והנהן אל דונגהא בהסכמה. ״טוב, אולי הוא רב עם חברים או משהו. הוא התנהג מוזר לאחורנה?״ שאל דונגהא, לא מודע כלל לסצנה שהתחוללה אתמול בערב בביתו של סונגמין. סונגמין הסמיק מאוד לפתע והוא הניע את ראשו לשלילה במהירות. ״טוב״ דונגהא נאנח ואז נעמד בפתאומיות, מושך את סונגמין אחריו. ״דונגהא? מה-״ סונגמין דיבר אך דונגהא קטע אותו ומשך אותו אל תוך הבית. ״בוא נלך לטפל במאהב השטני שלך!״ הוא קרא. חיוכו של סונגמין חזר והוא עקב אחרי דונגהא. > ״חבשתי לו את הרגל, זה לא שבר, וגם לא נקע...הוא רק עיקם את הקרסול קצת, זה הכל. היד שלו גם נפגעה אבל גם כאן אין ממה לחשוש. הדבר היחיד שצריך לזכור זה שהוא חייב להיות בהשגחה, ושבשום פנים ואופן לא יקום מהמיטה במשך היומיים הקרובים, זה יכול לגרום לחיכוך של השרירים ואף לסדיקה בעצם...״ כך הסביר הרופא לסונגמין ודונגהא בעוד דונגהא מרותק לדברי הרופא וסונגמין מלטף את ראשו של קיוהיון היושן. ״מתי הוא יתעורר?״ שאל סונגמין לפתע. ״זו לא שינה רגילה, זאת השפעה של סם מסויים. להשערתי הוא יתעורר בעוד כשעתיים. דרך אגב- תרחיקו מימנו סמים! זה יעשה לו רק רע!״ אמר הרופא ופנה אל הדלת. ״תודה דוקטור!״ אמר דונגהא וניגש אל סונגמין. ~זה נכון...קיוהיון באמת היה לוקח סמים...למה קיוהיון?~ חשב לעצמו סונגמין. ״טוב אני חייב לעוף. אתם תהיו בסדר?״ דונגהא שאל, בוהה בסונגמין ומופתע מאיך שהוא מלטף את ראשו של קיוהיון ללא חשש שיהרוג אותו כשיתעורר. הלוואי וגם אונהיוק היה ככה. לרגע קפצה למוחו המחשבה על עצמו מלטף את ראשו של אונהיוק הישן. הוא ניער במהירות מחשבה זאת מראשו, מסמיק מעט. ״טוב ביי סונגמיני!״ קרא דונגהא בשנית ויצא מן הבית עם הרופא. ... ״קיו שלי...אני כל כך שמח שאתה בסדר.״ לחש סונגמין וחיבק את קיוהיון בזהירות רבה. > בדרך הביתה. ~בום שקה לאקה, בום שקה לאקה~ דונגהא נבהל למשמע צלצול הפאלפון. ״סונגמין?״ הוא שאל את עצמו לפני שבדק מי מתקשר. הוא הרים את הפאלפון ובהה בו למספר שניות. - ״יובוסיו?״ הוא ענה למספר הלא מוכר שרשום על גבי מסך הפאלפון שלו. - ״דונגהא? זה מינהו מהסדנא! מה שלומך?״ - ״אופפה? בסדר, קרה משהו?״ - ״לא, רק רציתי להודיע לך שיש היום סדנא בשבע! וכמובן שגם מחר יש את המפגש הרגיל שלנו בשש...״ - ״סדנא? היום? אמ...אוקי אופפה״ - ״מעולה, תוכל להודיע לסונגמין ואונהיוק? אני יודע שאתם בקשר...״ דונגהא גלגל את עיניו, אונהיוק? כן ברור שהם בקשר...קשר אגרופים. - ״אני אודיע לאונהיוק, אבל לצערי אני חושש שסונגמין וקיוהיון לא יוכלו להגיע לסדנא היום, יש להם...אמ...אימון. כן אימון.״ ~אני הולך להסתבך~ חשב לעצמו דונגהא. - ״אימון?״ שאל מינהו, קולו סרקסטי ולא אמין. - ״כן...אמ...אימון- ב...בבישול...........לחג...- אימון בבישולים לחג! כן! זה...הרבה עבודה...״ ~אני הולך להסתבך מאוד מאוד מאוד...~ - ״.....אוקי, תמסור להם דש״ המשפט נשמע יותר כמו שאלה מאשר אמירה. - ״דרך אגב דונגהא: יש בעיה. יכול להיות שלא תשחק את ליידי ניימי, אבל אני עדיין בודק את זה, יש בעיות עם לוח הזמנים של אונהיוק...״ *קראק*... - אם שמעתם משהו נשבר- זה הלב של דונגהא. ליבו של דונגהא התנפץ באותו רגע, והוא אפילו לא ידע למה. - ״א-אני מבין אופפה, זה בסדר...רק...תודיע לי...״ הוא אמר, מנסה להשמע כמה שיותר מאושר. - ״טוב דונגהא, היום בשבע! להתראות...״ - ״ביי...״ הוא מלמל בעצב. אם דונגהא לא ישחק את ליידי ניימי זה אומר שני דברים, אחד טוב, והשני נורא ואיום (מסיבה לא ברורה): 1. דונגהא לא יתנשק עם אונהיוק. 2. מישהו אחר יתנשק עם אונהיוק. דונגהא נאנח ואמר לעצמו שהכל יהיה בסדר, אבל רק המחשבה של אונהיוק מנשק מישהו אחר חדרה אל תוך ליבו וגרמה למסך דמעות להיווצר בעניו. ״כאילו אכפת לי ממך...״ הוא מלמל לעצמו, בבירור משקר. - כמה דקות אחר כך: *טוטטטטט...טוטטטטט...טוטטטטט* ״נו קדימה אונהיוק! טענה!!״ מלמל דונגהא בפעם השלישית שהוא מחייג אל אונהיוק. *השיחה מועברת לתא הקולי...* דונגהא נאנח וניתק את השיחה בעצבנות, ממהר על אופניו לבית של אונהיוק. אחריות היא אחריות! > דונגהא מצא את עצמו עומד מול דלת הבית של אונהיוק בשנית. הפעם אונהיוק לא חולה לכן זה יהיה הרבה יותר מפחיד ורציני. ״אני כל כך שונא אותך...״ הוא מלמל בשקט, עניו סגורות והוא לקח נשימה עמוקה. לפני שדפק על הדלת הוא נזכר פתאום מה קרה בכיתה אתמול~ איך שהוא חיבק את אונהיוק בחוזקה, ואיך שאונהיוק פשוט נתן לו להיצמד אליו. אונהיוק היה כל כך...נחמד. זה גרם לליבו של דונגהא להתחמם. טוב זה ברור שמשהו עובר על שניהם, כי עד אתמול בערב דונגהא ואונהיוק היו אוייבים מושבעים! ...................״נסיכה?״ הוא שמע קול מוכר אומר מאחוריו, מוציא אותו ממחשבותיו ומבהיל אותו עד כלות נשמתו, דונגהא צעק בפחד והתרחק. אונהיוק נראה עומד עם כמה שקיות בידיים, כמובן שכמו תמיד- לבוש בג׳קט העור השחור שלו. ״מה נראה לך שאתה עושה בבית שלי עוד פעם?! מה זו כניסה חופשית?! עוף מפה!!!!״ הוא אמר בטון המפחיד שלו, שונה לגמרי מאתמול. ״באת לחטוף מכות?״ הוא הוסיף, גורם לדונגהא להתרחק עוד יותר. ״לא לא! ת-תקשיב אונהיוק! -ב-באתי להודיע לך ש...היום בשבע- מ-מינהו... יש ס-סדנא...״ אמר דונגהא בפחד, משתדל לא להביט בעניו של אונהיוק. ״היום?״ שאל אונהיוק בפליאה. כל מה שקשור לסדנא עניין אותו, אונהיוק תמיד אהב תיאטרון...ובמה! ״אוקי״ הוא הנהן, ״...עכשיו לך!״ אונהיוק ציווה ועמד להיכנס לביתו- אך דונגהא עצר אותו. ״רגע אונהיוק!!״ הוא קרא, תופס בשרוול העור שלו. משום מה דונגהא הרגיש שהשיחה בניהם קטועה, ושעליו לומר משהו... אונהיוק עצר והביט בדונגהא למספר שניות, מחכה שידבר. דונגהא הצטער על כך שעצר אותו והתחיל לגמגם בפחד. ״ת-ת-תודה...אתה יודע ע-על אתמ-מול...״ הוא אמר, הביט על אונהיוק ונאנח כשלא קיבל תגובה מימנו. הוא עזב את שרוולו של אונהיוק ופנה אל אופניו. ״אמרתי לך, אל תתרגל לזה.״ אמר אונהיוק ונכנס לביתו. דונגהא עלה על אופניו ולא זז במשך ככמעט חמש דקות. עניו ממוקדות מאוד ברצפה, והדמעות בעניו מאיימות לרדת. הוא באמת האמין שאונהיוק השתנה. ביום ההוא בכיתה, אונהיוק היה כל כך...כל כך...לא אונהיוק. מאותו רגע מחשבותיו של דונגהא התחילו להתבלבל. האם אונהיוק באמת יכול להיות נחמד אליו? אונהיוק- שהשתדל להתחבא טוב -הביט בדונגהא מן החלון, מרגיש קצת אשם על מילותיו לנסיכה. דונגהא סוף סוף נסע משם, נותן לדמעות לזלוג החוצה. למה אונהיוק חייב להיות כל כך.............מבלבל?! -> שבע בערב, סדנא. ״הי אופפה!!״ קרה דונגהא בעודו נכנס אל הסטודיו אך חיוכו ירד כשמצא רק את מינהו ואונהיוק יושבים על אחד השולחנות ומדברים. ״אמ...אופפה? איפה כולם?״ הוא שאל, מתחמק מעניו של אונהיוק. ״כבר הסברתי לאונהיוק, הוא יסביר לך בזמן שאני מסיים לתפור את השמלה שלך״ אמר מינהו בעודו קם מן השולחן ומשאיר את דונגהא ואונהיוק בחדר לבד. לא רעיון טוב... ״ש-שמלה?״ גמגם דונגהא בשקט, אפילו שידע שמינהו כבר לא שומע אותו. ״נסיכה צריכה שמלה לא?״ אמר אונהיוק, מתקרב אל דונגהא לאט לאט. ״וכתר״ הוא הוסיף, מתקרב עוד... ״וידיים קשורות מעל הראש בזמן שאני מתעלל בה, נכון דונגהא?״ אמר אונהיוק, אוחז בסנטרו של דונגהא בחוזקה. אונהיוק מקבל עצות מקיוהיון או משהו? כי אם כן...זאת בעיה. ״אונהיוק...ד-די״ גמגם דונגהא, חצי לוחש. פניו אדומות מסומק ועניו מסתכלות לכל עבר חוץ מאל עניו של אונהיוק. מה עובר על אונהיוק? למה הוא מתנהג ככה?! דונגהא היה כל כך מבולבל מהאירועים האחרונים... ״אתה רוצה שאני אפסיק?״ אמר אונהיוק, טון קולו רך אך משוחק. דונגהא לא הגיב, מתפלל שמינהו יכנס לחדר ויציל אותו מידיי אונהיוק הנורא...הנורא מטריד. אונהיוק חייך חיוך מרושע, עניו כאילו הכתיבו משהו לא ברור לדונגהא, אך דונגהא לא הספיק להבין מה קורה כי אונהיוק כבר הצמיד את שפתיו לאלו שלו. ~אני...חולם...?~ דונגהא נבהל והתרחק מייד, גופו רועד לגמרי והוא מביט באונהיוק בפליאה. הוא היה בטוח שאונהיוק עומד לתלוש את גרונו, או לערוף את שערותיו! מה לעזעזל קרה עכשיו?!?! אונהיוק נישק את דונגהא! על השפתיים! אומנם זאת היתה הנשיקה הכי קצרה ביקום, והכי עדינה שתוכלו לתאר, אך עדיין- השפתיים שלהם נגעו!! אחת על השניה... זה היה יותר מידיי בשביל דונגהא. אונהיוק חייך עוד חיוך לדונגהא, מנסה לומר לו משהו במבטו, אך דונגהא היה נסער מידיי בכדי לפענח מסרים עכשיו. הוא בקושי יכל לדבר אך הצליח להוציא מתוך פיו משפט אחד: ״ל-לי אונהיוק א-אתה-״ דונגהא עמד לדבר, אבל המורה שלו לתיאטרון קטע אותו- ״מעולה, אבל דונגהא אתה צריך להראות פחות מבוהל, ותיצמדו לטקסט!!״ קרא מינהו. ~באמת מינהו? באמת??! ״מה קורה פה?״ לחש דונגהא לאונהיוק המחוייך. ״מינהו הזמין אותנו כדי שנתנשק, זה מה שקורה פה״ אמר אונהיוק, מנגב את שפתיו עם שרוולו ומתנהג כאילו לא קרה כלום. דונגהא הסתובב אל מינהו והביט בו בתהייה- לחיו עדיין אדומות כדם. ״זה נכון. רציתי שתעשו את סצנת הנשיקה מספר פעמים לפני שתעלו על הבמה בכדי שלא תתבישו, או תיגעלו...אבל אתם נראים לי שולטים במצב...״ אמר מינהו, והתיישב על כיסא מעץ שהיה מונח בצד החדר. ״דרך אגב- אני רוצה שהנשיקה תהיה ארוכה יותר...בערך...חצי דקה...״ דונגהא ואונהיוק הסתכלו אחד על השני ואז על מינהו- ״חצי דקה?!״ הם קראו ביחד. זה עומד להיות לילה ארוך... - אונהיוק: ״זה לא משנה! אני באתי בכדי להציל את אהבתי היחידה: ליידי ניימי״ דונגהא: ״או אדון ג׳ואן, מה אוכל לעשות בכדי להוכיח לך את אהבתי אליך?״ אונהיוק: ״נשקי ני! נשקי את שפתי והוכיחי לי את אהבתך אלי! הוכיחי!״ על אף שהיו השניים שחקנים מצויינים, היה קשה להסתיר את המבוכה הקלה (לא קלה בכלל) בניהם. אונהיוק תפס במותניו של דונגהא, מסתכל עליו למספר שניות. הוא בלע את רוקו והתקרב אל דונגהא. דונגהא סגר את עניו בפחד והתכונן- אונהיוק הצמיד את שפתיהם יחד בעדינות רבה, ודונגהא הרגיש את חום גופו עולה ועולה... האגרסיביות של דמותו של אונהיוק מול העדינות של הנשיקה שלו גרמה לדונגהא להתרגש קצת יותר מידיי. ״א-אונהיוק״ הוא מלמל דרך הנשיקה כשהרגיש את רוקו של אונהיוק גולש על שפתיו. אונהיוק ניסה לא להגיב ונשאר בדמות. ״א-אונהיוק...ת-תן לי את היד שלך! ב-בבקשה!״ דונגהא הרים את ידו וחיכה שאונהיוק יתפוס בה. משום מה הוא התנשף בעוצמה, ומי שספג את נשימותיו היה אונהיוק...טוב: הפה של אונהיוק. ״מה?! למה נראלך שאני אחזיק לך א-״ אונהיוק אמר מתוך הנשיקה, התחיל לדבר, אבל דונגהא -שהיה שקוע מאוד בנשיקה- קטע אותו. ״פשוט תחזיק!!״ הוא צעק, כמעט בוכה. אונהיוק מיהר להחזיק את ידו של דונגהא, משלב את אצבעותיהם יחד. זאת היתה הפעם הראשונה שדונגהא הרים את הקול על אונהיוק! דונגהא לפתע נרגע אל תוך הנשיקה, מוחץ את ידו של אונהיוק בחוזקה, יודע שהוא לא מכאיב לו כלל. אם לומר את האמת- אונהיוק נורא נלחץ מצעקתו של דונגהא, כי אם דונגהא הרשה לעצמו לצעוק סימן שזה באמת היה נחוץ... לאחר 10 שניות-שנראו כמו שעות- השניים שחררו את הנשיקה. אונהיוק הביט אל תוך עניו של דונגהא, ודונגהא השפיל מבטו. ״בראבו!!״ הם שמעו את מינהו קורא ומוחא כפיים! קוטע את הרגע המביך~״זה היה מאוד אמין! זה נראה באמת כאילו אתם מאוהבים!! ואוו! רק כמובן שהנשיקה תהיה הרבה יותר ארוכה, אני רק נותן לכם להתרגל... או ודונגהא- קצת יותר ביטחון וזה מושלם!!״ מינהו קם מכיסאו ומשך את דונגהא ההמום אחריו - ״טוב אז בוא דונגהא! נלך למדוד את השמלה!״ הוא אמר. אוי לא. -> כמה דקות לאחר מכן: ״מה אתה חושב אונהיוק?״ שאל מינהו בעודו דוחף את דונגהא המתנגד חזרה אל תוך הסטודיו. דונגהא היה לבוש שמלה קצרה וורודה, רגליו הארוכות חשופות וישבנו העגול גורם לשמלה להראות מאוד מאוד קצרה. דונגהא הסמיק כל כך, למה דווקא אונהיוק צריך להיות זה שמנשק אותו? שרואה אותו במצב המביך הזה!? למה הכל קורה לו? למה אונהיוק לא הבחורה פעם אחת?! אה?! למה?! ״ואוו נסיכה...בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה, אבל אתה נסיכה ממש יפה!״ אמר אונהיוק. ההומור משחק בקולו אך דונגהא בכל זאת הסמיק ומשך את השמלה הורודה מטה, מנסה להסתיר את בוקסר ה~נמו~ שלו כמה שיותר. הוא אמר ׳יפה׳, לא ׳כוסית׳. זה מה שמצא חן בעיני דונגהא. ״אוקי...ז-זהו? א-אני יכול להתלבש?!״ קרא דונגהא מתוך בושה. מינהו הנהן והוביל את דונגהא החוצה, אבל בשניה שדונגהא הסתובב ההורמונים של אונהיוק התחילו לפעול. הישבן של דונגהא...הוא...כזה...ואוו! מה?! למה?! איך?! -> בדרך הביתה. היה חשוך, ולא היה טעם להציק לדונגהא אחרי ההתעללות הנפשית שעבר בסטודיו, לכן אונהיוק רק התהלך לצד דונגהא בדרכו הביתה. ״אחי...יש לך תחת!״ הוא אמר ואז התפוצץ מצחוק. כמובן שכל מעשיו היו מאוד משוחקים בגלל חוסר התקשורת עם דונגהא בכללי. ״ג-גם לך יש תחת...אז מה?״ ענה דונגהא, לא מבין את הבדיחה. ״סתום כבר.״ אמר אונהיוק בשנית, מנסה לחפש נושא שיחה מעניין. הוא המשיך ללכת לצידו של דונגהא לעוד כמה דקות... ........״תגיד?....אתה רואה פורנו?״ הוא אמר לבסוף~ או! זה נושא שמדברים עליו!! לא היה לו באמת אכפת מהתשובה, הוא סתם ניסה להשחיל נושא מעניין...(טוב לפחות זה מה שהוא חושב). דונגהא קצת נרתע מהשאלה, מניע את ראשו לשלילה במהירות. ״הייתי צריך לדעת...״ אמר אונהיוק, מאוכזב מעט מתמימותו של דונגהא. ״סקס היה?״ הוא שאל שוב, אפילו שידע שזה חסר טעם. דונגהא לא דיבר מילה ורק הניע את ראשו לשלילה בשנית, הפעם מסמיק. ״טוב...אני אתנחם בעובדה שלפחות התנשקת...״ אמר אונהיוק, צוחק צחוק מרושע. דונגהא לא הגיב והביט על אונהיוק בעצב. אונהיוק נעצר לפתע והביט אל תוך עניו של דונגהא. ״אל תגיד לי ש...״ הוא אמר, מנסה להוציא תגובה כל שהיא מדונגהא. דונגהא הנהן, פניו נובלות מטה. ״אני הייתי הנשיקה הראשונה שלך?!״ שאל אונהיוק בפליאה, עניו לא זזות משפתיו של דונגהא, ופניו האדימו לאט לאט. דונגהא הנהן שוב, מסמיק פי שתיים כשהבין שגם אונהיוק מסמיק. אונהיוק?! מסמיק?!?! זה לא קורה הרבה...למען האמת: זה לא קורה בכלל. דונגהא הגביר את מהירות הליכתו, כמעט רץ! אך אונהיוק עצר אותו- מחזיק אותו בזרועו ומונע מימנו להתקדם. דונגהא כל כך פחד באותו רגע. האם אונהיוק באמת הולך להרוג אותו? ״מטומטם!!!!!! למה לא אמרת כלום?!?!״ אונהיוק צעק על דונגהא, פניו אדומות מאי פעם, וטון קולו צעקני אך דואג. ״אני מצטער היונג...״ מלמל דונגהא בעצב, לוחש את מילותיו. אונהיוק נרגע וחזר לטון דיבור נורמלי. הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך ללכת. ״נסיכה טיפשה״ הוא מלמל. דונגהא חייך חיוך ביישן ועקב אחרי אונהיוק. > במקביל, בבית של סונגמין. (מבוססת על סצנה אמיתית שלי ושל ג׳ין *~* הבטחתי- קיימתי ^^) ״ס-סונגמיני?״ קרא קיוהיון בעודו מתעורר מהשינה העמוקה שתפס. סונגמין, שישב על כיסא שולחן העבודה שלו הסתובב בפתאומיות ורץ אל קיוהיון. ״קיו?! איך אתה מרגיש?!״ הוא קרא בפחד. ״א-אני בסדר מיני מאוס...״ אמר קיוהיון בעודו מנסה לקום. קולו חלש וכוחותיו אפסיים. ״לא לא! אל תקום! הרופא חבש לך את הרגל ואת היד, הוא אמר שהכתף שלך תהיה בסדר...״ קיוהיון הנהן וסונגמין ליטף את ראשו ברוך. הוא לקח נשימה עמוקה, בוהה בקיוהיון במצב כל כך...חלש. הוא אף פעם לא ראה את קיוהיון ככה... ״עכשיו אתה מוכן בבקשה לספר לי מה קרה?!?!״ הוסיף סונגמין, מחבק את קיוהיון בזהירות בכדי לא להכאיב לו. ״אני מעדיף לא לספר מיני...העיקר שאתה בסדר...״ אמר קיוהיון בעוד קולו הופך ישנוני שוב. הוא נשען אחורה ונתן לעניו להעצם בשלווה. סונגמין המשיך להביט בקיוהיון למשך מספר שניות. ״ילד טיפש שכמוך! מה כבר עוללת?...״ הוא מלמל ואז רכן מטה, מהסס אך לבסוף מנשק את שפתיו של קיוהיון באיטיות. ~מה אני עושה? -לרגע הוא פקח את עניו והתרחק מקיוהיון, ״קיו״ הוא לחש בעצב. זה היה מוזר כל כך שקיוהיון לא קפץ עליו, או ניסה לאנוס אותו איכשהו... קיוהיון פקח עניו, הביט בסונגמין וחייך חיוך קטן. ״אתה מנשק טוב סונגמין...נשק אותי...זה מרגיע...״ אמר קיוהיון בעודו עוצם עניו, גורם לסונגמין להסמיק. בלי לומר מילה נוספת- סונגמין רכן ונתן לשפתיו לשקוע אל תוך פיו הרטוב והמתוק של קיוהיון, עד שנרדמו שניהם...לילה טוב.
| |
הפכים נמשכים - פרק 6
הפכים נמשכים - פרק ו׳ - (פרק 6)
*בוקר* ״א-איפה אני...״ מלמל סונגמין כשלא זיהה את המקום בו בדיוק התעורר בעודו חש בכאב ראש עצום. הוא מצמץ כמה פעמים והסתכל מסביב. יש ארון, טלויזיה, מחשב...הוא בטח נמצא בחדר כלשהו. אוקי הפאניקה מגיעה... לאט לאט הוא נשען אחורה, עצם את עניו וניסה להרגע ולחשוב טוב טוב מה הדבר האחרון שהוא עשה: *״בוא מיני...הינה, שתה את זה! אתה תרגיש טוב!״* הוא נזכר בשיוון אומר. ״שיט!״ הוא מלמל בשנית, מבין את הסיטואציה... טוב אז זה בטח החדר של שיוון- חשב לעצמו סונגמין, מנסה לפענח מסרים. ~שיוון הזבל הזה! מה הוא כבר עשה לי !?~ הוא התחיל לקלל אותו במחשבותיו. -אך דעתו השתנתה לגמרי כשהפנה את מבטו ימינה. !!!!!!!!!!!! ״ק-ק-ק-ק-קיו??!״ הוא נבהל, אך עדיין לחש, פוחד להעיר את קיוהיון הנראה ישן לידו. ~אוקי מה קורה פה?! זה החדר של קיוהיון? איך הגעתי לפה? קרה משהו בלילה? אוי וואבוי אני מקווה שלא! רגע מה קרה אתמול? אני לא זוכר!!!! אוף! איך לעזעזל הגעתי לפה??~ הוא התחיל להציף את מוחו בשאלות, אך בשניה שקיוהיון הניח יד אחת על בטנו מתוך שינה, כל המחשבות השתתקו. ~קיוהיון יכול להראות כל כך חמוד כשהוא לא מקניט אותי, או מפחיד אותי...כשהוא סתם שותק...סתם...קיוהיון. הוא נראה ממש טוב...~ סונגמין התחיל לחשוב לעצמו שוב, מביט טוב טוב בפניו הישנות של קיוהיון. בשניה אחת כל הזכרונות מהלילה הקודם חזרו אליו. הוא נזכר איך השתכר לגמרי ואיך קיוהיון דאג לו ולקח אותו אליו הביתה, הניח אותו בעדינות על המיטה וכיסה אותו בשמיכה. הוא לא...אנס אותו- מה שלא מתאים בכלל לקיוהיון. סונגמין הסמיק מעט. לאט לאט מתקרב אל קיוהיון. הוא הביט בפניו הישנות לעוד כמה רגעים. בוחן טוב טוב כל פיסת עור על פניו המושלמות של קיוהיון. מבטו נח על שפתיו המגרות. זה נכון שלא משנה כמה קיוהיון הקניט אותו, הוא אף פעם לא נישק אותו על השפתיים...והשפתיים של קיוהיון היו כל כך- הם היו כל כך- כאלה- ואוו!!! וסונגמין רצה. הוא רצה כל כך...אולי זה כי הוא עדיין היה מושפע קצת מהאלכוהול, או שאולי הוא השתגע...או שטכניקת ה׳מבט המאוהב׳ של קיוהיון כן עבדה עליו: אבל סונגמין איבד כל טיפת הגיון שהיה במוחו. הוא הניח את שפתיו הרטובות על שפתיו האדומות והנפוחות של קיוהיון, בקושי נוגע בהן, כאילו פוחד לשבור אותן. הוא נשאר כך במשך שלוש שניות בדיוק. מתרחק בפתאומיות כשנזכר שהוא מנשק את צ׳וי קיוהיון. ~ מה אני עושה?!?! אני הרגע נ-נ-נ-נ-ניש-ש-ש-שקתי את ק-ק-ק-קיו!!!!!!~ סונגמין קם במהירות, לחיו אדומות כדם ומצחו מזיע לגמרי, מפלח את דרכו אל האמבטיה בריצה. - קיוהיון, -שהיה ער כל הזמן הזה- פקח את עיניו בעדינות וחייך חיוך מרוצה. היה ניתן לראות שגם הוא מסמיק קצת, הרבה פחות מסונגמין זה בטוח! > עשר דקות אחר כך, באמבטיה. ״מיני מאוס, התעוררת?״ זהו. ברגע זה סונגמין היה בטוח: זה הסוף שלו. אך הדבר המפתיע מכל קרה: קיוהיון נכנס אל האמבטיה לבוש פיג׳מה כחולה, בידיו כמה בגדים מקופלים והוא מחייך ברוך. ״קח, הכנתי לך בגדים נקיים. תתלבש ובוא אני אקפיץ אותך הביתה עם האוטו.״ ~הוא לא הקניט אותי~ חשב לעצמו סונגמין, מסמיק עוד יותר. הוא התלבש במהירות וכדבריו של קיוהיון: הוא הקפיץ אותו הביתה בלי לומר מילה נוספת. אחד הרגעים המוזרים ביותר של קיומין הייתי אומר. > דונגהא. בית הספר, סוף יום הלימודים. כמעט אף אחד לא הגיע היום לבית הספר. כולם היו עייפים כל כך מהמסיבה שהייתה אתמול בלילה. טוב, דונגהא הגיע! זה בטוח. ״מעניין מה קורה עם סונגמין. הוא לא התקשר אלי היום בבוקר וגם לא הגיע לבית הספר...״ מלמל לעצמו דונגהא בעודו מתהלך במבנה הגדול. ספר ההיסטוריה מוחזק בידיו והוא מרוכז בו באופן מפחיד כששמע את שמו, מפריע לשלווה שחש כשנמנע מהצקות ׳אונהיוק׳ למיניהן- ״הא?!״ הוא שמע קול קורא לו. ״היצ׳ול היונג? מה שלומך?״ ענה דונגהא למראהו של היצ׳ול מתקרב אליו. ״בסדר, איך הייתה המסיבה?״ הוא שאל. דונגהא קימט את מצחו- ״נורא...מלא זוגות מתמזמזים, ואני לבד: סופג העלבות מאונהיוק״ הוא ענה. ״אונהיוק לא עשה שטויות?״ שאל היצ׳ול בהומור, מחייך אל דונגהא. ״לא, אבל חוץ ממנו ומסונגמיני שלי, כולם עשו שטויות.״ דונגהא פתאום חשב לעצמו- זה נכון...אונהיוק באמת לא עשה הרבה...מה יש לו? הוא מרגיש טוב? ״טוב תקשיב״ היצ׳ול התפרץ לפתע, מוציא את דונגהא ממחשבותיו. ״אתמול הייתי בקניון עם האקס שלי ותראה מה מצאתי בשבילך״ אמר היצ׳ול בעודו מוציא קופסא קטנה מהכיס. ״מה זה?״ מלמל דונגהא. ״עדשות מגע!! אתה לא תצתרך את המשקפיים המכוערות שלך יותר!״ היצ׳ול קרץ והריע לעצמו. ״אבל...אני אוהב את המשקפיים שלי...״ אמר דונגהא בעצב. ״כן, אבל עדשות זה יותר נוח ויותר יפה!״ החזיר היצ׳ול. דונגהא השתכנע, ולקח את עדשות המגע מהיצ׳ול. ״תודה היונג, כמה זה עלה? אני אחזיר לך את הכסף!״ ~ ״לא לא לא: עליי! תהנה!״ היצ׳ול סיים את השיחה ויצא מן המבנה, מקפץ ומדלג בשמחה...כן, זה היצ׳ול. דונגהא אחז בקופסא והביט בהיצ׳ול ההולך ומתרחק. > טאמין, סדנאת תיאטרון, חמש וחצי בערב. ״ערב טוב אופפה!״ טאמין קרא בעודו נכנס אל הסטודיו, מוצא את מינהו תופר כמה תלבושות. ״טאמין? הקדמת (כמו תמיד)! בוא תעזור לי! אני תופר את התלבושות להצגה!״ טאמין הנהן בשמחה ורץ אל מינהו, מתיישב לידו ותופס שמלה ורדרדה שהייתה מונחת על אחד השולחנות. ״השמלה הזאת ממש יפה...מי תלבש אותה?״ אמר טאמין, בעודו בוחן עוד תלבושות שהיו על השולחן. ״ליידי ניימי״ ענה מינהו, שקוע במכנס שהוא בדיוק תופר. ״תזכיר לי מי משחקת את ליידי ניימי...״ שאל טאמין בחוסר ביטחון, ״דונגהא״ ענה מינהו בשנית: פניו רציניות מאוד ולא נראה שזה משעשע אותו. טאמין חייך חיוך משוחק, ״אני מת לראות את זה!״ הוא אמר, מצחקק מעט. מינהו שהחל להרגיש רגשות קנאה ציווה על טאמין- ״קח מחט ותתחיל לתפור את הכובע ההוא שם!״ טאמין הנהן ולקח מחט, מתחיל במלאכה! השניים המשיכו לתפור ואוירה רגועה נחה בחדר למספר דקות. -״אאוץ׳״ טאמין קרא פתאום. ״מה קרה?!!״ מינהו נבהל ועזב את המכנס שתפר בצד, ניגש אל טאמין במהירות. ״נ-נדקרתי מהמחט...זה כואב...״ הוא מלמל, נראה כאילו הוא עומד לבכות, אפילו שבבנינו: הוא בכלל לא עמד לבכות. מינהו הסתכל על טאמין כמה שניות ואז החזיר את ריכוזו אל האצבע הקצת מדממת. הוא אחז בידו של טאמין והכניס את האצבע לתוך הפה שלו. טאמין לא היה בטוח מה הוא אמור לעשות. הוא המשיך להביט במינהו המודאג... ״מ-מה אתה עושה אופפה?״ אמר טאמין אחרי מספר שניות מביכות. ״זה עוזר, ראיתי את זה באיזו סדרה!״ אמר מינהו, ממשיך למצוץ את האצבע של טאמין. טוב טאמין היה רק בן 17, ההורמונים החלו להציף את גופו והחלה להיווצר צורה של אוהל בכיוון מפסעותיו. טאמין קם במהירות, פוחד שמינהו יבחין בזקפה שלו, ״תודה אופפה! אני מרגיש יותר טוב! אני...הולך...לשים על זה מים קרים! כן...זה יעזור!״ הוא אמר בלחץ ורץ החוצה מן החדר. מינהו הנהן ושב אל המכנס שנשכח על השולחן, ממשיך לתפור. -> שש, תחילת הסדנא. לבית הספר בקושי הגיעו תלמידים- אבל את הסדנא של מינהו: אף אחד לא פספס! מי יעז? טאמין כבר שב לסטודיו אחרי שטיפל בזקפה שלו בשירותים, וכולם ישבו במעגל על הרצפה כמו תמיד. ״היום נסיים לקרוא את המחזה!״ הודיע מינהו ופתח בעמוד שנעצרו בו בפעם הקודמת. כולם קראו עם מינהו, כל אחד את הדמות שלו, והכל הלך חלק עד ש: אונהיוק: ״זה לא משנה! אני באתי בכדי להציל את אהבתי היחידה: ליידי ניימי״ דונגהא: ״או אדון ג׳ואן, מה אוכל לעשות בכדי להוכיח לך את אהבתי אליך?״ אונהיוק: ״נשקי ני! נשקי את שפתי והוכיחי לי את אהבתך אלי! הוכיחי!״ ״וואוו ואוו רגע מה?!?!״ צעק אונהיוק כשקרא את ההוראות בתסריט. ״אדון ג׳ואן ניגש אל ליידי ניימי ומנשק אותה על השפתיים? אתה באמת חושב שאני אנשק את הנסיכה המכוערת הזאת?!״ מינהו רק הביט באונהיוק בחוסר עניין. ״זה התסריט, התחייבת להופיע בהצגה? אתה לא רוצה? אתה מוזמן לוותר על תפקידך- שלום.״ אונהיוק שאהב כל כך את הסדנא לא היה מוכן לוותר עליה. ״אתה לא יכול פשוט להחליף לי תפקיד?״ קרא אונהיוק, הפעם יותר מבקש מאשר מתלונן. ״אני מצטער אונהיוק״ אמר מינהו ושב אל הטקסט. אונהיוק הביט בדונגהא בכעס, גם הוא לא נראה מרוצה כל כך. ״טוב בואו נמשיך״ הכריז מינהו, והכיתה המשיכה בקריאה. > סוף החזרה. ״סיימנו לקרוא, ניפגש יום חמישי! בהצלחה בבגרות בהיסטוריה!״ אמר מינהו, נפרד לשלום מהכיתה וניגש אל טאמין. השניים נדחסו בפינת הכיתה בעוד ששאר התלמידים אספו חפציהם והחלו לצאת מהחדר. הם דיברו בשקט בכדי שתלמידים לא ישמעו ששיחתם אינה קשורה לחומר לימודי או לסדנא. ״איך האצבע חמוד?״ שאל מינהו ברוך, הולך לאיבוד במבטו התמים לכאורה של טאמין. טאמין- שהיה ממש קרוב למינהו באותו רגע בגלל הצפיפות, חייך חיוך קטן ואז נגע בשפתיו של מינהו עם אצבעותיו, כאילו מאתגר את מינהו. אף אחד לא ראה את הדרמה שהתחוללה בניהם, כולם היו עסוקים בלדבר על כמה מושלמת הייתה המסיבה של ג׳י דרגון. זאת מסיבה שידברו עליה הרבה... ״מ-מה-״ מינהו עמד לדבר אך טאמין קטע אותו- ״מתי?״ הוא לחש אל מינהו בעצב. אפילו שלא הזכיר פרטים, מינהו ישירות הבין למה טאמין מתכוון. ״טאמין אני-״ הוא התחיל אך טאמין קטע אותו שוב, הפעם בנשיקה עדינה על שפתיו. מינהו נבהל והתרחק במהירות, מביט אחורה בכדי לבדוק שאף אחד לא הבחין בהם, אבל מסתבר שהמסיבה של ג׳י דרגון הייתה יותר מעניינת. ״טאמין! ...יכולים לפטר אותי...״ לחש מינהו, קולו מצטער. ״סליחה אופפה...״ ענה טאמין, הפעם הוא באמת עמד לבכות. ״טאמיני...עוד חודשיים! וזהו...״ טאמין הרים את ראשו וחייך אל מינהו, מהנהן בהבנה. הוא התכופף לאסוף את חפציו מן הרצפה ומינהו הסתכל עליו, מרגיש שהוא עומד להשבר ופשוט רצה לקפוץ על טאמין. השליטה העצמית של מינהו חזרה לעצמה והוא נפרד מטאמין כמו מורה ותלמיד...בערך... במקביל: ״נסיכה?!...לפה!״ קרא אונהיוק בכעס. דונגהא ניגש אליו, פוחד כמו תמיד. ״נה?״ הוא שאל. ״מה...למה אתה בלי משקפיים?״ אונהיוק אמר לרגע, מחליף את גוון הטון שלו לגמרי. ״ה-היצ׳ול היונג קנה לי עדשות...״ ענה דונגהא ישירות. ״טוב...זה...סביר...״ אמר אונהיוק, חוסר הביטחון ברור בקולו. ~הוא החמיא לי הרגע?~ ״ת-תודה...״ ענה דונגהא, קצת מבולבל מהתנהגותו של אונהיוק. אונהיוק אולי היה שחקן טוב, אבל אם דונגהא לא היה כל כך שונא את אונהיוק, הוא גם היה יכול לראות את זה שאונהיוק מאוד אוהב את המראה שלו ללא המשקפיים. ״טוב!״ אונהיוק חזר לטון המפחיד, ״אתה ידעת שאנחנו צריכים להתנשק?״ הוא שאל, מביט טוב טוב בעניו של דונגהא, שעכשיו היו ברורות לו מאוד ללא המשקפיים. ״לא! אונהיוק אני נשבע לך!!״ דונגהא התפרץ מייד. ״אז תצחצח טוב טוב שיניים! ליידי ניימי...אדון ג׳ואן הולך להיות הסיוט של חייך!״ הוא הקניט שוב. דונגהא הנהן במהירות והתרחק מאונהיוק עד כמה שיכל. אונהיוק הסתובב אל קיוהיון והם התחילו לדבר על משהו לא ברור. דונגהא הביט באונהיוק...״למה אני צריך לנשק את היצור הזה?״ הוא מלמל לעצמו והמשיך בעיסוקיו... סונגמין אסף את חפציו בפינה של החדר, עומד לעזוב אותו כשהבחין באונהיוק וקיוהיון מדברים ממש לייד דלת הכניסה הראשית. פתאום נזכר בנשיקה שנתן לקיוהיון. הוא החל להסמיק ומבטו ירד אל הרצפה, יודע שקיוהיון היה בכלל ישן כשנישק אותו. ״אם קיו יגלה שנישקתי אותו זה הסוף שלי!״ הוא מלמל בלחש. הפחד תקוע עמוק בגרונו. הוא ניגש אל הדלת, מנסה לצאת מהחדר בעודו מתחבא מקיוהיון כמה שיותר- אך בדיוק כשעבר בפתח הדלת הוא הרגיש את ידו של קיוהיון מלטפת את החלק האחורי שלו. הוא המשיך בריצה ואז הסתכל אחורה אל קיוהיון. קיוהיון עדיין דיבר עם אונהיוק כאילו לא עשה כלום, כאילו אפילו לא הבחין כלל בסוגמין. סונגמין הסתובב חזרה- ״הוא נגע לי בתחת!״ הוא מלמל לעצמו בכעס ועזב את המבנה. -> יום שלישי, 10:00- שיעור ספורט. נבחרת הפוטבול הבית ספרית מתאמנת לקראת המשחק הקרוב בעוד ששאר התלמידים משחקים כדור סל, כדורגל, או סתם יושבים. *-נבחרת הפוטבול הבית ספרית: אונהיוק, קיוהיון, שיוון, קאפ, טופ, אמבר ומארק- מאמן: טאיינג. סונגמין ודונגהא שישבו ממש מולם בהו בשחקני הפוטבול המוכשרים רצים על גבי המגרש והתחילו לדבר בניהם: ״אני מרגיש מוזר״ סונגמין התחיל את השיחה. ״ספר לי על זה״ ענה דונגהא, בוהה באונהיוק המזיע חסר החולצה, מבין טוב מאוד למה סונגמין מתכוון. ~אונהיוק כל כך מוזר בזמן האחרון...גם ביום ההוא...במסיבה...~ ״אה!!! מיני!! נזכרתי!! אני צריך להגיד לך משהו!!״ התפרץ דונגהא לפתע כשנזכר בדבר המחריד שאונהיוק סיפר לו. סונגמין רק הסתכל על דונגהא וחיכה שידבר. ״קיוהיון...הוא........״ דונגהא הסתכל על סונגמין במבט מודאג, מודע לכך שמה שיגיד לא ימצא חן בעניו... ״אוהב בנים!!!!״ הוא לחש בהתרגשות. ...שלוש שניות עברו עד שסונגמין הגיב לדבר. ״נו באמת...תגיד לי משהו שאני לא יודע!״ אמר סונגמין בעודו מגלגל את עיניו. ״ידעת שהוא גיי?״ שאל דונגהא בפליאה. בכנות- אם אונהיוק היה גיי זה היה קצת מטריד את דונגהא... ״דא! הוא רק אונס אותי מכיתה ז׳!״ סונגמין דיבר קצת בקול. ״אז מה? גם אונהיוק אונס אותי...זה לא אומר שהוא גיי! הוא סתם שונא אותי....אונהיוק גיי, בטח, אחלה השערות סונגמין!״ אמר דונגהא בקול סרקסטי. עוד יותר חזק, מתעלה על קולו של סונגמין. ״לי אונהיוק גיי??!?!?!!״ פתאום השניים שמעו מישהי אומרת. הם הסתובבו בפחד בכדי למצוא את קריסטל עומדת מאחוריהם. ״כל בית הספר הולך לשמוע על זה!!״ היא צחקה לעצמה והחלה להתרחק. ~שיט שיט שיטטטטט זה הסוף שלי זהו...~ ״קריסטל חכי רגעעע!!!!״ דונגהא רץ אליה, תופס אותה בידה. ״הוא לא גיי...באמת שלא!״ הוא אמר, פוחד לחיו. ״מה אכפת לי, זאת שמועה מצויינת! ביי!״ היא צחקקה שוב, מתכוננת ללכת, ״חכי!! אני...״ הוא דיבר, ידע שהוא יצטער על זה. ״אני....אני אעשה לך את כל שיעורי הבית עד סוף השנה״ אמר דונגהא בעצב. ״ואת העבודות?״ היא שאלה עם קול סרקסטי, ״ואת העבודות...״ ענה דונגהא, עניו שמוטות מטה. ״סגרנו!״ היא אמרה וקיפצה החוצה מן האולם. דונגהא הביט בה יוצאת מן המבנה ולפתע פתאום הרגיש יד על הראש שלו, הוא הסתובב במיידית וכמעט צעק בפחד כשראה שאונהיוק הוא זה שעומד מאחוריו. ״א-א-אונהיוק!!..........א-אני נשבע! אני לא... אני... אני מתכוון ש-ש..אונ-אונהיוק א...״ דונגהא התחיל להסביר את עצמו אך הוא כל כך פחד שבקושי מילה אחת יצאה כמו שצריך מהפה שלו. אונהיוק צחקק למראהו של דונגהא הפחדן וליטף את ראשו. דונגהא הסתכל על אונהיוק בהלם. ״אני חיי...״ הוא מלמל לעצמו אחרי מספר שניות. ״אתה חיי...״ אמר אונהיוק אחריו. ״אבל...ל-למה?״ גמגם דונגהא בשנית. ״כי אתה הולך לעשות לקריסטל את כל שיעורי הבית ואת כל העבודות עד סוף השנה, ואני אשמח להנות מהסבל שלך.״ אמר אונהיוק, גורם לדונגהא להאנח בעצב. ״חשבתי לרגע שנהיית נחמד״ לחש דונגהא לעצמו, הוא לא חשב שאונהיוק ישמע אותו, אבל ברור שעם המזל של דונגהא- הוא שמע. אונהיוק התקרב אל דונגהא ואחז בסנטרו בחוזקה. הוא התקרב אליו יותר מהרגיל, גוף מוצמד אל גוף ושפתיים במרחק כמה סנטימטרים. ״יודע מה עוד?״ הוא לחש, כי ידע שהיה מספיק קרוב בכדי שדונגהא ישמע אותו גם אם הוא לוחש. ״מ-מה?״ שאל דונגהא בחשש, מבחין בכך שאונהיוק ממש קרוב. ״אני...״ הוא התקרב עוד, ״לא״ הוא התקרב עוד יותר, כמעט נוגע בשפתיו של דונגהא. דונגהא עצם את עיניו בפחד כשאונהיוק הידק את אחיזתו........... ״גיי...״ הוא סיים את המשפט ושחרר את דונגהא שהתחיל להרגיש מאוד מאוד מאוד מוזר! דונגהא הביט באונהיוק בהלם ולאחר מספר שניות הנהן במהירות. למה אונהיוק מתנהג כמו...כמו...קיוהיון (?) -אונהיוק צחקק וחזר לזירה. ״אני לא מאמין שאני צריך לנשק את ה₪&%$~€ הזה!!״ קרא דונגהא, מספיק חלש בכדי שאונהיוק לא ישמע אותו. אחרי האימון: מקלחות. המקלחות: המקום שתמיד הרבה יותר עמוס מכל מקום אחר. לא היו מספיק מקלחות לכל התלמידים והם תמיד איחרו לשיעור הבא בתקווה שתשאר להם מקלחת פנויה. חברי נבחרת הפוטבול היו הראשונים במקלחות- אחרי הכל הם שיחקו במרץ במשך השעה האחרונה, ובנוסף: אם מישהו תופס את המקלחות לאחד מהתלמידים של נבחרת הפוטבול הוא תולש לך את האוזניים ומשתמש בהם בתור מניפה. כואב... באם באם צעד פנימה ובהה בעצב במקלחות העמוסות, אפילו לא מקום פנוי אחד! כל גופו מזיע והוא היה ממש זקוק למקלחת באותו רגע. טוב, מסתבר שהוא יאחר לשיעור של מיס היורי...שוב... הוא נאנח ועמד לעזוב את המקום- ״באמי!!!״ הוא שמע מישהו קורא לו, ״בוא באמי!!״ מארק שעמד מתחת לזרם המים קרא לבאם באם להצתרף אליו. באם באם אפילו לא היסס ורץ אל מארק, מוריד את בגדיו בדרכו אליו. זה נכון, מארק היה בנבחרת הפוטבול! ״חיים שלייייייי!״ קרא באם באם תוך כדי ריצה, נכנס מתחת לזרם המים החמים עם מארק ומחבק אותו בשמחה. ״מושיע! זה מה שאתה!״ הוא אמר שוב. מארק חייך וסיבב אותו כך שגבו של באם באם צמוד לבטנו. הוא חיבק אותו מאחור והתחיל לשפשף את גבו עם הספוג. באם באם נאנח ברוגע למגעו הרך של הספוג על גבו. ״מארקי...״ הוא מלמל בעונג. ״ששש...״ ענה מארק, רומז לו שעליו להרגע ולתת לו לעשות את העבודה. לאט לאט המקלחות החלו להתרוקן, התלמידים רצו לכיתות השונות, ורק באם באם ומארק עמדו מתחת לזרם המים- באם באם מחבק את מארק ומארק חופף את ראשו של באם באם. ״יש לך שרירים מארקי, אתה מתאמן?״ שאל באם באם בקול שקט, מתחיל את השיחה מחדש. ״לפעמים...בשבילך...״ ענה מארק, עדין חופף את ראשו של באם באם בידיו. ״די, אתה גורם לי להרגיש מיוחד״ ~ ״אתה מיוחד״. באם באם הסמיק למשמע המילים, אפילו שידע שמערכת היחסים שלהם תקועה באותו מקום כבר כמה שנים ושלא משנה כמה יקניטו אחד את השני הוא לעולם לא יזכה להיות בן זוגו של מארק...או אפילו סתם לנשק אותו. האמת: היו לו כבר אין ספור הזדמנויות לנשק את שפתיו של מארק. שפתיו המתוקות מתוקות של מארק. הוא פשוט פחד- פחד שברגע שיתנשקו הוא יפול לרגליו, ואז כשמארק ילך-כמו החבר הקודם שלו- הוא יכנס למשבר, אולי אפילו...יהרוג את עצמו. אהבתו למארק חזקה מכל אהבה אחרת, והיא רק מתעצמת מיום ליום. הוא פוחד כל כך...פוחד לאבד אותו. אהבתו הקודמת שברה את ליבו והוא נשבע שלא יתאהב שוב. ״אני אוהב אותך״ אמר מארק לפתע, שובר את הדממה. קולו רציני והוא הביט אל תוך עניו של באם באם. באם באם לא ענה מייד, הוא המשיך להביט על מארק, מנסה לשכנע את עצמו שהוא מדמיין. מארק התקרב אל באם באם והתכונן לנשק אותו אך באם באם נבהל והתרחק מייד. ״א-אני מצטער מארקי...אני צריך ללכת לשיעור״, הוא אמר ורץ מחוץ לזרם המים, מתלבש במהירות ויוצא מהמלתחות. מארק נשאר עומד מתחת לזרם, מרגיש כאב עז בליבו ומסך הדמעות מנע מימנו לראות את באם באם המתרחק. ״אני אוהב אותך! חתיכת מפגר!״ הוא לחש שוב ונתן לדמעות לזלוג מטה. -> במקביל, שיעור מתמטיקה. ״בשיעור הקודם נתתי לכם עבודות הגשה. אני אקרא בשמותיכם ואתם תקומו אלי להגיש לי אותן.״ הודיעה המורה מיס היורי בתחילת השיעור. אונהיוק ישירות בהה בדונגהא ודונגהא הנהן והעביר לאונהיוק את עבודתו. ״כדאי לך שזה יהיה מאה!״ לחש אונהיוק בקול המפחיד שלו. דונגהא הוריד את ראשו במהירות והפנה מבטו חזרה אל מיס היורי. ״צ׳וי קיוהיון״ היא התחילה לקרוא... ״צ׳ו שיוון״ ״קים היצ׳ול״ ״לי היוקג׳ה אונהיוק״ ״לי דונגהא״ וכך הלאה... כל תלמיד קם, הגיש את עבודתו, וחזר למקומו. בסוף הסבב היא נעמדה ואמרה בשנית: ״אתם רשאים ללמוד למבחן בזמן שאני בודקת את העבודות. תקבלו ציון בסוף השיעור.״ דונגהא בלע את רוקו בפחד. ->סוף השיעור. ״שימו לב! אני קוראת ציונים״ הודיעה היורי. דונגהא ידע שגם הציון שלו וגם הציון של אונהיוק צריכים להיות 100 בכדי שאונהיוק ישאיר אותו בחיים- ~״אז...אם שנינו מקבלים נקודה אחת פחות ממאה אני עוקר לך את השיער״~ היו דבריו. ״קיוהיון - 80, עליה משמעותית! היצ׳ול - 90, כל הכבוד... שיוון - 75, אתה מסוגל ליותר, סונגמין - 98, ציון מעולה! לוהאן - נכשל. קריסטל - נכשל. דונגהא - הציון הגבוה ביותר בכיתה: 100 כל הכבוד! אונהיוק - 98, מצויין! אלה הציונים, קריסטל ולוהאן אתם מגישים לי עוד עבודה! כל השאר: יפה אני רואה שיפור משמעותי!״ מיס היורי סיימה את דבריה ודונגהא הרגיש את המוות מתקרב. הפעמון צלצל, מודיע לתלמידים שזהו הזמן לארוחת הצהרים. דונגהא ידע שעליו לא לזוז וחיכה לאונהיוק שיקבע את גזר הדין. אונהיוק חיכה שהכיתה תתרוקן וניגש אל דונגהא~ ״98?״ הוא שאל עם הקול המפחיד שלו... דונגהא עצם את עניו בפחד וניסה למצוא טיעון משכנע- ״אני מצטער היונג! פחדתי שאני לא אוציא ציון מספיק טוב בעבודה שלי כמו שפקדת עלי ו...התרכזתי בה יותר, ואלה לא אותם תרגילים, אז בעבודה שלך היה אחד ממש קשה, אני...אני...אונהיוק אל תפגע בי!״ דונגהא היה ממש מוזר, הוא אף פעם לא הגיב בצורה הזאת, הוא התקפל אל הרצפה והתחיל לבכות. לדונגהא פשוט נשבר מהתנהגותו של אונהיוק כלפיו, לא משנה כמה הוא יחליט שהוא לא מצייט לו יותר- הוא עדיין ימצא את עצמו עושה בשבילו את כל העבודות. אונהיוק היה קצת המום מתגובתו של דונגהא, הוא הרים אותו על רגליו והרגשות בליבו החלו להתערבב. הוא ניגב את דמעותיו של דונגהא עם פיסת נייר והרים את ראשו. ״אל תבכה נסיכה, אני לא אפגע בך״ הוא אמר, מנסה להרגיע את דונגהא אך קולו עדין מפחיד כתמיד. דונגהא הביט באונהיוק וחש הקלה עצומה כשאונהיוק אמר זאת. אחרי הכל זה כבר ידוע שאונהיוק רק מאיים ולא באמת מבצע. וגם אם הוא מבצע: הוא עושה זאת בכזו עדינות. למען האמת אונהיוק רק פחד לשבור את עצמותיו הדקות של דונגהא... מה שבטוח זה שמשהו עובר על דונגהא, כי הוא פשוט חיבק את אונהיוק, מתכרבל צמוד אל גופו, נותן לדמעות על לחיו להתייבש ומניח את ראשו על חזהו. אונהיוק שהבין שדונגהא לא במייטבו, לא הגיב ונתן לדונגהא להצמד אליו. ״אל תתרגל לזה״ הוא אמר לבסוף, דונגהא הנהן ונהנה מחום גופו של אונהיוק. -> שש וחצי בערב, ביתו של סונגמין: שיעור פרטי. (אזהרה: סצנה מטרידה) ״ערב טוב מיני מאוס״ אמר קיוהיון, מתהלך בחדר בחופשיות כמו תמיד. ״קיו!״ קרא סונגמין בשמחה וניגש אל קיוהיון- ״הוצאת 80 בעבודה!! אני לא מאמין! כל הכבוד!״ הוא הוסיף בהתרגשות. ״הכל בזכותך מיני מאוס!״ אמר קיוהיון, מתקרב אל סונגמין ומחבק אותו בחוזקה. סונגמין כל כך שמח וחיבק את קיוהיון בחזרה, לפתע נזכר במה שקרה בסדנא יום לפני, והוא התרחק במהירות. ״הי!״ הוא אמר פתאום בכעס- ״אתמול! אתה נגעת לי בתחת! איזו זכות יש לך לנגוע לי בתחת?!״ קרא סונגמין, מבטו זועם. ״אני אענה לך אם אתה תענה לי...״ אמר קיוהיון, מקניט את סונגמין. ״זה לא משנה מה תשאל, אין לך שום זכות לעשות את זה!״ אמר סונגמין, מחכה שקיוהיון ישאל את שאלתו. ״אז איזו זכות הייתה לך לנשק אותי באותו יום?״ אמר קיוהיון, מביט בסונגמין עם חיוך קטן על שפתיו. לסונגמין לקח קצת זמן לעקל, אבל כשהבין את כוונותיו של קיוהיון הוא נבהל והתרחק מקיוהיון עד כמה שיכל. הסומק עולה על לחיו שוב. ״א-אתה...-זה...-היה...היית...אתה-ער?!?!?!״ הוא שאל בפחד. ״יאפ״ ענה קיוהיון בפשטות, מתקרב אל סונגמין וסוגר אותו בפינת החדר. ״אז לי מותר לנגוע בך כמה שבא לי!״ אמר קיוהיון שוב, מוריד את חולצתו. ״הרי הוצאתי שמונים, מגיע לי פרס לא?״. סונגמין נבהל כשהבין שקיוהיון מתחיל להתפשט, עניו פקוחות לרווחה והוא משותק לגמרי. קיוהיון החל לפתוח את מכנסיו וסונגמין התחיל לא להרגיש טוב שוב. קיוהיון תפס בפניו של סונגמין בחוזקה ונישק את שפתיו לא בעדינות בכלל. הסומק תקף את פניו של סונגמין והוא התחיל להתנשף בכבדות. יד אחת מטיילת על גופו ויד שניה עדיין חופנת את פניו. ״תתפשט״ הוא לחש לסונגמין. סונגמין לא ידע מה עליו לעשות, הוא הרגיש את ידו של קיוהיון על גופו, ומסך דמעות החל להיווצר בעניו מהפחד. קיוהיון המשיך למשש את בטנו לעוד כמה רגעים וסונגמין הרגיש מפוחד כל כך! כל גופו רועד! הוא מרגיש מוזר, הוא לא מבין מה קרה?! דיי קיוהיון! דיי! זה יותר מידיי בשבילו! יותר מידיי!!!!! ברגע שקיוהיון הניח יד אחת על אזור איברו של סונגמין, סונגמין פרץ בבכי, מחזיק את ידו של קיוהיון בחוזקה, מונע מימנו לגעת בו. הוא נפל אל הרצפה ובכה כל כך, בכי מצמרר! בכי...שובר לבבות. בכי של סונגמין, ובכי שקיוהיון לא יכל לעמוד בפניו. קיוהיון שלא ציפה לתגובה כזאת קיצונית, התכופף אל הרצפה והבין שהוא צריך לשנות גישה ומהר. ״מיני-״ הוא אמר קצת המום וקצת בעצב. מנסה להקים את סונגמין על רגליו, אך סונגמין המשיך לבכות בפחד, מקופל בצורת כדור על הרצפה. ״מיני אני מצטער! אני מצטער כל כך באמת!״ אמר קיוהיון, מחבק את סונגמין בכל כוחו. סונגמין עדיין לא מגיב. ״מיני?״....״מיני!!״... ״לי סונגמין!! אני מצטער!״ צעק קיוהיון לבסוף, גורם לסונגמין להשתתק בהלם על כך שקרא לו בשמו הפרטי. ״אני מצטער...״ הוא אמר שוב ברוגע. סונגמין הביט בקיוהיון בפליאה ולא זז. קיוהיון הרים את ראשו של סונגמין וחיבק אותו בעצב, מבין שעשה טעות. סונגמין נצמד אל קיוהיון וחיבק חזרה את גבו החשוף. ~מה אני עושה?! אני פוגע במיני מאוס!! זה לא ילך ככה, אני משנה גישה. אני לא אפגע במיני שלי יותר! לעולם!!!~
| |
הפכים נמשכים - פרק 5
הפכים נמשכים - פרק ה׳
-> שבת בבוקר, 7:30, טופ, מינזי, סיאל, מינט, בום, שיוון, סונגרי, אמבר וקריסטל נפגשים בפארק. טופ כינס את החברים הכי טובים של ג׳י דרגון, והתחיל להסביר דברים בנוגע למסיבת יום ההולדת. ״טוב, בואו נתחיל ברשימת ציוד!!״ טופ התחיל לקרוא מין הרשימה שחילק לחבריו כמה ימים קודם לכן: ״בלונים?״ מינזי: ״יש!״ ״מים נקיים בבריכה?״ שיוון: ״יש!״ ״אוכל?״ בום: ״יש!״ ״שתייה חריפה- אני הבאתי, עוגה גדולה?״ קריסטל: ״יש!״ ״סטיקלייטים, פנסים, כדורי מראות?״ סיאל: ״יש, יש ויש,״ ״די ג׳י יש בסוף! פוסטרים של ג׳י דרגון הבאתם?״ סונגרי: ״כן, השליח יגיע היום בערב...״ ״מעולה! סיגריות? סמים? כל השטויות האלה?״ מינט: ״לצערי, יש.״ ״זאת לא אשמתי, יש אנשים שאוהבים את זה! אוקי ככה: מחר בחמש וחצי אני לוקח את ג׳י דרגון לקניות, בנתיים אתם נכנסים, מארגנים, מנקים...הכל!! אמבר זוכרת מה אמרנו?״ אמבר: ״כל החדרים נעולים, שלא יקרו שטויות.״ ״מעולה...בשבע וחצי בדיוק אני מביא את ג׳י דרגון, תהיו איתי בקשר שלא יהיו פאדיחות!! טוב בהצלחה לנו! פייטינג!!!״ ובכך טופ סיים את דבריו, גאה בעצמו על הסדר והארגון. -> מאוחר יותר- 14:30 באם באם ומארק בדרך כלל נפגשו בימי שבת בצהריים כדי להכין רמיקסים חדשים לבאם באם וכדי להעתיק שיעורים או עבודות. כבר כמעט עשרים דקות שהם יושבים ביחד בחדרו של באם באם ומשחקים בפלייסטיישן. האוירה לא הייתה מוזרה, או מביכה...זה היה כמו יום רגיל, עד שמארק ניסה את מזלו ופרץ בשאלה שחלם עליה רוב הלילה: ״אז...באמי...מתי אני גורם לך להרגיש בגן עדן?״ הוא נשמע בטוח בעצמו אבל ליבו פעם בקצב מהיר ונשימתו התקצרה. באם באם הניח את שלט הפלייסטיישן על השטיח שעליו ישבו, והפנה את מבטו אל מארק. ״חשבתי שזה היה בצחוק...אתה באמת יכול לגרום לי להרגיש בגן עדן מארקי?״ אמר באם באם בטון מבויים, מתקרב אל מארק בצורה מוגזמת. כמו שאמרתי- רוב השיחות שלהם היו ככה, לדעתו של מארק זאת פשוט הצורה שבה באם באם מתנהג, אין בזה שום דבר סקסואלי. ״אתה רוצה?״ אמר מארק, מתקרב לבאם באם עוד יותר. ״לא״ ענה באם באם בפשטות ובקול גבוה, מחייך מעט למראה מארק המופתע. מארק היה יכול להרגיש את האכזבה תקועה עמוק בגרונו. ״טוב, הפסד שלך״ אמר מארק, לא מתייחס לבאם באם. ״~בואאא נתנשקקק עד אוררר הבוקררר~״ באם באם התחיל לשיר שיר לא כל כך מוכר. מארק פשוט טפס את השלט שנשכח על הרצפה והמשיך לשחק, פגוע קצת מבאם באם שמבלי לשים לב שיחק ברגשותיו. - ״להתראות מארקי״ קרא באם באם אל מארק שהלך והתרחק. ברגע שמארק נעלם מהאופק, באם באם רץ והסתגר בחדרו, כמו בכל פעם. מסניף את הסדינים שלו שריח הבושם של מארק נקלע בהם, תופס את השלט של מארק ומחבק אותו, כל דבר שמארק נגע בו הוא היה שומר כמו יהלום. באם באם היה אובססיבי למארק בצורה לא נורמאלית, וזה גרם לו עצב רב. הוא הרגיש שאם יתנשק עם מארק זה ידרדר לדברים לא טובים ובסוף למארק ימאס מימנו והוא יזרוק אותו כמו האדם הקודם שהיה אובססיבי כלפיו. ״מארקי״ הוא מלמל בעודו מסניף מהכרית שעליה שכב קודם. > שבת בערב, שיעור פרטי: סונגמין וקיוהיון. סונגמין ישב בחדרו על יד שולחן הכתיבה הקטן שלו, מחכה בקוצר רוח לקיוהיון שאמור להגיע לביתו בכל רגע. ברור שקיוהיון איחר, לפחות ברבע שעה, אבל סונגמין עדיין בירך אותו בשלום מתרגש כשנכנס אל החדר. ״אז זה החדר שלך מיני מאוס? הייתי מוסיף כאן יותר מיקי מאוסים...״ אמר קיוהיון, מתהלך בחדר כאילו שייך לו. סונגמין לא הגיב והתיישב שוב על יד שולחן הכתיבה עם גבו לקיוהיון. אחרי כמה שניות של שקט הוא הרגיש את ידו של קיוהיון מלטפת את עורפו, כאן נדלקה הנורה האדומה של סונגמין והוא קם במהירות מהכיסא. ״ק-קיו! א-אתה כאן כדי ללמוד!״ אמר סונגמין חסר ביטחון, פוחד ממה שיקרה עוד רגע. קיוהיון התקרב אל סונגמין, מקיף את ראשו עם ידיו בחיבוק. סונגמין סגר את עניו בפחד וקיוהיון חייך לעצמו בשביעות רצון, מפיל את סונגמין על המיטה ועולה עליו עם גופו. לא כי הוא רצה לעשות לו משהו, הוא רק רצה להפחיד אותו. קיוהיון ידע כמה סונגמין פוחד מההתעללות המינית שלו. סונגמין התחיל להזיע מפחד, הפנים שלו אדומות והוא מרגיש כאילו עוד כמה רגעים הוא מתעלף. קיוהיון שראה שסונגמין מתחיל לא להרגיש טוב, חפן את פניו של סונגמין בידיו ואמר ״אתה צודק, בוא מיני״ ואז קם מסונגמין כאילו לא קרה כלום, מתיישב בכיסאו של סונגמין. איייש קיוהיון...שחקן למופת. סונגמין התרומם באיטיות מהמיטה עדיין קצת המום, והתיישב על הרצפה, עומד על ברכיו כדי להגיע אל שולחן הכתיבה. הוא התחיל להסביר את החומר וקיוהיון באמת הקשיב, הבין, שאל שאלות, התעניין...סונגמין הרגיש כל כך מאושר שיכל לעזור לקיוהיון בצורה שכזו. - ״להתראות קיו, היה נחמד...״ אמר סונגמין העומד בפתח הדלת. קיוהיון הנהן והתקרב שוב אל סונגמין, ״תודה מיני״ הוא אמר ברצינות. קיוהיון המשיך לסתכל על סונגמין לעוד מספר שניות ולפתע נשק לו על הלחי. חום גופו של סונגמין היה כל כך גבוה שעשה לו סחרחורת. סונגמין נשאר קפוא במקומו, פיו פעור מעט ועניו מורחבות בהלם. קיוהיון חייך חיוך חמוד (ולא מרושע כמו בדרך כלל) ויצא מין החדר. קיוהיון ידע מה סונגמין אוהב...הוא ידע איך לגרום לו לא לישון היום בלילה...הוא פשוט ידע! כי זה קיוהיון... סונגמין לא זז, עדיין אדום כמו עגבניה. הוא שמע את אמא שלו נפרדת לשלום מקיוהיון ואז את הדלת נטרקת. סונגמין התהלך כמו זומבי לאמבטיה, רועד בכל גופו, וההלם שיתק אותו לגמרי. ״ה-ה-הוא-א-א-א-א- נ-נ-נ-נ-נ-ניש-ש-ש-שק אותי.״ הוא גמגם לעצמו. פתאום נזכר בחיוך החמוד שנתן לו קיוהיון שניה לפני שיצא, ובשפתיים הרכות והורודות שנמחצו כנגד לחיו כמה דקות לפני כן. דמעות החלו לזלוג מעניו. הוא הרים את פניו אל המראה. ״למה אני בוכה?״ הוא מלמל לעצמו בבכי. נכנס לחדרו בשנית ופורץ בבכי מחריש אוזניים. קיוהיון שעדיין היה לא רחוק מהבית, היה יכול לשמוע את סונגמין בוכה. הוא הביט אחורה, טועה מה קרה. סונגמין באמת מתנהג קצת מוזר... אולי עובר עליו משהו. כן זה בטח זה! לבסוף הוא החליט לשלוח לו הודעה שתרגיע אותו מהמשבר הלא ברור שעבר. - ^^^ מיני מאוס! תודה לך על היום, בלעדייך לא הייתי מבין כלום! ניפגש יום שלישי :) ❤️^^^ סונגמין בהה במסך וליבו החסיר פעימה כשראה את הלב הורדרד שהופיע בסוף ההודעה. ״אני לא צעצוע שלך, תפסיק לשחק בי״ הוא מלמל בעצב, כאילו מדבר אל קיוהיון. -> יום ראשון בבוקר, בית ספר, 8:15, רבע שעה לתחילת השיעור. הרעש בכיתה...המלמולים...הצעקות...הצרחות... הכל השתתק ברגע שג׳י דרגון נכנס לכיתה. ג׳י דרגון הרגיש מאוד עצוב הבוקר. לא טלפונים, לא ברכות...שום דבר! לרגע הוא חשב שאולי הוא טעה, ושזה לא באמת יום ההולדת שלו, אבל לוח השנה שלו לא טועה! היום זה יום ההולדת שלו! מה קורה עם כולם? במיוחד טופ! בכל שנה טופ מגיע מוקדם לביתו של ג׳י דרגון עם ורדים או שוקולד או כל דבר! אבל טופ לא היה שם הבוקר, מה שממש אכזב את ג׳י דרגון. ג׳י דרגון אהב את טופ. כולם ידעו את זה, זה לא חדש, הוא וטופ היו ה-זוג. אפילו שהם לא באמת היו זוג, אלה סתם סקאנדל בבית הספר. הוא חשב שהשנה הוא יוכל לחגוג את יום ההולדת שלו ביחד עם טופ...אולי אפילו, לחבק או לנשק אותו...או משהו...אבל, טופ שכח. הוא התהלך בין התלמידים השקטים והתיישב במקומו, מסתכל לכל עבר ומנסה להבין מה קרה... האם הוא עשה משהו רע? - ״ג׳י די!!״ הוא שמע את טופ קורא לו. החיוך חזר אל פניו של ג׳י דרגון ברגע ששמע את קולו העבה של טופ. טופ רץ אליו ונתן לו את אחת מלחיצות היד המיוחדות שלהם. ״אתה בא היום לעזור לי לבחור חולצה ל...ל...ליום הגיבוש?״ ג׳י דרגון הרגיש כאב חזק בליבו כשטופ אפילו לא הזכיר את זה שיש לו יום הולדת. ״יש יום גיבוש?״ ענה ג׳י בעצב. ״לא...התכוונתי...ל...מתי שיהיה יום גיבוש, כדי שאני...אהיה מוכן מראש...״ טופ חייך חיוך מזוייף והתכונן ללכת לשיעור שלו. ״אני בא לאסוף אותך בחמש וחצי! חכה לי בחוץ!״ הוא הוסיף ויצא מן הכיתה. ג׳י דרגון הנהן והתיישב במקומו, טועה האם באמת כולם כל כך עסוקים שהם שכחו את יום ההולדת שלו. -> חמש וחצי בערב. ״הוא הלך! צאו צאו צאו!!!!!״ קראה אמבר אל הצוות המיומן שנבחר בכדי לארגן את הבית למסיבה בפחות משעתיים. ״סיאל- בלונים, מינט תביאי את העוגה! בום תתקשרי לבאם באם, הוא כבר צריך להיות כאן!, סונגרי איפה הבחור שמביא את הפוסטרים?! שיוון השתייה למקרר עכשיו! קריסטל תדליקי את כדור המראות! ומינזי- תשמרי בחוץ שג׳י דרגון לא חוזר במקרה או משהו! לעבודה!!!!״ והמשימה יצאה לפועל! > שבע. הכל היה מאורגן בדיוק לפי התכנון, אנשים כבר התחילו להגיע. באם באם בעמדת הדי ג׳י והכל במקום! אפשר להגיד שזה יהיה מוצלח! ^^^טופ, אנחנו כמעט מוכנים! איפה אתם??👍👍^^^ מינזי שלחה לטופ הודעה כשראתה שרוב המוזמנים כבר הגיעו. ^^^אוכלים גלידה 😜, שבע וחצי שם! בלי פאדיחות! 👍^^^ יופי יופי יופי...הכל מתקדם לפי התכנית! ״היי! תניחו את הסוג׳ו, ג׳י דרגון אפילו לא הגיע עדיין! אל תשתכרו לי מעכשיו!״ > הבית של דונגהא. ״מיני, כבר שבע ורבע, כדאי שנלך.״ אמר דונגהא, מסתכל על עצמו שוב ושוב במראה. הוא עדיין לבש את השלייקס שלו, וכמובן שגם את אותן משקפיים מכוערות. לעומת זאת סונגמין היה חמוד כמו דובון! יושב על המיטה של דונגהא עם סוכריה על מקל בפה. ״אני פוחד״ ענה סונגמין בכנות. ״יא! אנחנו ביחד בעסק הזה! גם אונהיוק יהיה שם! חוץ מזה חשבתי שאתה וקיוהיון מסתדרים יותר טוב מאז שאתה נותן לו שיעורים פרטים...״ ~כן בטח- חשב לעצמו סוגמין, מגלגל את עניו בשלילה. לבסוף הוא נכנע וקם מהמיטה. השניים יצאו מהבית והחלו לצעוד לכיוון ביתו של ג׳י דרגון. -> שבע וחצי. כולם כאן! כולם! אין אחד שהעז לפספס את המסיבה של ג׳י דרגון! טוב חוץ מהיצ׳ול...אפילו שהיה אל מסיבות: גם להיצ׳ול מגיע קצת חופש לא? אה כן- ומארק, שהיה חייב ללכת לחזרות :/ ועוד כמה ילדים חנונים...אבל הם לא נחשבים. מינזי סיאל וקריסטל עמדו ביחד בכניסה, מכניסות את כולם אל תוך הבית ונותנות הנחיות על מתי להתחבא, ועל לצעוק ׳הפתעה׳ וכל מיני דברים... בנתיים אמבר הייתה בקשר עם טופ דרך ההודעות בפאלפון. ^^^אוקי בואו!!!!!!!! ❤️❤️❤️👍😄😄😄😝😜^^^ ^^^שתי דקות שם! תהיו מוכנים!! 😃😜^^^ - החדר השתתק, כולם התחבאו והאורות היו כבויים. ששש... - ״טוב אז...היה נחמד היום...״ אמר ג׳י דרגון בעודו יוצא מהמכונית הכסופה של טופ, עדיין בטוח שטופ שכח את יום הולדתו. ״נכון...בוא, אני אלווה אותך לבית״ ענה טופ, מושך את ג׳י דרגון אל הבית ומנסה כמה שפחות להראות התרגשות. ג׳י דרגון נסחב אחריו באיטיות. פותח את דלתות הבית ומדליק את האור בחוסר עניין. ברגע אחד עניו התרחבו. כל חבריו עמדו וצעקו - ׳הפתעה!!!׳ בעודם זורקים עליו בלונים בכל הצבעים! תמונות גדולות של ג׳י דרגון מפוזרות בכל המקום, ומזרקת השוקולד כל כך גדולה שהיה אפשר לראות אותה ממטרים! הדי ג׳י: באם באם, התחיל לשים שירים כמו: one of a kind, cryon ועוד כמה שירים שג׳י דרגון אוהב...והכל פשוט מושלם! ג׳י דרגון לא ידע מה להגיד, לכן הוא רק הסתובב ומול כולם- נישק את טופ על השפתיים. ~~טוב זה לא היה בתכנון.~~ כולם כבר היו תחת השפעת אלכוהול לכן רק הריעו בשמחה והמשיכו להתעסק בעניינים שלהם. טופ נישק בחזרה- זה סוף סוף קרה! ועוד בכל כך פתאומיות וכל כך מהר! ~בבקשה שזה לא חלום, בבקשה שזה לא חלום... ג׳י דרגון חייך חיוך מרוצה לטופ ולחש לו ״קומאו היונג! סארנגהא!״. ~זה לא חלום!!!! השניים יצאו אל החצר וישבו על ספסל ביחד, מתנשקים כאילו אין מחר. -> במקביל בחצר. ״ג׳י דרגון כבר נכנס?״ שאל דונגהא בעצב. ״כן...נראלי״ ענה סונגמין, גם הוא עם מבט מאוכזב. ״אוף. אנחנו כאלה פחדנים!! למה לא נכנסנו וזהו!!?״ אמר דונגהא בשנית. כועס על עצמו על שנתן לקצת אונהיוק להפחיד אותו. ״כי קיו ואונהיוק היו קורעים אותנו, וכי אין מינהו שיציל אותנו, וכי זה לא בשטח בית הספר לכן הם יכולים לאנוס אותנו ואף אחד לא ידע, וכי-״ ״טוב הבנתי!!!!״ הפחד חזר אל דונגהא. ״למה אתם פה?״ פתאום שאל קול עבה, מבהיל את שניהם. - ״שיוון? הבהלת אותי!!! אמ...סתם, יושבים...״ ענה לו סונגמין. שיוון שהיה קצת מושפע מהאלכוהול- החליט שיהיה נחמד לגרום לסונגמין להשתכר ולעשות שטויות. למה דווקא סונגמין? כי הדבר הכי גרוע שדונגהא אי פעם שתה זה מיץ תפוזים. אין מצב שהוא יגע באלכוהול! שיוון משך את סונגמין אל תוך הבית, וסונגמין רק הסתכל אחורה אל דונגהא שנופף לו לשלום בעצב. ג׳י דרגון וטופ יצאו אל החצר, מתיישבים על ספסל ומתמזמזים. טוב. אז דונגהא נשאר לבד בחוץ, משקיף על ג׳י דרגון וטופ שלא הפסיקו להתנשק. מעניין מה קורה באמת עם שני אלה... - ״בוא מיני...הינה, שתה את זה! אתה תרגיש טוב!״ אמר שיוון, מושיט לסונגמין כוס של משקה לא מוכר. סונגמין בטח בשיוון לכן שתה בלי להסס. ככה היה בערך כל הלילה. עוד כוס ועוד כוס, סונגמין לא ידע שאלכוהול יכול להיות מסוכן... מסוכן מאוד...הוא הרגיש כל כך טוב! לא פוחד מקיוהיון, לא פוחד מכלום! רק הוא: בעולם שלו. - בחצר. ״נסיכה? מה אתה עושה כאן? באת לחטוף כמה בעיטות או שסתם כיף לך לשמוע את הדי ג׳י מבחוץ?״ והינה שוב הקול הזה... אונהיוק חיכה לתגובה מדונגהא אבל לא קיבל אותה. ״אונהיוק?״ דונגהא אמר לפתע ברוך. כאילו לא שמע דבר ממה שאונהיוק אמר, הוא פשוט שינה נושא לגמרי. זה היה קצת מוזר. דונגהא היה מוזר! הוא התנהג כמו אדם אחר. ״מ-מה?״ ענה אונהיוק מבולבל. ״לא אכפת לך שטופ וג׳י דרגון מתנשקים?״ שאל דונגהא. אונהיוק לא הבין מה דונגהא רוצה, וגם הוא היה קצת שתוי לכן לא התווכח וענה מייד. ״לא...חוץ מזה, החבר הכי טוב שלי הומו.״ הוא אמר בלי להסס. ״שיוון? מה? איך? אני בטוח שברגע זה הוא מזיין את קריסטל או משהו...״ ענה דונגהא, שוכח עם מי הוא מדבר... ״נסיכה? אני לא מרשה לך לדבר ככה!״ אמר אונהיוק בקול סרקסטי, ״חוץ מזה, דיברתי על קיוהיון...״ הוא המשיך... 😱*-שוק-*😱 ״ק-ק-ק-ק-קיוהיון...ג-ג-ג-גיי?!?!?!?!?!?!?!?!!!!?!!!!!!?״ צעק דונגהא בפליאה. אף אחד לא שמע אותו בגלל המוזיקה החזקה, אבל אונהיוק ישירות התחרט על כך שסיפר משהו שלא היה צריך. ״אל תגיד לאף אחד!״ הוא הוסיף, אבל דונגהא כבר לא היה שם... ~ ״אני חייב להזהיר את סונגמין״ דונגהא מלמל לעצמו בעודו רץ אל הבית. - בבית. ״השתגעת?!?!?!?!?! זה סונגמין!! הוא לא רגיל לשתות!! אתה לא נורמאלי!!!! אני לוקח אותו לבית החולים!״ קיוהיון צרח על שיוון ברגע שראה את המיני מאוס שלו מפרכס על הרצפה. זה נכון, קיוהיון אהב לשחק בסונגמין, אבל הוא ממש דאג לו באותו רגע. ״לא!! אני יכול להסתבך!״ ענה שיוון, דואג רק לעצמו. ״טוב זה לא משנה, הוא חייב לצאת מכאן!!!״ אמר שוב קיוהיון בעודו מחזיק את סונגמין כמו כלה וסוחב אותו עד למכונית שלו. סונגמין היה עדיין בהכרה לכן היה מודע איך שהוא למאמצים של קיוהיון להגן עליו. - ״איפה סונגמין?!?״ דונגהא שאל את אחד הילדים שרקדו ברחבה/סלון. ״נראלי שהוא הלך הביתה!״ הילד השני קרא, מנסה להתעלות על הרעש המטורף של המוזיקה. דונגהא נרגע כשחשב שסונגמין בטוח בביתו. ואז חזר אל החצר, ממשיך לצפות בזוגות המתמזמזים בלי סוף. זה עומד להיות לילה ארוך...
| |
הפכים נמשכים - פרק 4
הפכים נמשכים - פרק ד׳
״יובוסיו?״ ענה לו קול ישנוני מהצד השני של שיחת הטלפון. ״היצ׳ול היונג? זה דונגהא! תשמע רגע...זוכר את הדי ג׳י החמוד ההוא מכיתה 4?״ אמר דונגהא בדרכו הביתה חזרה מאונהיוק, נשמע מתרגש למדיי. ״באם באם?״ שאל היצ׳ול, עדיין לא מפוקס מספיק. היצ׳ול היה אל מסיבות: הוא תמיד הכיר את האנשים הנכונים, המחירים הנמוכים ביותר, והמוצרים הכי טובים. ״כן כן!! באם באם! אז יש לג׳י דרגון מסיב...״ דונגהא עמד להמשיך, אך נקטע על ידי היצ׳ול חסר הסבלנות. ״אני יודע, שמעתי מקיוהיון, אני אביא לכם את באם באם.״ דונגהא הריע בשמחה ועמד לנתק את השיחה. ״רגע הא, אתה הולך?״ שאל היצ׳ול, עוצר אותו. ״כן, אני וסונגמין. אתה לא?״ ענה דונגהא מופתע. שהיצ׳ול לא יגיע למסיבה? זה חדש... היצ׳ול בדרך כלל היה דואג לו שלא יתקרבו אליו או ירביצו לו, ולהסתובב בלי היצ׳ול שיגן עליך זה קצת מסוכן. ״לא, יש לי שעות שינה להשלים, המגמת עיצוב הזאת הורגת אותי. חוץ מזה אונהיוק שיוון וקיוהיון יהיו שם, אתה יודע שאני לא מת עליהם כשהם ביחד, הם אסון.״ ענה היצ׳ול. ״טוב, שוב תודה היונג!״ דונגהא החליט לשנות נושא, יותר מידי אונהיוק ליום אחד- ״דרך אגב היום יום רביעי, זה אומר שיש מחר חזרות להצגה אצל מינהו אופפה, אתה תגיע?״ שאל דונגהא, נזכר לפתע בהצגה הארורה שבה הוא משחק אישה. ״יכול להיות, אם אני אתעורר בזמן,״ ענה היצ׳ול, נשמע כאילו עומד להרדם בכל רגע. דונגהא חייך לעצמו וסיים את השיחה עם היצ׳ול. מגיע לביתו, הוא נכנס פנימה ובירך את אימו בשלום, עלה במדרגות לקומה השניה, נכנס לחדרו והתחיל לעבוד על העבודות במתמטיקה, שלו ושל אונהיוק. -> שלוש שעות לאחר מכן. ״סיימתי!״ קרא דונגהא באושר, אוחז בידו את שתי העבודות. השעה הייתה שבע בערב, והוא החליט שעליו לקחת מקלחת חמה וללכת לישון מוקדם. -> למחורת בבוקר - יום חמישי 7:30 , חדרו של טאמין. טאמין קם עם חיוך הבוקר. כמו בכל יום חמישי. בעצם: כמו בכל יום שהוא יודע שיש לו סדנא אצל מינהו אופפה- שזה ימי חמישי ושני בדרך כלל. כן, הסיפור עם מינהו וטאמין הוא קצת מסובך- כמו שאמרנו: מינהו יודע שטאמין אוהב אותו, וטאמין יודע שהרגשות הדדים. אבל לפי החוקים מורה ותלמיד לא יכולים להיות בקשר זוגי, מינהו יכול לפוטר מעבודתו, או אפילו להיכנס לכלא בדין פדופיליה, הרי טאמין רק בן 17. הבוקר עבר טוב בבית הספר. הוא סיים את המבחן שלו מוקדם, ולי היי לא נתנה הרבה שיעורי בית. אבל מה שבאמת מעניין זה מה קרה בסוף יום הלימודים: ״טאמין חמוד?״ מינהו שנשען על דלת חדר המורים קרא לטאמין שבמקרה עבר שם בדרכו החוצה מהבניין. ליבו של טאמין החסיר פעימה כשהבין מי קורא לו. ״נה אופפה?״ הוא התייצב מולו, מוכן לכל דבר שיבקש. טאמין מאוד כיבד את מינהו, בכל צורה... וכן, בדרך כלל התלמידים של מינהו קוראים לו אופפה. מינהו הוא ממש מודל להערצה, אין סיבה שלא יקראו לו ככה ;) הוא גם מתנהג כמו גבר, קצת שונה מטאמין הייתי אומר. ״אני צריך שתעזור לי עם רשימת הדמויות, צריך לשנות כמה דברים!״ אמר מינהו ברצינות. ״לשנות? מה קרה? ולמה אתה צריך דווקא אותי?״ ענה טאמין, קצת בחשש. מינהו והוא...לא דיברו ביחד לבד...כבר הרבה זמן... מאז התקרית... איזו? אני כבר אסביר אחר כך. ״בעיות עם זמני חזרות, אני צריך את דונגהא ביותר סצנות, ואונהיוק צריך להחליף מדונה באמצע...סיבוך. - יודע מה? אני כבר אסביר לך היום בערב...״ היום בערב? חשב לעצמו טאמין, עדיין לא מבין את כוונותיו של מינהו, הוא פשוט הנהן בהסכמה. ״מה באיזו שעה?״ הוא אמר לבסוף. ״החזרה מתחילה בשש לא? אז תהיה בסטודיו בחמש וחצי...או ולגבי השאלה שלך: למה דווקא אתה? חשבתי שאתה העוזר האישי שלי לא?״ טאמין ששכח לגמרי את רעיון העוזר האישי, מצמץ בבלבול. ״אני אגיע״ הוא הצהיר. מינהו חייך חיוך מרוצה ונכנס אל חדר המורים. מה לעזעזל קרה עכשיו? -> חמש ועשרים: טאמין עמד מול דלת הסטודיו הסגורה, מקלל את עצמו על שהקדים בעשר דקות. בסוף הוא אגר אומץ ופתח את הדלת, אבל מייד הצטער על כך כשראה מה קורה בפנים. מינהו היה מזיע לגמרי, בלי חולצה, עם מכנס קצת, כל השרירים שלו בולטים כל כך, השיער שלו רטוב מרוב זיעה והוא זז לקצב מנגינה קליטה ברקע. כן מינהו היה מתאמן הרבה, הוא גם היה רוקד אז זה לא הפתיע את טאמין, מה שכן הפתיע אותו זה שברגע שמינהו ראה את טאמין מולו הוא התחבא מאחורי העציץ הגדול בכניסה, מסתיר את גופו מעניו של הקטין. ״טאמין! הקדמת!״ הוא קרא מופתע. לפני שנמשיך בסיפור יש לי משהו להגיד! אזהרה קטנה לתמימים שבניינו: טאמין נראה כמו הילד הכי חמוד, הכי תמים, והכי פגיע שקיים. ***רק נראה***... טאמין התקרב אל מינהו, מניח יד אחת דקה על חזהו החשוף, מרגיש בחום הגוף של מינהו. משום מה זה עשה למינהו סוג של...דה ז׳ה וו... ״טאמין, בבקשה...אם תמשיך ככה אני עלול לא לשלוט בעצמי״. וזה מביא אותנו לתקרית: ******שישה חודשים אחורה****** טאמין הגיע מוקדם לסדנא, כמו בכל פעם. הוא תמיד כל כך התרגש לפגוש את מינהו שלא יכל לעצור את עצמו כשהחל לרוץ כמו משוגע אל הסטודיו, אפילו שהקדים ברבע שעה או יותר... קרו הרבה דברים, אבל הפואנטה היא שבאחד מן הימים מינהו מצא את עצמו מחבק את טאמין בעוצמה, שפתיים לחוצות על שפתיים ברוך. מאז מינהו לקח צעד אחורה, פיטורים יכולים לגרום לפגיעה כלכלית קשה, במיוחד אחרי שהוא נפרד מהחברה הנודניקית שלו, שפרנסה אותו רוב הזמן. ****חזרה לזמן הנוכחי**** ״טאמין, בבקשה...אם תמשיך ככה אני עלול לא לשלוט בעצמי״. אמר מינהו, מושפע מאוד מהמגע הרך של טאמין. לפתע טאמין התעורר ממחשבותיו, והתרחק במיידית ממינהו. ״ביאנה יו אופפה״ הוא אמר, מאוכזב מעצמו. הרי הוא הבטיח לעצמו שלא יקרה שוב מה שקרה לפני חצי שנה! ״זה בסדר טאמין, ב-ברגע שתסיים בית ספר-״ מינהו התחיל לדבר אבל הצטער על כך כשהבין מה הוא בעצם אומר: ״נוכל...להיות...״ הוא המשיך, לא בטוח מה טאמין חושב, ולא בטוח אם הוא אמור להגיד את זה. ״ביחד?״ ענה טאמין. מינהו הנהן, מרגיש רגוע יותר כשטאמין הבין את כוונותיו. מינהו חיבק את טאמין חיבוק מנחם...לא היה בכך שום דבר מיני, או מאוהב, רק חיבוק תנחומים קטן, ונתן לו מבט מצטער. ״אבל אל תחכה לי ילד, כל החיים לפניך, מה אתה צריך מטושלח כמוני??״ ענה מינהו. מינהו היה רק בן 23, הבדל הגילאים לא קריטי, אבל חוק הוא חוק. טאמין כמעט הרביץ למינהו על האמירה הזאת, כשלפתע נפתחה הדלת. מינהו וטאמין שחררו את החיבוק במיידית, וברכו בשלום את לוהאן וסהון שהגיעו לסדנא. הזמן טס כשנהנים אה? ;) ;) לאט לאט החדר התמלא אנשים, תחושה מביכה עדיין מרחפת בין מינהו לטאמין. כולם היו שם, דונגהא, סונגמין, אונהיוק, קיוהיון, לוהאן, סהון, צ׳ונג׳י, קאפ....פשוט כולם טוב!? ורק טופ וג׳י דרגון חסרים. דונגהא חיכה בקוצר רוח לפגוש את טופ ולספר לו שהיצ׳ול יביא את באם באם למסיבה, אבל כנראה שהם עסוקים...במשהו... מינהו נעמד והתכונן לדבר... *בום* הדלת נפתחה בהפתעה. מינהו באמת מתחיל להרגיש שכולם קוטעים אותו בזמן האחרון. טופ נראה בצד השני של הדלת, מצחו מזיע כאילו רץ 2000, והוא מתנשף כמו מישהו שהרגע שר בום שאקה לקה חמישים פעם בלי לנשום. (אחלה דימוי >< מאיפה הבאתי את זה?!). ״אוקי כולם להקשיב!!! מסיבה *נשימה* ג׳י דרגון *נשימה* יום הולדת *נשימה* יום ראשון *נשימה* בשבע *נשימה* אתם לבוא!! *נשימה נשימה נשימה נשימה...*״ משום מה כולם הבינו על מה טופ מדבר. טופ רץ ריצת טיל והתיישב על הרצפה כמו כולם, כאילו לא קרה כלום. שתי שניות אחר כך נכנס ג׳י דרגון, מתנשף בדיוק כמו טופ, ״לא יפה! *נשימה* אתה רץ מהר מידיי! *נשימה* איך אפשר לשחק איתך תופסת?! *נשימה* תוותר לי קצת יאא!״ כל הכיתה הייתה מחוייכת, אפילו מינהו. אבל אף אחד לא העז לצחוק, או להגיד משהו לא במקום. ששש! זאת הפתעה... ״טובבב!!״ צעק מינהו לפתע, שובר את השתיקה. ״בואו נקרא ביחד את המחזה כי אני בטוח שלא קראתם כלום״ הצהיר מינהו, מודע לעצלנות היתר השוהה בין תלמידיו. -> סוף השיעור. לא, הם לא סיימו לקרוא, המחזה ארוך מידיי. אייי...מינהו...תמיד הולך הכי רחוק...אה? ״הגענו לפרק 14, נמשיך יום שני!! אמר מינהו בקול כשנראה שחצי מהכיתה נרדמה כבר. התלמידים קמו בעייפות מהרצפה הקרה והפנו את כל כוחותם לדלת. מסתבר שהיצ׳ול לא הגיע בסוף, חשב לעצמו דונגהא, קורץ לטופ בעודו עובר לידו כסימן שהכל מסתדר לפי התכנית. אבל בדיוק כשחשב שהיום עבר טוב, אונהיוק הוכיח לו שלא. כמו תמיד, לוקח אותו לאותה הפינה שדונגהא כל כך שונא. נותן לו את החיוך המרושע שדונגהא רוצה לשרוף! ומדבר בטון המפחיד שדונגהא מעדיף להיות חירש בגללו!! ״סיימת את העבודות נסיכה?״ הוא שאל בטון מפחיד. ״כן!! סיימתי!״ קרא דונגהא גאה בעצמו. הוא ידע שאונהיוק לא ציפה שיסיים אותן בכזו מהירות. מסתובב מהר אל תיקו ומוציא את העבודות דונגהא חייך לאונהיוק חיוך גדול. אונהיוק צפה בדונגהא למספר שניות ואז העביר את ריכוזו לעבודות. ״תוריד את החיוך, שב!״ ציווה אונהיוק. דונגהא הקשיב כמו חייל, ועשה מייד מה שאונהיוק ביקש. מתיישב על הרצפה הקרה בשנית, אונהיוק התיישב מולו, קורא את העבודה בעיון רב. כן. זה לקח עוד איזה רבע שעה...שדונגהא היה שמח לישון בה. אונהיוק סוף סוף סיים לקרוא את כל העמודים, כשהוא עמד להקניט את דונגהא בשנית הוא שמע נשיפות חזקות מידיי מהצד השני של הדף שהסתיר את פניו של דונגהא. אונהיוק הזיז את הדף ומצא את דונגהא ישן. משקפיו נפלו על הרצפה וחשפו את פניו העגולות והיפות. אונהיוק בלע את רוקו למראה דונגהא בלי המשקפיים. הוא יכול להיות כל כך מושך אם הוא רק רוצה. אונהיוק לקח נשימה עמוקה וקם במהירות, משאיר את דונגהא ישן על הרצפה. מזל שמינהו היה צריך לסדר כמה דברים בטקסט עם טאמין, כי השניים מצאו אותו ישן והעירו אותו כמובן. -> יום שישי, 12:00 סוף יום הלימודים. ההכנות למסיבה של ג׳י דרגון כמעט מוכנות, ויום ההולדת הולך ומתקרב. טופ המתרגש עמד בחנות ובחר לעצמו איזו שתיה חריפה הוא רוצה לקחת למסיבה. המוכר הוא חבר טוב של ג׳י דרגון, לכן לא הייתה בעיה עם הגבלת גיל או משהו, כי גם הוא הוזמן למסיבה. בוחר לבסוף הוא חזר הביתה, מסדר הכל במקום, שם את השתיה במקרר, ומנפח בלונים. ג׳י דרגון נשאר בבית הספר ל״חזרה על התפקיד״ עם מינהו, שידע מה הסיטואציה והסכים מייד כשטופ ביקש מימנו לעקב אותו לכמה שעות. ״אוקי הכל מוכן״ קרא טופ, מתחיל ללכת לכיוון ביתו של ג׳י דרגון (שדאג שיהיה ריק ביום המסיבה). ״אני מתרגש״ הוא מלמל לעצמו, מרגיש את ליבו דופק כמו משוגע. במסיבת יום ההולדת הקודמת של ג׳י דרגון הוא וג׳י התעוררו על אותה מיטה, בלי חולצה. זה ברור שלא קרה כלום, אפילו לא נשיקה או משהו, אבל זה ממש הבהיל אותם כשההאנג אובר עדיין השפיע. > ביתו של באם באם, יום שישי בלילה. מסדר את הרמיקסים ליום ההולדת ובו זמנית מדבר עם מארק בטלפון, באם באם הצעיר עמד ער בחדרו בשעות הלילה המאוחרות. בכל ימי שישי הוא מדבר עם מארק בטלפון עד השעה שלוש או ארבע לפנות בוקר, זאת נהייתה מסורת מאז היום שבו הכינו את העבודה ללי היורי ביחד דרך הטלפון כל הלילה. - ״אז אתה בא בסוף למסיבה?״ שאל באם באם את מארק שלא היה בטוח אם הוא מצטרף. - ״לא, אני מצטער באמי, יש לי חזרות לפרימיירה של קבוצת הברייק דאנס. אני מבין שאתה לא בא השבוע לראות אותי מתאמן״ ענה מארק נשמע קצת עצוב. - ״אני אבוא יום שלישי אני מבטיח!!״ - ״באמי שלי...אני כל כך אוהב אותך״ - ״די עם זה! אתה גורם לזה להשמע כאילו אנחנו זוג...״ - ״אז אולי נהיה זוג?״ - ״מ-מארקי!״ - ״אני צוחק באמי, אבל אם אי פעם תרצה לקבל הנחה בשייט זוגות, דבר איתי, אני שחקן ובן זוג נהדר!״ - ״אה באמת?! תוכיח!״ אמר באם באם בקול ילדותי. - ״הינה:״ מארק התחיל לזמר ״~אני שחקן נפלא נפלא, רק תן לי צ׳אנס להוכיח לך ואני אעשה את זה!~״ באם באם נשמע צוחק צחוק מתגלגל מהצד השני של קו הטלפון. - ״טוב סליחה אתה באמת שחקן נפלא מארקי״ אמר באם באם בקול ציני, ״אבל זה לא אומר שאתה בן זוג טוב...״ - ״או אני בן זוג נפלא, רוצה שאני אוכיח לך?״ באם באם היסס קצת אבל כל השיחות שלהם תמיד נגמרות בנושא הזה, והכל בצחוק...(הכל בצחוק נכון?!) - ״קדימה, תוכיח!״ - ״אז ככה...זה סוד אבל...״ מארק חיכה קצת, משאיר את באם באם במתח. - ״נו!!!״ באם באם צעק אחרי מספר שניות של שקט. היה אפשר לשמוע את מארק מצחקק, - ״בסדר בסדר, איייש, חסר סבלנות!! זה סוד! אבל...אני מנשק מעולה!״ הוא אמר לבסוף, ניצוץ בעיניו, מה שבאם באם לא יכל לראות. - ״זה לא מוכיח לי כלום״ - ״אה אתה רוצה גם לנסות את זה?״ אמר מארק בתקווה, אפילו שקולו נשמע קצת סרקסטי. - ״לא מה פתאום! התכוונתי לזה שזה שאתה מנשק טוב לא אומר שאתה בן זוג נפלא.״ - ״אה באמת? אז עוד אף פעם לא נישקת אותי! כשאני מנשק מישהו, הוא נמצא בגן עדן!!״ - ״אז יודע מה? אני אשמח לנסות את אחת הנשיקות שלך, אבל אם אני לא בגן עדן, הגן עדן שלך יהפוך לגהנום!״ מארק צחקק וסיים את השיחה בניהם. הוא לא מבין איך זה שבכל פעם בארבע לפנות בוקר הוא מוצא את עצמו עם אוהל במקום מכנס. הוא ובאם באם...החבר הכי טוב שלו...הולכים ל-להת-להתנשק?!? זה לא היה ברצינות נכון? כאילו, באם באם...הוא לא באמת התכוון לזה..............נכון שלא?! ברור שלא...ס׳ה...
| |
דפים:
| כינוי:
Noel
גיל: 29
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
