כן, אלה החיים שלי :)

ראיתי אותך בכיתה ז בפעם הראשונה וישר התאהבתי.

תמיד חשבתי שיכול להיות בנינו משהו או יותר נכון קיוויתי, אבל אף פעם לא היה לי אומץ לעשות עם זה כלום, עד סוף השנה..

אמרתי לך שאני אוהבת אותך ואמרת שאתה אוהב מישהי אחרת. זה שבר אותי לגמרי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיה לי אומץ לעשות משהו בחיים.

טוב לפחות לא איבדתי איתך קשר לגמרי.

או שאולי המצב עכשיו יותר גרוע.

אני כבר לא מצליחה להחליט מה יותר טוב. 

ידידים הכי טובים כשאני אוהבת אותך או כלום, פשוט מרחק בינינו.

אני אוהבת לדבר איתך, אני מרגישה כאילו אני יכולה לספר לך הכל בלי לפחד שתשפוט אותי אבל זה באמת שווה את זה?

אתה גם פגוע בי בלי קשר.

אתה מתנהג אלי כמו חרא לפעמים.

אמרתי לך שבגללך הפסקתי לאכול חודש בגלל שקראת לי שמנה והתשובה שלך לזה הייתה 'אז עזרתי לא?'.

אבל גם עזרת לי קצת להרים את הבטחון שלי, אבל גם ריסקת אותו קצת מידי פעם.

צחקת עלי כשאמרתי לך שאני חותכת, אמרת לי שאני מושפעת מתוכניות טלוויזיה.

ועכשיו כשאני כבר לא אוהבת אותך ומצליחה לחשוב בצורה טובה, ואני מנסה להשוות בין הדברים הטובים והרעים.

ועכשיו אני באמת חושבת אם כל הידידות שלנו טובה לי.

אני שונאת להיות פה. לא כיף לי בבית. פה רק יורדים עלי וצועקים עלי לעשות דברים.

אני רוצה להיות איפה שכיף לי. אני רוצה להיות בשבט והוא גם פתוח רוב הזמן והאנשים שם הם כמו משפחה בשבילי.

לא, לא כמו משפחה, הם פי 1000 יותר טובים מהם. הם מקבלים אותי כמו שאני. הם לא יורדים עלי.

שפ כיף לי אז למה אתם מחריכים אותי להיות פה? למה אתם מכריחים אותי להיות איפה שרע לי?

אני הייתי עוברת לגור בשבט אם הייתי יוכלה לבחור לעשות אתזה. לא טוב לי פה.

אני רוצה להיות שם עכשיו. אני לא רוצה להיות בבית. פה רע. פה אני מתדרדרת.

בזכות השבט אני מצליחה לרדת במשקל בצורה מבוקרת ולא בצורה אנורקסית כמו שניסיתי לעשות עד עכשיו. פה אני מורידה משקל דרך ספורט.

נמאס לי להיות בבית ולשמוע כמה אני שמנה ועצלנית ונכשלת בלימודים ופחות טובה מכולם.

אני רוצה להיות עם המשפחה האמיתית שלי. אני רוצה להיות בשבט.

הכל הולך לי לא טוב.

הלימודים.

החברים.

משפחה.

ותכלס כל דבר שאני מנסה לעשות.

פרשתי לא מזמן ממשהו שהיה ממש חשוב לי (כנפיים של קרמבו) בשביל משהו אחר וזה היה בערך הדבר הכי קשה שעשיתי וחברים שלי לא מבינים את זה ופשוט צוחקים על זה ועלי, הם מתחילים לעשות מוראלים של התנועה והם לא באמת מבינים כמה זה קשה לי וכמה אני מתגעגעת לשם ולחניך שלי ולהכל.

היום נכנסו אלינו לכיתה משם ואנשים פשוט התחילו לצחוק עלי בקטנה כזה ולשאול אותי אם עכשיו אני חוזרת לשם, ובאמת מה שהם אמרו שם היה כלכך נכון וכלכך נגע בי כי הם סיפרו את היחס בין החונכים לחניכים וזה היה אמיתי אני גם הכרתי את הילדים שהם דיברו עליהם וזה היה לי ממש קשה פשוט לשבת שם ולהקשיב. אני הלכתי לבכות שם אבל לא הייתי מסוגלת כי נמאס לי שצוחקים על זה שאני בוכה. אין להם מושג מה אני עוברת. כלכך קשה לי ואני פשוט שותקת כי אין לי משהו אחר לעשות. אם אני בוכה צוחקים עלי. נמאס לי. אני גם רבה עם כולם בגלל זה כי הם פוגעים בי בכמעט כל נושא כי איכשהו כשאני אומרת להם לא לגעת בנושא יש להם את הנטייה לעשות הפוך. חברים עאלק.

ואם זה לא מספיק אז אני גם קרובה ללהכשל בלימודים. אני לא מצליחה לעשות כלום. אני לא מבינה את הנושא בהיסטוריה, אני לא מצליחה לעשות את העבודה שהוא נתן ואני מרגישה שאני הולכת להתמוטט מהעומס. אני פשוט לא עומדת בזה. אין לי זמן לנשום. ואני במילא נחשבת הכי פחות טובה בבית בהכל כי אח שלי הוא סוג של גאון (עושה תואר שני במתמטיקה בגיל 24 ועובד בהיי טק) ואחותי קצת פחות טובה במקצועות הריאלים אבל ממש ממש טובה בהומנים (שאותם אף פעם לא הצלחתי להבין) ואני יוצאת הכי מטומטמת בבית וכל הזמן אני שומעת "אבל האחים שלך לא עשו את זה" ו"האחים שלך היו מצליחים את זה" ונמאס כן אני יודעת הם חכמים יותר ואני מטומטמת אבל בגלל הלחץ שלכם אינ תקועה בכיתה שאני לא סובלת רק כדי שאני אוכל להחשב מחוננת ולא להיות כלכך הרבה פחות טובה מהם. הבנתי הם חכמים ואני לא. הם רזים ואני לא. הם מושלמים ואני הכבשה השחורה של המשפחה. הבנתי את זה כבר אתם לא צריכים להזכיר לי את זה. אני שונאת את עצמי מספיק גם בלי שתגידו לי את כל זה. אתם אפילו לא מכירים אותי. אתם לא יודעים מה סבא עשה לי. אתם לא יודעים שהייתי מנודה בכיתה הקודמת. אתם לא יודעים כמה התעללו בי כל החיים. בבקשה תפסיקו להזכיר לי שאני פחות טובה כי הבנתי את זה בפעם הראשונה ואני זוכרת את זה מאוד טוב מאז.