כשמתכננים את מה שהולכים להגיד בשיחות חולין ימים לפני התרחשותן, זה לא נגמר טוב.

לפחות במקרה שלי.

קצת נמאס מהאובססיה שלי, קצת נמאס מכל הדברים הלא נכונים שיוצאים לי מהפה, מחוסר היכולת שלי ליצור איתך קשר עין, מקוצר הנשימה שלי כשאני מדברת איתך, מה שיוצר הפסקות בין מילה למילה והופך את זה למביך עוד יותר ממה שזה כבר, קצת נמאס מהעובדה שאני עוקבת אחריך ומתסרטת בראשי שיחות עתידיות שלנו.

אני חושבת שקצת הרסתי את זה בפעם האחרונה, כי באמצע הדברים שלי התקדמת הלאה. ואני המשכתי לדבר, ואתה פשוט הנהנת וכיווצת את שפתיך. כבר לא עומד לידי. 
ואני מבינה שאני עוד אחת, אחת מיני הילדות המעצבנות שמדברות איתך מדי יום, הקטנות והמתפתחות, מתלהבות מכל דבר.  
אתה כן נראה טוב. אני מנסה לחשוב שלא. אתה חתיכת דוש רודף שמלות וחובב פורנו. יש לך חברה. אתה יודע כלום עליי בעוד שאני יודעת המון עליך.

כנראה אמחק את הטקסט הזה, כתוצאה מהמבוכה שאחוש לאחר הפעם השלישית או הרביעית שאקרא אותו. או אחרי חודש חודשיים, כשאבין איזו מטומטמת הייתי. אולי בעוד שנה, כשהאובססיה תחלוף. 

25.2.14, יום רביעי: הפלרטוטים שלך הם ללא ספק אחד מהגורמים הגדולים לקושי שלי להירדם בלילה.