במקום לחשוב על כל האנשים שאינם, על המשפחות השכולות, על היום הנורא הזה והמשמעויות שלו, אני חושבת על כמה טוב אתה נראה בחולצת ה-V הלבנה שחשפה קצת מהחזה שלך.
אני חושבת על העובדה שאף פעם לא נהיה יחד, כי מעולם לא החשבת אותי בתור מישהי, מישהי מעניינת שאולי שווה להכיר אותה (איך אפשר לשפוט אותך?) ולעולם גם לא תחשיב.
אתה נראה כל כך בוגר עכשיו, אני לא בטוחה שזה מוצא חן בעיני. אתה בוגר בהמון מובנים, בניגוד אליי. 
אני כל כך רוצה אותך. 
מתי זה ייפסק?

אני לא מצליחה שלקלוט שזה החודש האחרון בו אראה אותך אי פעם (אלא אם כן הגורל מתכנן משהו אחר. ילדה מטומטמת).
תמיד הייתה עוד שנה שיכולתי לתלות בה את תקוותיי. 
אבל זהו, זה נגמר, וזה לעד.

היום אני חושבת על כמה שאתה חרא, אתה באמת חרא. לא רק שאתה לא שם עליי, אתה כנראה חושב שאני די מעצבנת (שוב, איך אפשר לשפוט אותך לנוכח כל הפעמים שהבכתי את עצמי ועשיתי מעצמי צחוק בצורה קיצונית ולא נעימה לעין לידך).

גם אני חושבת שאתה מעצבן, והצורה שבה אתה מסתכל על נשים היא מזעזעת, לא צריך היכרות מעמיקה איתך כדי להבין את זה.

אני חושבת על כמה התכערת מאז יום הזכרון. בפעמים האחרות שראיתי אותך מאז נראית לא טוב בכלל. 

זה בטח המחזור מדבר