בין ריק לריקבון.

חשבתי אתמול שהכל עובר כרגיל, ואני יכולה לנשום שוב לרווחה. ואז, הידיד הכי טוב שלי סיפר לי שהוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.

ניסיתי להבין מה קורה איתו, והוא כבר היה על סף בכי.

לא יכלתי לעזור לו. שוב.

אמרתי לו שאני רוצה לחבק אותו חזק חזק, וגם הסברתי לו למה.

הסברתי לו שאני לא יכולה להציע לו כלום. כלום, חוץ מדבר אחד - הכתף שלי.

בסוף אותו היום הוא אמר לי שלוש מילים שלא יכלתי להתעלם מהן, גם ביום למחרת: "תודה שאת קיימת".

והיום, קראתי פוסט ארוך, בו מישהי הסבירה איך היא הרגישה נבגדת, כאשר נוצלה במקום עבודתה על ידי אדם שנתן לה עבודה - על אף שהיא בספקטרום האוטיסטי.

לא התאפקתי. בכיתי.

שלחתי לה הודעה פרטית כדי שהיא תבין שסיפורה נגע לי ללב.

הסיפור הזה גרם לי לשאול את עצמי שאלות לגבי הזהות שלי מבחינת אדם בריא בנפשו. זה לא קל, ואני ממשיכה לחשוב על זה עד עכשיו.

אני לפעמים מוצאת את עצמי עושה דברים שהם לא מקובלים על ידי הנורמה. כאילו, ממש לא מקובלים. פליטות פה תדירות, מעשים שלא במקום ולא במכוון... האם זה ממקם אותי על הספקטרום האוטיסטי?

חוץ מזה שאני סירבתי עד היום להתאבחן כדי לדעת אם באמת יש לי הפרעות קשב וריכוז, ומה עם הדיכאון הכללי ששורר בי כבר למעלה מחצי שנה?

מצד אחד אני רוצה לדעת אם כל הדברים האלו נכונים או לא, אבל מצד שאני, אני מפחדת.

אני מפחדת שיעריכו אותי פחות בגלל זה.

אני מפחדת, שפתאום יותר אנשים יברחו לי - עוד יותר ממה שבורחים לי כבר עכשיו.

אתם יודעים מה? אני מעדיפה לעשות משהו אחר.

אולי אני אעשה דברים יותר מועילים בחיי. כמו לדבר עם חברים וללכת לכנסים, ואולי גם לנסות לטפל בעצמי ולבנות לעצמי חיים חדשים.

אני מעדיפה להישאר שפויה מאשר להשתגע עוד.

רק רגע!

האוטיסטית שדיברתי עליה.

היא ענתה לי.

חכו שנייה.