לדעת להיות לבד זה כנראה הדבר הכי קשה שאנשים נתקלים בו בחייהם, אם זה ביום הראשון בגן לדעת להסתדר ללא ההורים, או בתיכון לשבת לבד בהפסקות, ואפילו בעבודה בחיים הבוגרים.
זה לא משנה מתי לאנשים קשה להתמודד עם הבדידות ואפילו יותר קשה להם להתמודד עם איך שהבדידות מייצגת אותם, כאנשים ללא חברים, אנשים ללא הומור, אנשים לא משכילים במיוחד או אפילו לא יפים במיוחד.
לי הבדידות אף פעם לא הפריעה.
מהרגע שיצאתי לעולם הייתי לבד, גדלתי לבד, בכיתי לבד, צחקתי לבד, שמרתי לעצמי את כל מה שקרה לי וגם אם גיליתי דברים הם היו שמינית ממה שבאמת קרה, וזה מה שיפה בחיים, אנשים יותר מדי עסוקים בחרא שלהם כדי להתעניין יותר מדי בחרא של אחרים.
לא יודעת למה אני אוהבת את ה-לבד, הרגע באוטובוס או ברחוב שאת עם אוזניות ואת רואה אנשים מצדך רצים, צורחים, מקללים, בוכים, צוחקים, וכל זה לא משפיע עלייך זה לא נוגע בך זה פשוט עובר מאחורייך כמו איזה סצנה מסרט, שאת רואה את החיים בסלו מושן עם מוזיקת אינדי ברקע.
והספרים מספקים לי יותר מידע ואושר מאשר יציאה לדייט עם בחור, יש להם אוצר מילים יותר גבוהה, הם יותר רומנטיים, יותר דרמטיים, פשוט יותר מעניינים, בחור שיצליח לעניין אותי יותר מספר כנראה יזכה בי, עדיין לא פגשתי אחד כזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
