I am a traveler of both time and space

בוקר חדש,

שוב השינה לא הייתה טובה,

שוב אני מתעוררת בוכה,

שוב ישנה 4 שעות קטועות,

שוב אין לי למי לספר.

בזמן האחרון אני נזכרת בעבר יותר מברגיל, ולעומת הפעמים הקודמות אני דווקא נזכרת ברגעים הטובים, האלה שחייכתי בהם, אין הרבה מהם,אולי בגלל זה אני שומרת עליהם כמו שפיראט שומר על האוצר שלו.

אני זוכרת לילות ערפל, הירח המלא תלוי ברקע על חוט דייגים, והוא מאיר עלינו כמו פלאש של מצלמה,

לא מרחם עלינו, לא מסתיר שום דבר, שום פגם, שום חן.

אני זוכרת את הנסיעות איתכן, את הנהיגה על 130 כי אין אף אחד בכביש חוץ מאיתנו, את הווליום על המקסימום, את הזיופים שכה אהבנו ליצור ולהתגאות בהם, אני מתגעגעת לזה, עכשיו אנחנו רחוקות, נראה כאילו כל אחת נמצאת ביבשת אחרת בעולם, ואני-אני באוסטרליה, רחוקה מכולם.

ושוב הלילה מגיע משאיר אותי ללא מנוחה, הגוף תפוס וזה לא אשמת המזרון, הראש מתפוצץ, ואני מנסה שוב לישון בתקווה שהיום ישאר בגדר חלום.

לא חשבתי שאחד מהפוסטים הראשונים שלי יהיו על הנושא הזה, אבל בגלל המצב הרגשתי שזה הכרחי,

אז אני חייבת לפרוק משהוא שיושב לי על הלב כבר 14 שנה, זה לא משנאה וזה לא מרצון לפגוע או לזלזל יש סיכוי שזה מהול בטיפה קנאה אבל לא יותר.

אני לא יכולה לסבול את התל אביביים או הצפונבונים, במילה אחרת, שחיים בתוך בועה תל אביבית ורודה ומלאה בריח ונילה.

אני לא כותבת את הפוסט הזה כדי להטיף אלא רק כדי לשתף, חשוב לי להדגיש, ואני לא מדברת על הכלל זה פשוט יצא ככה.

מאז ומתמיד הרגשתי כאילו אני לבד שם בדרום סובלת ולא יודעת בעצם שאני סובלת אפילו, כי החיים בדרום לא זכורים לי אחרת, תמיד היה את השחר האדום שאבא סיפר לי והזהיר אותי ממנו, אבל כשגדלתי הבנתי שמשהוא לא בסדר, כשביקרתי בתל אביב בפעם הראשונה,

אני זוכרת את ההרגשה עד היום, שתופה באלפי כתפיים מתנגשות ברחוב, ריח של סיגרות מעונן, משבי רוח שנוצרים אך ורק מהמכוניות הממהרות.

ואנשים רצים, אנשים מתענגים על מוזיקה, אנשים לוגמים מכוס קפה, אנשים צוחקים עם כוס יין מתנדנדת בידם, אנשם רוכבים על אופניים עם תינוקות מאושרים, ואני מבוהלת מההמולה מתחבאת מאחורי מכונת שתייה קלה, ואנשים צוחקים עליי.

אבל באמת שלא הייתי רגילה כל הזזת כיסא הזכיר לי את רעש השריקה, כל רקיעת רגליים הזכיר לי את קול פילוח הפצצה את האדמה,

 זה לא היה בכוונה זה פשוט היה הרגל, באותה תקופה לא הייתה עוד אזעקה היה רק שריקה ונפילה, ככל שהשריקה קרובה יותר המצב יותר אדום מבחינתך.

ועד היום לצערי המצב ממשיך, לא מרצון, לא שיש לי איזה בעיה מיוחדת או רגישות לרעשים אני פשוט עוד בחורה רגילה מהדרום, שהזכרון של חיבוק משפחתי מבחינתה היה רק כאשר נשמעה שריקה או אזעקה והוא כלל את האפשרות שאבא (שחיבק את כולם בזרועותיו וגופו הגדול) יפגע ואת לא תראי אותו יותר.

אז זה הפך להרגל, וכיום כשאני כבר מסתובבת בין ההמונים ברגעים אלו, לוגמת מהקפה, מקשיבה למוזיקה, שותה יין ומצחקקת, רוכבת על אופניים, רצה לעבודה, כל אלו עדיין קשים לי לרגעים -בזמן האחרון פחות דחופים-

אני נזכרת מאיפה באתי ומה קורה בשניות אלו ב"צד השני של העולם" שנמצא במרחק שעה נסיעה ממני.    

וקשה לי, קשה לי לחשוב על המשפחה שמתמודדת עם זה, על סבתא שבוכה לבדה בבית, על החיילים שנהרגים כל יום,

על הרעשים שנהפכו לשגרה שם באוזני התושבים, שכאן בעיר הגדולה למשמע יירוט שומעים צרחה.

וקשה לי לחשוב איך אתם יכולים פשוט להמשיך לחיות ככה, להתעלם, לא להבין, לחשוב שזה צחוק, לחשוב שאנחנו אנשים בלי בעיות וזה בחירה שלנו לחיות שם ולסבול, או לקרוא לצבא רוצחים ?!?, מה עובר עליכם ?, באיזה מציאות אתם חיים ?,

יש לכם בכלל מושג עד כמה כל מילה כזאת שאתם אומרים אתם שוברים משפחות שלמות שם ?

אז לא התכוונתי להטיף שוב, כל מה שאני רוצה זה קצת אכפתיות, תתרמו כמו שהאנשים בדרום שאין להם כלום תורמים, תדליקו מדי פעם חדשות גם אם לא מתחשק לכם, תטלפנו לשאול, תבקרו חיילים בבתי חולים, כל הדברים הקטנים האלה גורמים להרגשה כל כך טובה !, אני מדברת מנסיון אישי, בבקשה תהיו מאוחדים זה הכי חשוב.

לדעת להיות לבד זה כנראה הדבר הכי קשה שאנשים נתקלים בו בחייהם, אם זה ביום הראשון בגן לדעת להסתדר ללא ההורים, או בתיכון לשבת לבד בהפסקות, ואפילו בעבודה בחיים הבוגרים.

זה לא משנה מתי לאנשים קשה להתמודד עם הבדידות ואפילו יותר קשה להם להתמודד עם איך שהבדידות מייצגת אותם, כאנשים ללא חברים, אנשים ללא הומור, אנשים לא משכילים במיוחד או אפילו לא יפים במיוחד.

לי הבדידות אף פעם לא הפריעה.

מהרגע שיצאתי לעולם הייתי לבד, גדלתי לבד, בכיתי לבד, צחקתי לבד, שמרתי לעצמי את כל מה שקרה לי וגם אם גיליתי דברים הם היו שמינית ממה שבאמת קרה, וזה מה שיפה בחיים, אנשים יותר מדי עסוקים בחרא שלהם כדי להתעניין יותר מדי בחרא של אחרים.

לא יודעת למה אני אוהבת את ה-לבד, הרגע באוטובוס או ברחוב שאת עם אוזניות ואת רואה אנשים מצדך רצים, צורחים, מקללים, בוכים, צוחקים, וכל זה לא משפיע עלייך זה לא נוגע בך זה פשוט עובר מאחורייך כמו איזה סצנה מסרט, שאת רואה את החיים בסלו מושן עם מוזיקת אינדי ברקע.

והספרים מספקים לי יותר מידע ואושר מאשר יציאה לדייט עם בחור, יש להם אוצר מילים יותר גבוהה, הם יותר רומנטיים, יותר דרמטיים, פשוט יותר מעניינים, בחור שיצליח לעניין אותי יותר מספר כנראה יזכה בי, עדיין לא פגשתי אחד כזה.

אני לא אמורה להיות פה, לא אמורה לכתוב למסך, אבל אני חייבת לנסות, אני פה כדי לנסות, אני פה כדי להתחיל משהוא חדש שיגרום לי להרגש יותר טוב

אז אני כאן בכל הדורי, לכלוכי, איברי...

אני כאן כדי לשתף (כמו כולם) על חיי כבת 18 קצת שונה, שאם היו נותנים לי לבחור לעצמי גיל בחיים, כמו שכאן נותנים לי, הייתי בוחרת 38 משו באזור, כי ככה אני באמת מרגישה, אולי אני אומרת את זה כי אני מרגישה בת 18 כבר כל כך הרבה זמן.

ובכל זאת אני מסתובבת בהמולה כילדה תמימה, בתולה בכל אופן אפשרי, שאנשים מנסים לפענח למה היא כל כך סגורה,

אבל הם בחיים לא יגלו, כמו כל הסובבים אותי הם ישארו באפלה, רק אתם תדעו, רק אתם תהיו מושקים באור בכל פוסט, רק בגלל שאני יודעת שאני כותבת למסך, שמעברו השני יושב בן אדם שבוהה במסך וקורא משהוא לא מספיק מעניין, מחרמן, מספק מדי בשבילו וממשיך לדפדף הלאה.

אז אני כאן, תהנו.