אני שוב לא מסוגלת לחייך, זה חזר, כל כך לא רציתי שזה יחזור,אבל זה חזר בכל זאת, ואני בוכה כאן מול המסך, האמנתי לפני מספר חודשים שהדמעות שלי כבר נגמרו, אבל זה חזר.
שוב הברכיים שלי כושלות, שוב חיוך לא עולה בשפתיי, שוב העיניים שלי כבויות, שוב הלילות ארוכים.
אני לא יודעת למה הם מצליחים להשפיע עליי כל כך, אני שונאת אותם על זה.
הדם שמחלחל בעורקי משתעל מחולי, ואני רוצה שהם יטעמו אותו פעם אחת כדי שיבינו.
אוף ! אני שונאת את מה שהם עשו לי, אני עוד יותר שונאת את העובדה שהם לא יודעים שאני ככה בגללם.
ונטשתי כבר הכל, את המוסיקה, את הספרים, את הסדרות, מעכשיו אני רק בוהה, נתונה בהיפנוזה אינסופית שברקעה מתנגן רעש סטטי שמזכיר את החיבור של החשמלית שלי למגבר, רעש צורם.
במקלחת אני שוב מרחיקה את הסכינים מטווח עיני, אני מרחיקה את עצמי מהמטבח, אבל אני מרגישה אותם, את המבט הקר שלהם צורם בעורפי, קורא לי לבוא לגלוש בדרך הקלה אל השלווה.
אולי אני אענה לקריאה ?, או שאמשיך להתעלם ?.