אז סופסוף עשיתי את זה, הלכתי פעם ראשונה למועדון מפוקפק.

כמות כוסות הוודקה-רדבול הייתה כמעט אינסופית. כמות העגילים הבודדים על הערסים הייתה מרובה וכמות החמצן שהייתה שם היא פחותה.

לא יכולתי לנשום, הכל היה דביק, חם ומסריח. מוזיקה מחרישה אוזניים.

"יאללה... תורידי שוט מורן, אל תהיי כזאת לחוצה" חברה שלי מתחילה ללחוץ עליי. אני עדיין לא מאמינה על עצמי שהגעתי למקום הזה... הבטחתי לעצמי שלא אהיה במועדונים.

היה לי כל כך משעמם. גם כשהייתי בערך שיכורה היה לי משעמם. אני רואה את כל הבנות זזות כנגד הגוף של איזה בן ומצקצקת בראשי, מה נהיה? אני לא ממש רואה את עצמי ככה, לא זזה ככה ולא נמרחת כל כך הרבה על איזה בן. אפשר לחשוב. בסך הכל, כל השתייה וכל הריקודים והטראנסים זה פוזה.

"היי מורן!" שמעתי קול מאחוריי, זה היה מישהו שעבד איתי. הרבה זמן לא ראיתי אותו. הוא הרזה. המון! עדיין ערס.

השיחה בנינו זרמה. עברנו על כל הזמן האבוד. איך שהוא נפרד מחברה שלו ועל השירות הצבאי של שנינו.

היו שם נגיעות שנראו לגמרי תמימות במהלך השיחה. נגיעה קלה בגב, ביד כשהושיט לקחת את המשקה, בירך. אבל כל נגיעה העבירה בי זרם. זרם מחרמן.

הגעתי הביתה. "חכה אבדוק שכולם ישנים".

כולם ישנו. עלינו לחדר שלי בגג, נעלתי את הדלת וסגרתי את האור.

הוא לא היה עדין, דווקא ציפיתי מג'ובניקים להיות עדינים ומקרביים לפרק לי את הצורה.

הג'ובניק הזה באמת פירק לי את הצורה, בכל מצב אפשרי עד שלא יכולתי לנשום.

הוא התחיל בנשיקות קלות לאורך הגוף שלי בהתעמקות על מה שקורה לי בין הרגליים ואז דוחף אותו במהירות ובחוזק.

התזוזה של המיטה מחרמנת, הקול, החריקות "אההה!" גנחתי חזק לתוך הכרית וגמרתי.

שוב פעם קמתי בלילה רטובה. סתם עוד חלום רטוב. לא הולכת לישון כל כך שיכורה וחרמנית.