אחרי כל המתנות, הקרמים, האיפור, המבצעים והמצב רוח העאלק מרומם שולחן החג שסבתא וסבא שלי מארגנים מידי שנה מנחית אותי למציאות. זה כבר לא מה שהיה. כבר לא ההתרגשות להיות הילדה הקטנה שמחכה לשוקולד היוקרתי שיוגש בסוף ומשחקת עם בני הדודים. בשולחן שלנו ב2014 אין בני דודים, אין צעירים חוץ ממני ומאחי. גם כשהם כאן זה כבר לא מה שהיה כשהם מאוחדים בתוך עצמם ואני רק האורחת הלא רצויה.
השולחן הזה רק גורם לי לפנטז על היום שאתחתן ואקים משפחה, על היום שאברח מכאן. אהיה האביר על הסוס הלבן של עצמי כשאמצא שותף וביחד נארגן את שולחן החג של עצמנו. שנת 2030, אני אעצב בטוב טעם את הכל בלבן עם נגיעות של צבעי פסטל אצלנו בחצר. נדלג על שלב הברכות המיותר, נפתח בקבוק יין ונגיש לכולם סושי, דג סלמון, סלטים עשירים, אורז עם צימוקים וקארי לצד קציצות ירק. לקינוח עוגה שהוא הכין, אני קישטתי ויש גם גלידה וסלט פרות ובדיחות של כולם בזמן שהם לוגמים מהאייריש קרים כי אף אחד לא עצוב ושפוף מול שולחן החג שלי.
זה לא יהיה מושלם אבל נגיעה פה, נגיעה שם וזה יהיה מדהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
