כל הבעיות עולות לראש, כל הפחדים יושבים איתי בחדר. זה הלילה השני שאני בוכה בלי קשר לאיך שהיום עבר. בלילה יורדות המסכות, אין אף אחד, רק אני והפחד. אני צריכה לראות פסיכיאטר, דיאטנית וקלינאית תקשורת אבל אין לי זמן.
מתחילה לחשוב שאין טעם, לחשוב אובדני. מיילה אי טעם אבל מאיפה בא האובדני? זאת לא אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
