כדי שיהיה סטייל צריך קודם למצוא את הלייף. אני לא רואה את זה קורה עד אחרי הפסיכומטרי שהוא מעין צ'אנס אחרון לפני שאני מתחילה לנסות להדחף למוסדות אקדמים מהדלת האחורית. אין לי זמן לשבת לשתות קפה עם החברה הכי טובה. אבל אולי יהיה יום אחד, בינואר או משהו.
בנתיים אני נהנת להעמיד פנים בפני עצמי כאילו אני אחת כזאת שיש לה זמן להנות. מתאפרת מול הראי ולובשת שמלה כחולה מתנפנפת למסעדה אסיתית יוקרתית מידי לתקציב שלי אבל כזו שבהחלט שווה את החוויה עד שיגיע היום בו אני והוא ניקח אליה את הילדים שלנו לכבוד יום הולדת של מישהו. אני יודעת שבחיים האמיתיים זה לא יראה ככה. עם ילדים אי אפשר לשחק בנדמה לי ולפעמים יש להם חום, קקי והתקף רצון בתצומת לב. אני חושבת שהתכונות הבסיסיות שלי לא יאפשרו לי להיות אמא טובה, כזו שמקבלת אותם בחיבוק הבייתה עם אוכל חם מהתנור. אי אפשר לגדל תבלינים בעציץ, לחבוץ גבינות ותוך כדי להיות אשת קרירה לתפארת. אולי רק בסדרות. כניראה גם הילדים שלי יהיו מהמתוקתקים- כאלו שהאמהות שלהם מתקתקות אותם מארוחת הערב, למקלחת ולישון. קצת כמו שאני הייתי אבל הרבה יותר טוב. זה לא יהיה מושלם אבל לפחות תהיה להם ילדות שלא תחלוף בגיל 8. הם לא יהיו אלו שירגיעו אותי כשאכנס להתקף חרדה מזבוב כי לא יהיו התקפי חרדה כאלו. הייתי רוצה לשאול אותה יום אחד, איך את מרגישה כל כך בנוח להפיל את התקפי החרדה שלך על ילדים קטנים? איך את חיה עם עצמך כשאת יודעת שהבן שלך תפקד בתור מבוגר אחראי עליך עוד לפני שהתחיל ללמוד בתיכון? איך את מרגישה עם זה שלא היו לו חברים? איך את מרגישה עם זה שאני ניתקתי את עצמי בכוח במחשבה מהבית? מגיל 15 עשיתי ממכם רק האכסניה.
אבל אני לא שם יותר, אני לא שם. אני רק רוצה ללמוד הכי טוב שאפשר כדי להצמיח כנפיים שיקחו אותי רחוק מכאן, רחוק ממך.
התגעגעתי לחורף, מבוכים ודרקונים לפאקצות לייף סטייל.
שרשראות גדולות וסריגים עבים.
צעיפים שקניתי מבעוד מועד (אם לומר את האמת הצבירה שלהם התחילה אי שם בתחילת הקיץ)
המון סבונים באמבטיה (כמו עכשיו אבל יותר)
אוכל מדהים ובריא
זמן איכות ביחד
וחיבוק בין הסדינים שמתפתח לעוד אחרי מקלחת חמה 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
