welcome

כי אני מרגישה שני מתנהלת מחדשו רעות לחדשות רעות אחרות. בהכל.

כל פעם שאני רוצה לחיות את חיי בשקט באים כוחות עליונים שאומרים "לא ולא!".

לא רוצה לשמוע יותר משונאי אדם על האויב האכזר. לא עוד אמרות כנף של אברי גלעד על הבוקר ולא את חברי הצדקנים בערב. 

אני חושבת שלהיות ישראלי זה קצת לחיות בסרט. זה מתחיל במעילים שבצבצו כאן מאוקטובר (״אז מה אם 28 מעלות בחוץ? אז מה אם זו מדינת מדבר? גם אנחנו רוצים להרגיש קצת אירופאים!״) וכלה בכך שכל הזמן מסבירים שההסברה הישראלית זה מה שלא בסדר (אולי יהיה נכון לומר שגם ההסברה הישראלית לא בסדר לאור מופע האימים של בנט)

אולי כשאני ואתה נעלה על המטוס, נשאיר את זה מאחור במקום שבו החורף אכן חורפי והדם לא נשפך לריק.

אולי אני אכתוב שם ספר עלי, עליכם, על כולם. עד אז נשאר להיות חיילת קרבית של של החיים, לנגב מהמצח את הזיעה של נובמבר.

סיבוב קטן בתיכון שלי מותיר בי געגועים מסוג שלא חווים לעיתים קרובות.

פחות למקום יותר לאנשים. לפעמים אנ שונאת את החברים שלי משם, לפעמים אני מאוהבת בהם.

אז נורא חיכיתי לעכשיו: בחלומות שלי על העתיד דמינתי את עצמי רזה יותר, יפה יותר, עצמאית יותרף עובדת בת"א.

בערך כמו שכשיו תוך התעלמות גורפת מהחסרונות.