welcome

כדי שיהיה סטייל צריך קודם למצוא את הלייף. אני לא רואה את זה קורה עד אחרי הפסיכומטרי שהוא מעין צ'אנס אחרון לפני שאני מתחילה לנסות להדחף למוסדות אקדמים מהדלת האחורית. אין לי זמן לשבת לשתות קפה עם החברה הכי טובה. אבל אולי יהיה יום אחד, בינואר או משהו. 

בנתיים אני נהנת להעמיד פנים בפני עצמי כאילו אני אחת כזאת שיש לה זמן להנות. מתאפרת מול הראי ולובשת שמלה כחולה מתנפנפת למסעדה אסיתית יוקרתית מידי לתקציב שלי אבל כזו שבהחלט שווה את החוויה עד שיגיע היום בו אני והוא ניקח אליה את הילדים שלנו לכבוד יום הולדת של מישהו. אני יודעת שבחיים האמיתיים זה לא יראה ככה. עם ילדים אי אפשר לשחק בנדמה לי ולפעמים יש להם חום, קקי והתקף רצון בתצומת לב. אני חושבת שהתכונות הבסיסיות שלי לא יאפשרו לי להיות אמא טובה, כזו שמקבלת אותם בחיבוק הבייתה עם אוכל חם מהתנור. אי אפשר לגדל תבלינים בעציץ, לחבוץ גבינות ותוך כדי להיות אשת קרירה לתפארת. אולי רק בסדרות. כניראה גם הילדים שלי יהיו מהמתוקתקים- כאלו שהאמהות שלהם מתקתקות אותם מארוחת הערב, למקלחת ולישון. קצת כמו שאני הייתי אבל הרבה יותר טוב. זה לא יהיה מושלם אבל לפחות תהיה להם ילדות שלא תחלוף בגיל 8. הם לא יהיו אלו שירגיעו אותי כשאכנס להתקף חרדה מזבוב כי לא יהיו התקפי חרדה כאלו. הייתי רוצה לשאול אותה יום אחד, איך את מרגישה כל כך בנוח להפיל את התקפי החרדה שלך על ילדים קטנים? איך את חיה עם עצמך כשאת יודעת שהבן שלך תפקד בתור מבוגר אחראי עליך עוד לפני שהתחיל ללמוד בתיכון? איך את מרגישה עם זה שלא היו לו חברים? איך את מרגישה עם זה שאני ניתקתי את עצמי בכוח במחשבה מהבית? מגיל 15 עשיתי ממכם רק האכסניה.

אבל אני לא שם יותר, אני לא שם. אני רק רוצה ללמוד הכי טוב שאפשר כדי להצמיח כנפיים שיקחו אותי רחוק מכאן, רחוק ממך. 

התגעגעתי לחורף, מבוכים ודרקונים לפאקצות לייף סטייל.

שרשראות גדולות וסריגים עבים.

צעיפים שקניתי מבעוד מועד (אם לומר את האמת הצבירה שלהם התחילה אי שם בתחילת הקיץ)



המון סבונים באמבטיה (כמו עכשיו אבל יותר)

אוכל מדהים ובריא

זמן איכות ביחד

וחיבוק בין הסדינים שמתפתח לעוד אחרי מקלחת חמה

אתם זיכרון דביק וערוך כמו קליפ mtv שמתנגן לי בראש.

והשנה הזו, היא הייתה כמעט משעממת במובן הכי טוב שאפשר.

אחרי כל המתנות, הקרמים, האיפור, המבצעים והמצב רוח העאלק מרומם שולחן החג שסבתא וסבא שלי מארגנים מידי שנה מנחית אותי למציאות. זה כבר לא מה שהיה. כבר לא ההתרגשות להיות הילדה הקטנה שמחכה לשוקולד היוקרתי שיוגש בסוף ומשחקת עם בני הדודים. בשולחן שלנו ב2014 אין בני דודים, אין צעירים חוץ ממני ומאחי. גם כשהם כאן זה כבר לא מה שהיה כשהם מאוחדים בתוך עצמם ואני רק האורחת הלא רצויה.

השולחן הזה רק גורם לי לפנטז על היום שאתחתן ואקים משפחה, על היום שאברח מכאן. אהיה האביר על הסוס הלבן של עצמי כשאמצא שותף וביחד נארגן את שולחן החג של עצמנו. שנת 2030, אני אעצב בטוב טעם את הכל בלבן עם נגיעות של צבעי פסטל אצלנו בחצר. נדלג על שלב הברכות המיותר, נפתח בקבוק יין ונגיש לכולם סושי, דג סלמון, סלטים עשירים, אורז עם צימוקים וקארי לצד קציצות ירק. לקינוח עוגה שהוא הכין, אני קישטתי ויש גם גלידה וסלט פרות ובדיחות של כולם בזמן שהם לוגמים מהאייריש קרים כי אף אחד לא עצוב ושפוף מול שולחן החג שלי.

זה לא יהיה מושלם אבל נגיעה פה, נגיעה שם וזה יהיה מדהים.

ממתי ישראבלוג הפך להיות מקום של "מביני דבר"? אתם לא מבינים שום דבר וגם אני לא, לפחות רובנו.

אנחנו אכן איכותיים ברובנו ובכל זאת, רוב הכותבים פה לא מבינים כלום וזה בסדר לגמרי מבחינתי, מותר לא להבין, יש עוד המון שנים ללמוד ולהחכים על נושאים שנרצה לדעת עליהם ולצערי גם על נושאים שאנחנו לא רוצים לדעת עליהם נדע בעל כורחנו.

נמאס לי לשמוע את המשפט הריקני "את\ה את\ה לא מבין"  אף על פי שגם אני חטאת בו. אנחנו מציגים כאן את ההשקפות שלנו ואם לא על טעם ועל ריח על מה נתווכח? על מה נדבר? על עובדות קיימות?

אז אל תטילו לאחד לשני וטואים על הכתיבה בסדר? לכולם מותר לכתוב הכל כל עוד זו לא הסטה לפגיעה של ממש באחר. גם הפרעות אכילה זו לא פרה קדושה לא לכאן ולא לשם. אף אחד לא חייב לצמצם את עצמו לכתיבה רק על משבצת חיו הקטנה והמשעממת כדי לצאת פוליטיקלי קורקט או חלילה לא לפגוע במישהו. יש בלוגרים שכותבים רק על המבחן האחרון שלהם, המבחן שעוד יהיה, על השמלה שקנו, על הטיול האחרון לחו"ל וכו וכמובן שגם זה לגיטימי אבל לעומתם ויש את אלו שלוקחים את החיים האפורים שלהם ומצליחים להפיליג איתם לאנשהו רק דרך המקלדת. אני באמת מעריכה את זה.

וכתגובה לפוסט של riverPhoenix, אני מזדהה ומסכימה ובאמת לא אכפת לי אם הוא תיכוניסט בן 17 או פנסיונרית בת 70.

לדעתי הפרעות האכילה כמו דיכאון, לא מצב מוחלט ומתבטאות באופן שונה על כל מי שלוקה בהן. כמו שדיכאון יכול להיות קל ולהחמיר כך גם הפרעת אכילה וכשזה דומיננטי זה משתלט על האישיות שלך ולא משאיר מקום לשום דבר אחר. כך אני חוויתי את זה בכל אופן במצב הקיצוני ביותר. כשהחיים מלאים רק במספרים וקלוריות את נעשת שטחית ועולמך צר. אלו חומות שסוגרות עליך ולא נותנות לשום דבר להכנס או לצאת כי הכל מרוכז סביב מטרה אחת. יש כאלו שאומרים שלא יוצאים מזה לגמרי לעולם. אני לא בטוחה אבל אני יודעת שזה יכול לפחות להחלש ולהיות רק חלק קטן ממי שאת כי זה מה שקרה לי. כמו בלון שהצטמק היא פנתה מקום לדברים חדשים כמו אהבה, חברויות, לימודים. כשהעולם שלי מלא בחזרה ותופס את הנפח הזה אין לבלון מספיק מקום להתנפח ולתפוס את המקום שהיה פעם ריק. כשאני במשבר זה לפעמים חוזר לתפוס מימדים, מעסיק אותי יותר. אז אולי זה באמת התחיל מריקנות. זה הסיפור שלי בכל אופן, זו התפיסה שלי ואף אחד לא יקח אותם ממני.

ונרשמת התפתחות חיובית בדמות גבעה קטנה של שריר על זרועותי. אבל מה זה קטנה, אם מדונה היא הרי האלפים אני גבעת נפולאון. בכל זאת מתלהבת מול המראה בעבודה כמו ילד בן 15. מרגישה מה זה סקסית, מיניות זורמת וזה.

הוא: *בקןשי מצליח למצוא מדפים שיתאימו לחדר החדש שלו*

אני: "ואוווווו אני רוצה את X, Y, Z!!! יאללה שוש הולכים למדוד עוד סלון וזו ששם תהיה פינת העובודה שלי!"

אני עדין ממורמרת ממעללי שבת בערב. 

לנטור טינה זו החולשה הכי גדולה שלי כנראה אבל יש כל כך הרבה דברים מכעיסים באנשים ובעוצמות שקשה לשכוח. 

כניראה שאם אולפני דיסני היו מפיקים סרט על חיי הייתי הדמות הרעה.

זה לא טעים, מצריך סבלנות ועלול לגרום לצוואר וללסת שלך להתפס אבל בחיים לא הייתי מוותרת על הזמן איכות הזה בקשר זוגי\מיני קבוע.

אם את עושה את זה טוב זו הדרך הקלה ומהירה לגרום לכל בחור בעולם לאבד שליטה ולהתמסר אליך לגמרי במשך כמה רגעים מחיו. תמונה צרובה בזיכרון של איזה פריק קונטרול שמאבד את עצמו וגונח בלי בושה תעלה חיוך על שפתי גם מאות פעמים אחרי שאשלוף אותה מהמגרות שבראש. לכמה רגעים קסומים זו רק את בעולם וכולו תלוי בך כמו ילד. בשאר הזמן את שלו.

אני כל כך שונאת את עצמי שמחר אהפוך לאימיש.

רגע של התקף שנאה מהסוג שמאפיל על הכל. יכולתי שלא לצאת. למה יצאתי? למה זה טוב לראות אותם?

כל פעם שרע לי אחרי אני נשבעת שזו פעם האחרונה.

ספורט- פיקעס!

משקולות- ככה ככה.

ציפורנים- מהממות במיוחד היום.

שער- פיקעס!

ללמוד- יכולתי יותר אבל ביחס להספק ימי שישי זה אחלה.

אמצעי מניעה- עליו.

סרט- אני אבחר וההורדה עליו.

היום אני באופוריה של חופשה אפילו שזה נוהל של פעם בשבועיים.

הלוואי שתהיה לו בירה.

אני תמיד מתגעגעת לקיץ כבר מפבואר-מרץ אבל לאחרונה אני שמחה שהחום במרכז הולך והופך להיות פחות היסטרי. כמובן שבזכות סדר היום העמוס שלי יוצא שאני מרגישה את אותן חם רק במעבר מהמיזוג בעבודה למזגן בחדר שלי.

אבל היום אופוריה. אני מרגישה אותי עולה על הדרך הנכונה.

לפי הפייסבוק שלי אף אחד לא בארץ עכשיו, כולם בחול, 90% ביוון. לפחות שיאזנו את זה קצת וישלחו כמה יוונים חתיכים אלינו כי לי אין זמן או כסף לטיול בסדר גודל כזה. אני תקועה בארץ עם מחויבויות שקשורות ללימודים ועבודה במשרה חלקית. החבר'ס על פלנטה אחרת: "אני אלמד פסיכולוגיה\הנדסה\ארכיטקטורה ויהיה ממששש בסדר"- הלאו? טוק טוק? השוק מוצף באקדמאים! משקשקות לי הבייציות רק מהמחשבה על איך לעזאזל אני משתלבת בשוק העבודה יום אחד.

אבל אולי במקום ללמוד ימים כלילות, לעבוד בשכר נמוך תוך כדי, להתרכז במליון מחויבויות מבלי שעה פנויה לפדיקור קטן או מסכה לפנים הישועה יכולה לבוא ממקום אחר!

תכירו:

זה שופל-

מלגזה-

דחפור-

קצת קלולות בערבית באדיבותה:

זבור/זיב/זובי (זין)
זיבי ג'חש (זין של חמור)
זבור אוחתק אל כחבה ונייקה (מופשט: זין על אחותך הזונה המזדיינת)
כחבה (זונה, קלפטע)
מתכלעסק (זה מחליא מכדי לתרגם)
ז'וז' פי חלא עיניק (שיצאו לך שתי העיניים מקנאה)
יחרקבוק ובו-בוק
תחמז'לק (שילך לך המזל)
תחמז'ל בוק (שילך המזל לאבא שלך)
רקיק/טקיל/בליד (קרציה, מפונק, נודניק)
נישמולחיר (שלא נדע)
אינעל אבוק ובוליז'בק (אין לי מושג, אבל זה נשמע כ"כ טוב...)
יעתק לעמה וסמא (שתהיה עיוור)
משומה (ממזרה, שובבה)
יעתק אל חרא
יקסוף עמרק/יקסוף שבבק (אוי ואבוי לך)
זדע ראס (כאב ראש)
איבכי עליק בקה (שיבכו עליך)
יחרב ביתק (יחרב ביתך, כמובן) 

קלות בסינית:

Poq Gai - לך תמות ברחוב
D'iu ne lo mo - זין עם אמא שלך
sAY Baht Poh - כלבה
tiu nia ma chow hai - תדפוק את הכוס המסריח של אמא שלך
sek si - תאכל חרא
hum kah chan - מוות למשפחה
lok chat - זין
hamsap - בחור חרמן
chow fah hai - כוס מסריח וזול
gai - זונה
lun-yeung, lun tao - פרצוף זין וראש זין
jhew lun dou - שק האשכים של הזין של החזיר
Fei hai - כוס שמנמן
!kho SEE - לך קבינימט
Ka Ni Lao Beh - זיין את אבא שלך
malaka pi - אמא שלך זונה

והרי לכם תואר מכניס במקצוע ששוק העבודה עדין לא מפוצץ בו. 

בהצלחה!

הם יצאו בלעדי להופעה. ממש רציתי הופעה של קיץ, לרקוד עם מוזיקה וכוס הפלסטיק עם הבירה הזולה ביד. כניראה שאם היו מזמינים אותי לזו לא הייתי מרגישה שיכת גם ככה ובכל זאת זה כואב. פעם הייתי מקבלת את זה אפילו קשה יותר אבל העור שלי עבה יותר ואני כבר לא סופרת כמה חברים אמיתיים יש לי אם בכלל. אני רק מבקשת שאף אחד לא יעז להתלונן או למחות על כך שאני משקיעה בזוגיות יותר מאשר בחברות. 

אני לא רוצה ממש לנקוב בזה אבל כניראה שאין ברירה:

יכול להיות שכולם ממש אבל ממש נהנים חוץ ממני?

לא נורא, אני והפרודוקטיביות שלי נהנה יחדיו זו מזו וננצח את החיים האלה בגדול.

אגב פרודוקטיביות, שימוש נכון בספר אנטיגונה:

לא בדיוק מה שסופוקלס חשב לעצמו כשהוא כתב את זה אבל העכבר שלי לא ידע פד יותר טוב מהספר הזה מאז שנחת מסין.

כן, עברתי את גיל תיכון.

מי מטילה את האמיתה הזו בספק גדול יותר, קיטי או אנטיגונה?