(נכתב אתמול, עכשיו גיליתי שזה לא נשלח אתמול!)

עכשיו ברכבת, עושה דרכי למרכז. ימים נפלאים, קשים, מקשים,
מאתגרים, לעיתים קצת עכורים כמו המזג שבחוץ ולפעמים טובים,
אפילו לא אמינים מרוב הטוב.

אז מה היה בעצם? היה כעס, כעס על מישהי שהחשבתי כיקרה לי עד מאד ובאקט
תולעי ונלוז אחד הוכיחה לי שהיא מעדיפה להאמין ל״בחורה״ אנונימית
שמפיצה ״שקרים״ עליי (אני חושד שזו ה״חיילת״, אבל ניחא, בלי הוכחות אני לא באמת מאשים, רק חושד, לא יותר)
ומזה למדתי לקח חשוב, לסנן בני אדם בצורה טובה יותר, חדה יותר ולהשחיז את סכין
ה Character Judgment Skills שלי לרמה המקסימלית. אבל למדתי גם להניח. לאחר שהטחתי בה
את הכעס שלי, נזכרתי בהתפרצות האחרונה שלי שקשורה למצבר ואת מה שנגרר והפעם החלטתי לעצור
ולהרגע וללכת לישון ולמחוק כל זיכרון רע, ופיניטו. אני לא אבזבז על זה אנרגיות. אם ישנה בחורה
שמעדיפה להאמין לכל שקר אנונימי עליי, שיבושם לה. אותי אף אחת לא תסחוף ל״טלנובלה״ מטומטמת, כזו או אחרת.

המעבר היה חלק, הדירה עברה חניכה, הקסם שבאוויר וראיונות העבודה זורמים
אחד אחרי השני. אני מרגיש נפלא, יותר מנפלא, הקלה נפשית עצומה ופריצת גבולות
בדרך חזקה ומלאת ביטחון. לחלוטין, מה שצריך לקרות, קורה. הכושר בהתהוות, ההצלחות
מעבר לפינה ויש להן ריח נפלא, כמו מאפה נפלא היוצא מתנוחו של הנחתום.

אני אוהב לקרוא. את הימים האחרונים הקדשתי להתרוצצות מראיון לראיון, לסנן עבודות
כאלו ואחרות (ועכשיו אני אקנה חולצה חדשה לראיונות, כי צריך) ולשאוף לפסגות שהייתי אמור מזמן
לצלוח אותן.
(קניתי חולצה מכופתרת יפה לראיון ולא לבשתי. חח. ניחא, לבא.)

כי פאק, מגיע לי. תמיד הגיע לי. ותמיד ידעתי זאת. והפעם, מלחמה חסרת פשרות על עצמי, כמו שהייתי אמור לעשות מהרגע הראשון
להגחתי לאוויר העולם הזה אך לצערי, יש באמתחתי מספר שנים לבטלה. ניחא, הן יגיעו. בבום גדול וקול תרועה.
ואני אקבל אותן בחיבוק מוחץ, ואת העולם אפיל לרגליי.

הראיונות נפלאים ובמרחק של שעה מהבית. אני אוהב מאד נסיעות ארוכות. כל עוד יש לי שתייה קרה (או חמה, תלוי בעונה)
ומזגן (בקיץ) והמק שלי (תמיד) וחיבור לרשת (תמיד), אין דבר כזה נסיעה ארוכה.

אח, אני מחייך.
(אפילו שנפלתי בראיון אחד. לא נורא. זה לא מה שיעצור / ישבור אותי)
עכשיו יש לי מדף להתקין, ליצור לעצמי בית וספריה בין ארבעת קירותיי
ולחייך. פאקינג לחייך.