הכלב היפה שלי, זה שמצאתי ברחוב כשהברזתי אי שם מהתיכון, היום בן 16. אני רואה אותו, חייכן ושובב ומתוק כתמיד, ילדותי וחביב עם שיער מקורזל ובו זמנית משתעל, לב חלש, אנרגיה מועטת וראייה, שמיעה ושיניים חלשים. אני נקרע, אני יודע שזמנו קצוב, שהשעון הולך רק לאחור, שהסוף הכואב והבלתי נמנע קרב. חלק בי מכין את הלב להתמודדות ומאגרי הדמעות מתמלאים לקראת יום הדין.

אני אוהב אותך, כלבלב קטן ומתוק שלי, אם יגיע היום שבו אצטרך להמית אותך, כדי שלא תסבול, תבטיח לי שתחייך אליי מגן העדן לכלבלבים שלך, בזמן שתכרסם נקניקיות או משמשים מיובשים ותעשה כרבולים עם כריות, תקפץ ותהיה שמח לעד. תסלח לי על היום הזה, את המעשה הזה אני אעשה רק מאהבה טהורה, כדי למנוע ממך כאב, כדי לתת לך את הפריווילגיה ללכת מהעולם בכירבול וחיבוק.

כלב קטן שלי שלא עשה רע לאיש, לא נשך, לא היה אגרסיבי. יצור פלאי, שמיימי ומתוק. כמה אהבה. פשוט טוהר טהור ויפה. הלוואי שהייתי יכול לחזור אחורה בזמן ליום הראשון שהבאתי אותך, רק כדי לחיות את כל התקופה איתך שוב, גם אם זה אומר לעבור את כל השיט של גיל הנעורים, שוב ושוב ושוב. זה מחיר זעום לשלם, ביחס לאושר שהבאת לי ושאתה ממשיך להביא לי.

פשוש מתוק שלי. מזל טוב, קטני.