Dream, Imagin, Create

כשהיינו קטנים היינו משחקים ונלחמים, על סוסנו עשויי העץ, ואת תמיד היית מנצחת בקרב. תמיד מפילה אותי על הרצפה וצוחקת בתמימות. הרי היינו רק בני חמש. יחד גדלנו, ואותך אהבתי. רציתי שתהיי שלי, אבל שתקת ורק חייכת. ואז, היית רוכנת מעט לאוזני ולוחשת ״זוכר כששיחקנו כשהיינו קטנים? זוכר שתמיד ניצחתי ואתה נפלת?״ ולא יכולתי שלא לחייך בחזרה.

ועכשיו? 

עכשיו אני מצטער שאני לא שוכב כאן במקומך על הבוץ הרטוב, תחת האבן הגדולה עליה חרוט שמך בכתב תנכ״י. פעמוני הכנסייה מהדהדים בראשי כשאני מלטף את שיערך בפעם האחרונה לפני שתשקעי עמוק ורחוק ממני. לא אמרת אפילו להתראות. לא לחשת לי דבר, ואת עצמך איבדת בבור ללא תחתית.

אני מצטער שכעת, את זו שהפסדת.

ואני נשארתי לבד, עם ניצחון נוראי וחסר תכלית לצדי.

״בנג בנג.״