אז מפה זה מתחיל, בדיוק מפה, מהנקודה שבה הלב מאיים להתפוקק מרוב הדם הרב שלא זולג ממנו החוצה. מאיים להתפוצץ ולהותיר אחריו הרס וחורבן של חיים שלמים מהולים בכאב ודם. וכשזה כמעט מתחולל, כמעט מתרחש, משהו מבפנים עוצר את התהליך מלהשלים את עצמו. הכל נעצר בדיוק בנקודה הכי כואבת שבה אתה לא יכול להבדיל בין שמאל לימין. בין שמיים לקרקע. בנקודה שבה אתה מלחיל לאבד את נקודות הצפון ואת האחיזה במציאות. אפילו הדמעות לא יוצאות כי כל דבר כל כך כואב שהגוף כמעין מנגנון ביולוגי מנתק את עצמו משאר הפעולות החיוניות האחרות. הכל בכדי למנוע את תחושת הכאב. אתה אבוד בעולם שבו דמעות וכאב לא מתקבלים על הדעת כי אף אחד לא רוצה באמת להבין ולחוש אותך. הגעת לנקודה שכבר נמאס לך אפילו לשתף או לדבר על זה. האדם שהיה כל הזמן עם תקווה כבר ללא אחת כזאת, כבר ללא שום מצבור של כוח שייקדם אותו קדימה. אתה לומד המון שפות בכדי לדעת לתאר במדויק מה אתה מרגיש וחש, אולי מנסה למצוא פיתרון בין המילים ובין התרבויות האחרות. ואולי המוות זאת המילה האחרונה שמחכה לך. אם יש דבר אחד שבטוח בחיים האלה זה מיסים ומוות.
אולי תפסיק להיות אתה... תתפוגג, תדהה בצבע אוויר העולם, תימוג בין חוסר האכפתיות שיש לאנשים להציע, תתנדף בהתעלמות הבורים ממה שהם לא מכירים ומזהים במסלול חייהם הקטן והצר. אולי תעלם לעד בכדי שיהיה טוב לעולם הזה...
לא הייתי פה הרבה זמן. הרגשתי שאני צריך קצת הפסקה מהכל. בנוסף, הרבה דברים לא טובים קרו לאחרונה. אני חושב שהזמן הזה שאני כותב כאן עכשיו מעיד על כך שכבר נמאס לי להתכחש לעובדות שמרצדות לי מול העיניים. ואולי העובדה הגדולה והברורה ביותר לכל - אני לבד. אני לא יכול לברוח מעצמי. את ראש השנה ביליתי בבית חולים היה כיף. ת'אמת שכיף לא היה שם. ניסיתי להתאבד פעמיים, נכנסתי לתקופת דיכאון די רצינית שלאט לאט אני מתאושש ממנה ומתחיל לצאת מהתסבוכת הזאת... למרות שאני מרגיש שהיום משהו מושך אותי כלפי מטה. אני רוצה לחיות. אני פשוט לא יודע איך. זה כמו נוסע סמוי שבימי הביניים היו מגלים והיו אוזקים אותו בקצה אחד ובקצה השני אוזקים משקולת וזורקים אותו מחוץ לספינה אל מי האוקיינוס הפראיים. אני שוקע. ולא משנה כמה אני נאנק ומשתנק לאוויר אני לא מצליח לצוף, לעלות אל מעל לפני המים. נמאס לי כבר באמת להאמין שתהיה שם מישהי שתאהב אותי, נמאס לי מהמשחקים, נמאס לי ממשחקי השליטה, נמאס לי שבכל פעם שאני מתחיל שיחה ומצטרפים עוד אנשים אני מרגיש שהם משתלטים על מעט הדברים שיש לי בחיים שהם גם ככה לא הרבה ורוצים לרמוס אותי ולקחת את הדבר הקטן הזה שיש לי בין אצבעותיי.
נמאס לי לרצות את כולם. כמה שאני צריך לצאת היום. כמה מפתיע שאין לי עם מי... זה ישמע עצוב ולא אכפת לי שאנשים מסוימים יקראו את זה אבל אין לי חברים מי שיש לי הוא ברירת מחדל שאני לא מרגיש שהוא חבר אמת. אני שם כי זה הדבר היחיד שיש לי. הוא בחיים לא ידע להיות שם בשבילי, כמו שאמא שלי חלתה בסרטן וכמו שהיו לי ימים ולילות שהיתי ברחוב באותה תקופה כי אבא שלי היה בטוח שגנבתי כסף והרים עליי יד. לאף אחד לא אכפת. כולם מתיימרים להיות כאלה.
אני לא יודע לשמור על עצמי, אני בחיים לא אדע.
אני חושב לנתק כל קשר קיים שיש לי עם המציאות{ לא מדבר על התאבדות} אולי נפסיק כל קשר חברי עם העולם, נמשיך להיות בקשר מקצועי ומחייב. קשרים עם אנשים מהעבודה{ שכרגע אין לי אחת כזאת} או מה שזה לא יהיה.
אולי אני פחדן. אבל מותר לי כי הייתי אמיץ תקופה כל כך ארוכה ועמדתי מול דברים שמחצית מבני האדם לא עברו והמחצית השנייה אפילו לא העלו אותם בראשם שיכולים להתרחש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
