בין השורות- סיפורים בהמשכים

פרק 6-קרובה רחוקה-

חודש עבר מאז שניקול ראתה שוב את צ'אק, חודש עבר מאז שהיא קראה את
המכתב שלו והחליטה לפרוש מעבודתה כזונה, היא עברה לגור עם ארתור שהתנהג כמהו חבר
אמיתי ממש.

הוא וויתר על המיטה שלו בשבילה ועל הפרטיות שלו, הוא בסכים לחלוק איתה
הכל ולא ביקש ממנה כל תמורה, פיזית או כספית. זה פשוט היה הטבע של ארתור, להיות
טוב עם כולם, בעיקר עם ניקול.

ניקול הייתה אסירת תודה על היחס של ארתור כלפיה, אך את רוב זמנה היא
הייתה מבלה בלהביט בתקרה הלבנה של ארתור ובמחשבות על הפגישה עם צ'אק, במחשבות על
מה היה קורה אילו היה היא הייתה נשארת במקום לברוח, בלנסות להיזכר בריח המתוק
שתמיד נלווה לפגישות שלה איתו, היא הייתה יושבת שעות ומדמיינת את ידיו העדינות נוגדות,
את ידיה עוברות בשיערו השחור והחלק.

ניקול הוקסמה מכך שלקח לה זמן רב כל כך להתגבר עליו, שלא כמו הפעם
הקודמת.

"ניק!" קרא ארתור באחד הערבים אחרי שחזר מהעבודה בחברת
המוניות.

ניקול התרוממה מהמיטה, ניגבה את הדמעות והלכה לכיוון הכניסה לביתו
הצפוף של ארתור.

"כן?" היא שאלה בחיוך.

ארתור שפשף את עיניו בעייפות והתמוטט על הספה הישנה שלו.

"יש משהו ש... הייתי צריך לומר לך לפני הרבה זמן," הוא
התחיל לומר וניקול חששה לגרוע מכל.

"מה העניין?" שאלה ניקול, לחוצה.

"זה די מביך האמת," ארתור הסיר מעיניו את משקפיי השמש וגירד
את עורפו במבוכה. "יש לי קרובה וחוקה ש... הבעל שלה נפתר ואין לה איפה לגור,
העניין הוא שהיא תעבור הנה החל ממחר," הוא השפיל את מבטו.

ניקול קפאה לרגע מתוך הלם.

"זה כל מה שרצית לומר?" שאלה עדיין קפואה.

"אני יודע שזה לא בסדר והייתי צריך לומר לך את זה לפני
אבל-"

ניקול פרצה בצחוק, צחוק מתגלגל ומדבק כזה שהיא לא צחקה מאז שהיא הגיע
אל העיר.

"מה קרה?" שאל ארתור ויישר אליה מבט תמה.

"אני כבר חשבתי שאתה מגרש אותי מכאן, או שמשהו גרוע יותר
קרה," אמרה ניקול וניגבה דמעת צחוק מעיניה.

"למען האמת את כן די מגורשת," התחיל לומר וניקול הביטה בו
מזועזעת, איפה היא תגור? "הקרובה שלי תישן במיטה שלי ואת תצטרכי לעבור
לסלון," הוא חייך וצחק גם הוא.

ניקול צחקה, ארתור באמת היה חבר אמיתי, על זה אף אחד לא היה יכול
להתווכח איתה.

* *

"תמחק את החיוך האידיוטי מהפנים ותעזור לי עם המזוודות, ארתור,
לא עבר הרבה זמן מאז שהחלפתי לך חיתולים מלאים בקקי והחיוך המטופש שלך עדיין לא
השתנה מה?!"

ניקול יכלה לשמוע את קולה של הזקנה עולה מכיוון חדר המדרגות החשוך עד
לפני שראתה אותה לראשונה.

הדלת לביתו של ארתור הייתה פתוחה וניקול עמדה בפתח, ארתור ירד במורד
שלושת הקומות כדי לעזור לדודתו הרחוקה לעלות בהן כי בבניין שלו לא הייתה מעלית.

ארתור סיפר לניקול שלקרובה הרחוקה שלו קוראים סטלה, במשך שנים היא חיה
עם אדם זקן ממורמר ועשיר, אחרי שהוא מת הסתבר לסטלה ולשאר המשפחה שהוא היה מסובך
בחובות ולכן כל מה שהיה לה נלקח ממנה, ניקול הבינה שסטלה היא לא בדיוק האישה הכי
נחמדה שיש אבל לזלזל ככה באחיין הרחוק שלך, זה שנתן לך לגור אצלו בלי לבקש כל
תמורה?

ניקול קיוותה לטוב בכל מה שנוגע אל סטלה.

פתאום ניקול שמעה נביחת כלב, ואחריה עד נביחה גבוהה יותר.

"תחזיקי את הכלבים, ניק!" נשמע קולו של ארתור מחדר המדרגות.

ניקול יכלה לשמוע צעדים זעירים של שמונה רגליים וחריקות ציפורניים,
ואז ניצבו לפנייה שני הכלבים המכוערים ביותר שהיא ראתה בחייה.

אחד מהם היה כלב קטן בלי יותר מידי פרווה ועם אוזניים ארוכות וגדולות,
והשני היה גדול בהרבה, בעל אוזניים קטנות פרווה חומה ועבה וכמה כתמים שחורים על
הגב.

"תשאל אותה עם היא תפסה אותם!" נשמע קולה של סטלה, קרוב
יותר הפעם.

"תפסת אותם ניק?" שאל ארתור מיואש.

"כ-כן," ענתה ניקול. למרות שהיא לא באמת תפסה אותם, הם פשוט
הביטו בה כאילו נפלה מהחלל.

אחרי זמן מה שבו נשמעו קולות מריבה בין סטלה לבין עצמה מחדר המדרגות,
ניקול יכלה לראות סוף סוף את ארתור סוחב על גבו אישה זקנה מקומטת וכחושה ונושא
בנוסף עד שתי מזבדות בינוניות ירוקות ודהויות.

"הגיע הזמן שתוריד אותי ממך," רטנה סטלה וניגשה אל שני
הכלבים המכוערים שלה.

"ניק, תכירי, סטלה- הקרובה הרחוקה שלי. ואלה הם צ'ארלי
ואיצ'י," הוא הצביע תחילה על האישה הכחושה ואז על הכלב הגדול ואז על הקטן.
"דודה סטלה, זו-"

"כן כן שמעתי, זה ניק או משהו. עכשיו איפה יש כאן מקלחת אני עד
התאבן מרוב לכלוך!" רטנה. ארתור הראה לה איפה נמצאת המקלחת ולאחר מכן הכניס
את הכלבים בזמן שניקול עזרה לו עם המזוודות.

"למה היא כל כך..." התחילה ניקול לומר.

"היא עברה הרבה בחיים, אני פשוט מעדיף לסלוח לה," חייך
בהתנצלות.

אחרי שסטלה יצאה מהמקלחת כשעל גופה הכחוש רק מגבת דרה, היא התיישבה
בסלון, במקום שבו ישן ארתור, וצעקה על הטלוויזיה הכבויה שלא עבדה.

"למה את פשוט לא מדליקה אותה?" שאלה ניקול והתיישבה על הספה
שלידה.

סטלה הביטה בשלט הרחוק שבידה ולאחר מכן הביטה בטלוויזיה ואז בניקול.

"תדליקי אותה," אמרה והושיטה לה את השלט.

ניקול לא שמחה לקבל פקודות מאישה זקנה וממורמרת, אפילו יותר מקתרין,
אבל ארתור ביקש ממנה להקל כמה שיותר על סטלה לכן היא לא יכלה לסרב.

"את החברה של ארתי שלי?" שאלה סטלה והביטה בטלוויזיה.

"לא אני...ידידה שלו," אמרה ניקול.

"עם ככה למה את גרה כאן?" המשיכה לשאול בלי להביט בניקול.

"זה רק זמני, עד שאני אסתדר," אמרה ניקול.

"יש לך חבר?" סטלה עדיין לא הזיז את פניה מהמסך.

"לא," ענתה בלי לחשוב פעמיים.

"למה א-"

כבר נמאסו על ניקול השאלות המרגיזות של סטלה.

"ומה הסיפור שלך אה? למה את מתייחסת אל ארתור בצורה כזאת אפילו
שהוא הכניס אותך לבית שלו בחינם?" שאלה ניקול, היא הרגישה את העצבים שלה
מתלהטים והרגישה שהיא מתחילה להאדים.

"משהי למדה לדבר..." מלמלה סטלה, חיוך משועשע הופיע על
פניה. "גדלתי במשפחה שרק כסף עיניין אותם והחלטתי לברוח. הבריחה שלי לא הלכה
כל כך טוב ואחר כך התגלגלתי לידיים של בעל שהתעלל בי. אחרי שהוא מת, ואני עדיין
נותרתי צעירה ויפה, הבנתי שאין דבר כזה אהבה ולכן התחתנתי עם אדם עשיר שלו באמת
אהבתי, אחרי שהוא מת גיליתי שהיו לי המון חובות והייתי צריכה למכור את כל מה שהיה
לי כדי להתגבר עליהם, וזה יקירתי הסיפור שלי," היא ישרה אל ניקול חיוך מוזר
וזוג עיניים כחולות עמוקות.

"אני... מצטערת..." מלמלה ניקול והשפילה את מבטה.

"זה בסדר, פשוט תבטיחי לי שלא תשפטי אותי על איך שאני מדברת או
מתנהגת," היא הרימה את ראשה של ניקול.

ניקול לא אמרה דבר ורק הנהנה.

והיא עד חשבה שהחיים שלה היו דפוקים.

"אל תדאגי, אני בסך הכל אישה זקנה עם אופי מחורבן ופה מלוכלך.
אבל זה מה שקורה ברוב המקרים כשהחיים שלך בזבל," היא משכה בכתפיה וחזרה להביט
בטלוויזיה. 

ניקול עשתה כמוה, היא ניסתה בכל יכולתה לא להביט באישה הזקנה שעברה כל
כך הרבה, ניסתה להביט ולא לחשוב על מה שעבר עליה ולהשוות בין המקרים.

* *

"אני רצינית, מימיי לא ראיתי ילד שמחטת כל כך הרבה באף, זה ממש
כאילו היו לו שם אוצרות בתוך המוח," אמרה סטלה וצחקה.

גם ניקול צחקה כשאיצ'י הזקן נח על רגליה.

חודש וחצי חלפו מאז שסטלה עברה לגור בביתו של ארתור, במהלך הזמן הקצר
הזה ניקול וארתור למדו להתרגל ואפילו לחבב את הזקנה עם הפה המלוכלך.

אך היה משהו נוסף שקרה בחודש האחרון, ניקול החלה להרגיש בחילות
וסחרחורות, היא התחילה להקיא בכל פעם שבו אכלה משהו. למרות שארתור ניסה כמיטב
יכולתו לשכנע אותה ללכת לרופא שום דבר לא עזר, ניקול פשוט לא הסכימה.

"על מה אתן מדברות?" שאל ארתור שנכנס לדירה שלו בדיוק בזמן.

"איזה ילד שמצא אוצרות במוח," אמרה ניקול, היא וסטלה צחקו
כאילו מדובר בבדיחה פרטית, מה שהיה נכון.

"סטלה..." ארתור הביט בדודתו הרחוקה במבט נוזף.

"למה לא סיפרת לי שהייתה ילד כל כך מצחיק, ארתי?" שאלה
ניקול.

ארתור התיישב בעייפות על בספה ליד ניקול והדליק את הטלוויזיה על ערוץ
החדשות.

"איך היה בעבו-" ניקול התחילה לומר כשפתאום תקף אותו כאב
פתאומי וחד בעזור הבטן התחתונה.

"מה קרה?!" שאל ארתור בבהלה.

"אני- אני בסדר..." ניסתה ניקול לומר אך קולה בגד בה, היא
הרגישה את ביטנה מתכווצת וגודלת לסירוגין.

"תנשמי מהאף ותנשפי מהפה ילדה, הכל יהיה בסדר," אמרה סטלה
בנימה רגועה ואחזה בכתפה של ניקול.

היא ניסתה למקד את ראיתה בסטלה אך הכל יהיה מטושטש בצורה מוגזמת, כל
העולם הסתחרר וניקול נפלה על הרצפה.

"חייבים לקחת אותה לרופא!" אמר ארתור כולו מוכה בהלה.

"תירגע ארתי, לך לחדר ותביא לי משם את הכדורים בקופסה הירוקה, זה
אמור לעזור לה." אמרה סטלה, נראה היה שהיא מבינה טוב יותר מכלם מה קורה לכן
ארתור צייט בלי לשאול יותר מידי שאלות.

סטלה עזרה לניקול לשכב על הספה בעודה מתפתלת מכאב בזמן שארתור וחזר
ובידו כדור ירוק קטן וכוס מים מהברז. 

"מה קורה לי?" שאלה ניקול דרך שיניים חשוקות.

"תשתי את זה ואני אספר לך,, אמרה סטלה והושיטה לה את הכדור.

כל גופה של ניקול כאב ולכן היא בלאה את הכדור מיד בלי לשתות אפילו את
המים.

זמן מה עבר עד שהכדור של סטלה השפיעה אבל כשזה קרה ראיתה של ניקול
חזרה לעצמה והיא יכלה להתיישב בלי עזרה ולהקשיב בתשומת לב להסבר של סטלה.

"התשובה פשוטה יקירה," אמרה סטלה, היא חייכה חיוך עצוב
שהבהיר שהיא לא הולכת להגיד משהו טוב. "את בהריון." 

_________________________________________________________

מילה שלקח לי שנים לכתוב אותו...

מה אתם חושבים?

אשמח לביקורת:)