לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בית שימוש זה צחוק לעומת מה שהולך פה

כינוי:  MrHankey

בן: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

2/2015

Less is more


אז הורדתי טינדר, והכמויות פשוט לא נתפסות.

 

זה לא יאומן,

כמה בנות שוות יש,

במרחק כל כך קצר ממני.

 

איזה יופי שיש אפליקציה שפשוט תוחבת לך את זה לפרצוף.

היא לא עושה שום דבר אחר חוץ מזה.

 

זה נקרא UNBUNDLING - במקום לתת המון שירותים באפליקציה אחת, ניצר אפליקציות נפרדות לכל שירות.

בצורה הזו האפליקציות הן פשוטות לשימוש ומצליחות יותר.

 

אחלה מודל עסקי לטינדר,

לא פלא שזו הצלחה.

 


"איזה זמן? יש זמנים שאתה מוכן למכור חודש שלם בפרוטה, ויש שמזנים שאפילו על חצי שעה לא תוותר בעד כל הון שבעולם."

 

נכתב על ידי MrHankey , 27/2/2015 18:08  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא כל יום. הרהורים והגיגים מהגיגית.


אני יודע, זה ארוך. מצד שני אין לי יומן עדיין או מחברת כתיבה. לכן - אתם בכלל לא חייבים לקרוא זיבי. עד שבוע הבא עליי להשיג מחברת לכתוב בה. 

ואז אולי נתחיל להכניס לכאן קצת קומדיה סאטירית מהGOOD OLD TIMES.

 

 


 

אני כבר ארבעה ימים בבית.

לא כל יום יכול להיות פילוסופי.

 

אי אפשר כל יום לשקוע לתהומות הנשיה של ההתחבטות בשאלת המשמעות.

למה אני כאן, איך זה יכול להיות שהעולם עובד ככה, הכל כל כך מרגש.

 

זה פשוט מדגדג לנו מתחת לבטן, ליד ההיגיון, משהו אומר לנו שזה לא יכול להיות נכון.

כמו חוק טבע, כמו שאנחנו בטוחים שהשמש תזרח גם מחר - ככה אי אפשר להגזים עם המחשבות.

 

ככל שאני שוקע יותר ויותר לזה אני ממציא לי סיבה שאדרבא זה אפשרי.

אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה ממציא. הרי את כל הרגשות שאנחנו חווים והמחשבות שלנו - מישהו כבר חשב בעבר. אולי אני פשוט עושה מה שתוכנתתי לעשות: לשאול את עצמי מה טעם לחיים?

 

היום ישבתי עם מישהי ודיברנו על המחשבות שרודפות בלילה ולא נותנות לישון. אמרתי שיש לי בעיה קשה עם זה. היא אמרה שלה זה לא ממש מפריע, יש לה שיטה : היא חושבת "אל תחשבי" במעגלים.

 

מה אם לא תרגלתי מספיק פעמים בילדות את המנטרה "אל תחשוב" ועכשיו זה לא עובד עליי?

כשל ביצור, מוצר פגום.

 

ביום יום אני מרגיש בודד לחלוטין במחשבות הללו.

בישראבלוג, או עם סטלנים (מסוימים מאוד) אני מרגיש שאני לא לבד.

 

אני מנסה לחשוב על אנשים גדולים ועל תהליך היצירה.

כשאתה יוצר משהו אתה בטראנס, לפחות בשבילי. לא טראנס במובן המקובל. זה עניין של כמה וכמה ימים. לפעמים יותר. העשייה צצה לך בכל מקום. אתה הופך לממוקד בזה, אתה מכין את ארוחות הבוקר שלך ומשקיע בהן. אתה יוצא לריצות. משהו מעסיק אותך גם אם הוא לא בדיוק ברור. יש רגעים שזה נסתר לחלוטין אבל אתה מרגיש שזה שם. כמו לא להסתכל על השמש אבל לדעת שהיא שם.

 

איך אפשר לכתוב רומן כמו אנה קארנינה בלי להיות בטראנס היצירה לכל האורך?

 

אולי החבר'ה הגדולים האלה, הוגי האנושות, הם אנשים שלא אמרו לעצמם "אל תחשוב" כשגדלו.

 

יש אנשים גדולים שיצרו יצירות מופת בשנות ה-20 לחייהם ויש כאלה בשנות ה-70. מה ההבדל ביניהם?

 

אני מרגיש שהמחשבות שלי עוטפות אותי. הן רוצות להשמע. יש בי רצון חבוי שאני מדחיק בחוזקה והוא לבטא את המחשבות שלי - להוציא אותן החוצה למספר רב של אנשים. אני מפחד שאפספס את תור הזהב של לתת לעצמי ליצור בשנות ה-20 ולקוות שזה יהיה משהו גדול.

 

אני לא יודע איזה ערך יש למחשבות שלי. הזמן האחרון מוכיח לי שאני שונה, אפילו אם במעט, מהרבה אנשים שאני פוגש. לא אגיד יותר טוב כי זה לא נכון. בזכות האנשים האלה שאני מדבר איתם אני לומד כל כך הרבה. כל פעם אני זוכה לראות השקפה שונה, גישה שונה, דרך חשיבה שבכלל לא שיערתי שקיימת. זה מדהים. האמת הבסיסית והעובדתית הזו, שכולנו שונים, מכה בי במלוא עוצמתה. כאילו כל השנים של חינוך לזה בילדות היו סתם משחק.

 

הייתי רוצה לכתוב את המחשבות שלי ולעשות מהן ספר.

מצד שני אני רוצה ליצור ספר עלילתי.

בעצם המשפטים האלה לא סותרים את עצמם.

אני לא סגור.

 

מה עם אנשים כמו סטיבן קינג או טרי פראצ'ט? את שניהם אני מעריץ עד מעל לראש, גאונות לשמה לדעתי.

הם יוצרים לאורך כל חייהם, שנים! שנים על גבי שנים. מתפרנסים מזה. זה לא ספר מוצלח, סרט שובר קופות או משהו יחידני דומה. זו הצלחה מתמשכת. נכון, לא כל יצירה שלהם היא גאונות צרופה אבל זה גם לא מצופה מהם. אנחנו, הקהל, לא מצפים לזה מהם.

 

הרי מלכתחילה אמרתי שיש איזשהו רגש בסיסי שאומר לנו שאין דבר כזה כל יום פילוסופיה, כל יום גאונות, כל יום יצירה. זה אנושי - לא להגזים.

 

והנה החבר'ה האלה חיים על זה, הם כל הזמן יוצרים. ובכל ספר יש פנינים. אפילו אם אלו הרבה מחשבות והן כבר דלות וחוזרות על עצמן, הרי שפה ושם יש רגעי ברק. הם מצליחים לתפוס את הרגעים הללו ולהמשיך ליצור וליצור.

כנגד הרגש האינטואיטיבי הזה.

 

אני עוד תוהה - מתי זה ימאס עליי?

 

מתי המחשבות יהפכו אפורות, התה יהיה דל, הספרים יהפכו לתבניות מפרכות ותחושת ה"עשו זאת לפני" תהפוך את הנגינה למאוסה מאי פעם?

עוד גזירה אנושית שלא זכינו שתפסח עלינו, המיאוס. השובע. האויב הגדול ביותר של האושר, מטרת חיינו.

 

הרי איש לא מפחד שתאונת דרכים תגדע את כל אושרו המהמם כמו שהוא מפחד מהעובדה שהאושר ימאס עליו, הריגושים יעלמו והשגרה תנצח. איזה בזבוז חיים. סוג הפחד הראשון הוא רגעי, עמוק, אגרוף לבטן. הפחד השני הוא מחלה סופנית, איטית, מכאיבה וממושכת.

 

אנשים אומרים לי שאני שוקע יותר מדי במחשבות, שאני מעשן יותר מדי בשביל המחשבות. "פשוט תפסיק לחשוב." אבל הפחד משתק אותי, אני לא רוצה להפסיד את ההזדמנות ליצור משהו משמעותי בחיים שלי, שאולי באמת יגדעו בקרוב ע"י תאונת דרכים  (חמסה חמסה מלח מים).

אני רוצה ילד, אסור לי לעשן ולחשוב כל היום כשיש לי ילד. זו פאקינג התחייבות. אני רוצה ילדים. אז למה לא לחשוב ולעשן עכשיו?

 

בינתיים נראה לי שאמשיך לחשוב עוד קצת, נראה אם באמת אין כל יום פילוסופיה.

 

*הקטע כתוב בלשון זכר אבל גם בנות יכולות.

נכתב על ידי MrHankey , 26/2/2015 00:12  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אל מריאצ'י


טוב אז נתקלתי בזה :

 

https://www.youtube.com/watch?v=0RF9ZDm8n5I

 

זה בהחלט הדבר הכי סקסי שראיתי בשנה האחרונה, וראיתי הרבה פורנו בשנה האחרונה.

 

מה שגרם לי להחליט לתרגם את השיר לעברית ולהוסיף אותו לרשימת השירים שאנגן ברחוב. עכשיו נשאר לתרגם אותו לעברית ולנגן אותו אבל זה כבר עניין של זמן.

 

התלבטתי הרבה עם ההחלטה הזו. אני מרגיש שאני לא מספיק טוב. אני לומד הכל לבד. אני לא מדויק. אני לא מקצוען. אין לי מי שיציב לי רף לעמוד לידו ולהשליך על עצמי. יגידו אנשים מסוימים שזה דבר טוב, ואחרים יגידו שלא.

זו הדרך היחידה שאני מכיר.

אני רוצה ללכת ללמוד פיתוח קול וללכת ללמוד גיטרת פלמנקו אבל אני מרגיש שאני יכול ללמוד את זה לבד.

מצד שני כשאני לומד לבד אני מרגיש שזה פשוט לא טוב מספיק בשביל לעשות עם זה משהו מעבר ל"תחביב".

אני באמת רוצה לעשות מופע רחוב משל עצמי - אבל אני מרגיש שאני לא טוב מספיק ושלעולם לא אהיה.

 

תוך שלושה ימים אני כמעט מנגן את זה :

 

https://www.youtube.com/watch?v=8B6jOUzBKYc

 

נכון שאת החלק המהיר בסוף עדיין נורא קשה לי לעשות אבל הייתי אומר שאני ב70 אחוז מהשיר וזה לקח לי שלושה ימים.

אני באמת כבר לא יודע מה לחשוב.

 

אני יודע מאיפה זה נובע, בארבעת השנים האחרונות לא היה לי באמת זמן להשקיע במשהו.

הנה עכשיו הוא מגיע, מציג את עצמו לפני במלוא הדרו - זמן. ואני במקום לקפוץ עליו בידיים חשופות, אני מתכווץ מפחד.

 

חרטה בפיתה.

אני אעשה את זה. מה כבר אעשה אם לא את זה? אעבוד כמלצר?

אני חושב שהבלוג הזה מתחיל למצות את המטרה שלשמה הוא נפתח.

 


 

וכמובן הכי חשוב :

אני מנסה לגדל ציפורניים ביד ימין בשביל הפלמנקו.

הבעיה היא שהמיתרים פשוט משייפים ליד את הציפורניים והן פשוט נשברות לאט לאט. במיוחד הקמיצה.

(קמיצה. חח)

קיצר בנות, טיפים לגידול ושמירה על ציפורניים חזקות ובריאות??

נכתב על ידי MrHankey , 24/2/2015 20:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

3,213
הבלוג משוייך לקטגוריות: סקס ויצרים , החנונים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMrHankey אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על MrHankey ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)