כמו הרבה, גם עליי צחקו, גם בי פגעו. קראו לי שמנה, מכוערת ומה לא. התחלתי דיאטות, ירדתי במשקל ועליתי, כמו פינג פונג שיחקתי עם הגוף שלי. לקראת סוף כיתה י, בשנה שעברה החלטתי לנסות לאכול 800 קלוריות ביום, במקום 1200 כמו שמוצע בכל התפריטי דיאטות הבריאים שלא הועילו לי ולקחו יותר מדי זמן עד שהתייאשתי. הצלחתי לאכול קצת פחות מ800 קלוריות והרגשתי מעולה, ולכן למחרת ניסיתי לאכול פחות. אכלתי פחות, וכך בהדרגה הצלחתי לאכול 400-600 קלוריות ביום. תוך 5 ימים ירדתי 4 קילו והגעתי למשקל 68, הרגשתי ממש טוב- אבל אז נגמרה השנה, התחילה המלחמה. חופש גדול, המון רקטות כל היום, לחץ- ואוכל. הרבה אוכל. אכלתי כל היום עד שהקאתי, כמעט חודשיים. אוכל מלא קלוריות ושומן. מהבוקר עד הלילה, הקיבה המסכנה שלי לא הפסיקה לעכל. לא פלא שכששקלתי את עצמי היום ראיתי את המספר 74. וואו.... איך הרשתי לעצמי. אני ענקית. אני דובה. אני בהלם..
הסיבה היא פשוטה ביותר- אכלתי 400 קלוריות ביום, ותוך שנייה עברתי ל2000 קלוריות אם לא יותר.
עוד 4 ימים חוזרים ללמוד, הבושה.... לא מספיק שהייתי שמנה לפני, עכשיו גם עוד יותר... אני לא יכולה לחזור ללימודים כזאת שמנה. התעוררתי מאוחר מדי.
אם אכלתי 5 ימים רצופים בין 400-600 קלוריות ביום, ונשארו עוד 4 ימים לתחילת שנה- עד אז אני אוכל 200-400 קלוריות ביום ואעשה ספורט איכשהו. ככה אצליח לרדת את מה שעליתי ב"חופש". לפחות לא אחזור לבית הספר מובכת, וככה גם אמשיך לאכול עד שאני סוף סוף אגיע למשקל 57 שאני כל כך משתוקקת לו...
אני שונאת את עצמי. כבר 4 שנים שאני ככה, בדיכאון, בדיאטות באות והולכות... די. נמאס.
200-400 קלוריות ביום->משקל 57->כל שבוע עוד 100 קלוריות ביום->תפריט רגיל של 1500 קלוריות, בלי להשמין שוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
