אני יושבת בחדר מלא בבלאגן הספריה מלאה בשטויות שאני לא מסוגל לזרוק, המיטה בבגדים שמי יודע כמה זמן שכבו על הרצפה וההישג הכי גדול שלי היום זה שסוף סוף החלפתי את הסדינים.
ובמקום לסדר את כל זה כמו שבכל יום אני אומרת לעצמי אני יושבת פה וכותבת.
לא משנה כמה אני מתקדמת אני תמיד חוזרת לנקודת ההתחלה.
אני לבד, בחדר, מסתגרת לא יודעת ממה, ישנה כל היום, בפלאפון רואה את אותם הדברים שוב ושוב ושוב, ועושה את אותם הדברים שאני תמיד עושה או יותר נכון לא עושה.
מתתעצלת לקום, מתעצלת לנקות, מתעצלת לעבוד
עצלנית.
וכל פעם אני חוזרת לאותה הרגשה.
אני פשוט לא מתקדמת.
אותה שנאה עצמית מוכרת.
ושום דבר לא משתנה.
אני למעלה אני חוזרת למטה אני עולה שוב יורדת עולה ויורדת
כשאני למעלה אני שוכחת מזה להיות למטה
כשאני למטה אני לא מאמינה שאי פעם אני יעלה למעלה
ואם כן מה זה משנה אם תמיד בסופו של דבר אני פה למטה
האם זה בכלל אמיתי?
ואין לי את מי להאשים חוץ מאת עצמי.
מגדלת שיער - שמחה שהוא סוף סוף ארוך - יש קבצות מפוצלים - מחליטה לגזור אותם בעצמי - גוזרת יותר מידי ועקום - מתחרטת - אומרת שאני לא יעשה את זה שוב פעם- מגדלת שיער
מסדרת את החדר - מבטיחה לעצמי שאני לא אזהם אותו שוב - מזהמת אותו שוב - מסדרת את החדר
אני שמחה - אני עצובה - אני שמחה - אני עצובה- אני עצובה - אני עצובה- אני עייפה- אני שמחה
ועוד
ועוד
ועוד
ועוד
ועוד
והימים עוברים והם הופכים לחודשים והם הופכים לשנים והנה אני שוב באותו המקום לא עושה כלום.
אני כלום.
אני אפס אחד גדול.
ואין משהו בעולם שאני שונאת יותר מעצמי עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
האנה בייקר