הזיכרונות שלי מכיתה אל"ף לא טריים במיוחד. 

החברה הכי טובה הראשונה שלי הייתה א'. היינו חברות טובות באמת ובתמים. עשינו ברוגז ושולם כל שני וחמישי, שיחקנו ביחד בהפסקות, והיינו תלויות אחת בשנייה במידה עצובה. אבל זה היה נחמד, כי לא היו לנו ריבים לגבי "את אוהבת יותר את זאת", או "את מעדיפה אותה כחברה על פניי". לרוב זה היה רק אני והיא. אבל הזכרונות מהחברות עם א' נורא מעורפלים, וכל מה שאני יכולה להגיד לכם זה שזה נפסק בצורה עצובה ומפתיעה.

החברה הכי טובה שלי אחריה הייתה מ'. בכל הנוגע לחברות עם מ' היא הייתה השולטת ואני הנשלטת. היא הייתה אוהבת אותי בתור חברה הרבה פחות מאשר אני אהבתי אותה. בעיקרון היא הייתה אחת החברות הטובות היחידות שלי. גם זה נפסק בצורה מפתיעה, ואני אפילו זוכרת למה. באחד הימים מ' באה אליי ואומרת לי "אני לא יכולה להיות חברה שלך יותר כי אימא שלי חושבת שאת משפיעה עליי לרעה." אתם יודעים כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה מאז? "את אלימה מידי," "את בוטה מידי," "אימא שלי חושבת שלא טוב לי להיות חברה טובה מידי שלך." מאז כיתה א' עד כיתה ו' בערך שמעתי את המשפט הזה כל שנה, כל פעם מחברה אחרת שניסיתי איתה את מזלי.

בכיתות ג' ד' ותחילת ה' הייתי החברה הכי טובה של ג'. אני ראיתי אותה כחברה טובה, שאר העולם לא ראה אותה בכלל. מה שהיא באמת הייתה זה מרושעת. ילדותית. בכיינית. בעיקר מרושעת. עד היום הזה אני לומדת איתה, ואני שונאת אותה בכל רמ"ח איברי. גם החברות הזו נקטעה בטרם עת.

בשאר כיתה ה' החברות הכי טובות שלי היו מ' (אחרת) ול'. בכנות, הדבר היחיד המשותף לנו היה שהערצנו את אותה הלהקה. היינו אובססביות כל כך, חיינו במין בועה כזאת וחשבנו שאנחנו כל כך מגניבות שאף אחד לא מגיע לנו לקרסוליים. זה היה כל כך רחוק מהאמת שעכשיו כשאני נזכרת בזה בא לי לצחוק ולבכות באותו הזמן. אני חושבת שמבחינת החיים החברתיים והמצב הנפשי שלי באתה שנה זו הייתה השנה הכי גרועה. ושלא תבינו אותי לא נכון, אף אחד לא התאכזר אליי. בערך. אני חושבת באמת ובתמים שחוץ מהתקופות האפלות שלי, מכיתה א' ועד היום רוב הילדים בכיתה שלי מחבבים אותי בתור "עוד ילדה מהכיתה". בשנה הזאת הכל התחיל להתפרק לגמרי. בשלב מסוים אני ומ' התחלנו לחבב יותר אחת את השנייה מאשר את ל'. היינו מרושעות לגמרי. היינו מתלחששות בפרצוף שלה, מרכלות עליה כשאנחנו יודעות שהיא שומעת, ומבריזות לה כשקבענו שלושתנו ללכת ביחד לצופים כדי ללכת רק שתינו ביחד. יום אחד ראינו אותה מחכה בגינה בשעה שקבעו להיפגש כדי ללכת ביחד ורצנו כדי שהיא לא תראה אותנו ותבקש ללכת איתנו. ידענו שהיא שמעה אותנו. לא הסתובבנו כדי להסביר.

מאוחר יותר באותה שנה ל' ומ' התחילו להתקרב יותר ואני נשארתי בחוץ. הייתי תלותית ומרגיזה ותמיד הייתי מנסה להידחף. הסיבה שהם התקרבו הייתה בגלל שפרצנו לילדה מהכיתה לפייסבוק ומ' הפילה הכל עליי. נכנסנו לה לפייסבוק ודיברנו עם ל' כדי לראות על מה היא מרכלת עלינו עם בנות אחרות. היא לא הוציאה מילה, רק דיברה איתנו במחשבה שהיא מדברת עם ילדה אחרת לגמרי. כסיימנו הייתי טיפשה מספיק ומתנשאת מספיק כדי לכתוב לה שזו אני. רציתי שהיא תראה כמה מטומטמת היא יצאה. לא כתבתי כלום לגבי זה שמ' הייתה ממש לידי.

יום אחרי זה המורה קראה לכל הבנות בכיתה לשיחה.

הבהרנו את כל העניין, ואיכשהו מ' גרמה לזה להיראות כאילו כל זה היה רעיון שלי ועשיתי את זה לבד. איכשהו עדיין הערצתי אותה ואהבתי אותה. היום אנחנו חברות מאוד טובות, ואני בכלל לא מתחרטת על החברות שלנו, כי בסך הכל היינו רק ילדות טיפשות בכיתה ה', שלא יודעות כלום מהחיים שלהן.

כש-ל' ומ' התקרבו ואני נדחפתי איכשהו החוצה, הייתי אדישה מאוד להכל. התעלמתי מכל מה שכולם אומרים לי ובכל זאת אמרתי לעצמי שהן עדיין אוהבות אותי. בו-זמנית שמעתי פה ושם על איך אנשים מתחלששים על כמה רעה יצאתי, על איך אני לא חברה טובה ובכלל, ושההורים של כולם מרכלים עליי בסתר. עכשיו כשאני חושבת על מה שעשיתי אחרי ש-ל' ומ' התקרבו, אני כל כך מתביישת בעצמי. הייתי רודפת אחריהן ומתחננת שישקלו לתת לי להיות חברה שלהן שוב, להכניס אותי שוב לחבורה. זה היה ביום הולדת שלי, כשלקחתי אותן לשיחה וירדתי על הברכיים (מטאפורית) כדי לבקש מהן שיקבלו אותי בחזרה. הן הסתכלו עליי במבט של ממש-לא-בא-לנו-עלייך, ואמרו שהן צריכות לדסקס את זה. חיכיתי בציפייה בזמן שהן דיברו עליי. מתתי לדעת מה הן אמרו. למען האמת, היום כבר לא אכפת לי.  כשהן ירדו הן אמרו לי, "אנחנו באמת לא רוצות להגיד לך מה החלטנו, כי אחרי הכל זה היום הולדת שלך ולא בא לנו לבאס אותך." 

עכשיו כשאני חושבת על זה, אפילו עמוק עמוק בפנים לא הסתכלתי עליהן במבט מה אתן סתומות? רק אמרתי, "אמרתן שלא בא לכן לבאס אותי, ככה שמין הסתם עכשיו אני יודעת מה התשובה." הן רק חייכו אליי ואמרו, "לא חשבנו על זה ככה. מצטערות."

הן לא הצטערו. 

וככה זה נגמר. בתחילת כיתה ו' הייתי רק אני. זאת הייתה אחת התקופות האלה שלא הייתה לי בכלל חברה הכי טובה, וזה היה לי כל כך זר. בחיים שלי לא הייתי כל כך לבד. כולם היו נחמדים אליי, כן. כולם דיברו אליי, כן. כולם תמיד שיתפו אותי בבדיחה, כולם תמיד הזמינו אותי לאירועים, וכולם תמיד צחקו איתי. אבל לא היו לי חברים. לא באמת. 

בערך באמצע כיתה ו' איכשהו חברתי מחדש עם א', והצטרפה אלינו נ'. עם הזמן התחלנו לנתק קשר עם נ', לא משהו מיוחד אף אחת לא נפגעה, ואז הצטרפה אלינו א' (אחרת). זה קרה בהדרגה. שום דבר בסגנון של, "רוצה להיות איתנו בחבורה?" "אוקיי." זה היה נורא ספונטני. 

מסוף כיתה ו' ועד היום אני א' וא' החברות הכי טובות. ואני באמת ובתמים מאושרת איתן.

זה היה רק חלק קטן מכל הדברים שאני פוחדת להודות בהם.

*

עם הזמן צברתי הרבה בנים בכיתה שחיבבתי. אבל הכי נורא היה נ'. עד היום אני מסתכלת אחורה וחושבת "איזה אידיוט". ועד היום אני יודעת שהייתי עושה הכל כדי להרשים אותו, להצחיק אותו, לקבל ממנו תגובה או מחמאה או מה שזה לא יהיה כי ככה זה פשוט עובד. הדברים האל הלא מתפוגגים עם הזמן. עם כמה שאני מנסה לשכנע את עצמי שאני שונאת אותו ושהוא אידיוט גמור ומרושע שלא שווה את הזמן שלי בשיט, אני עדיין יודעת שאיפשהו עמוק בפנים אני מתה שהוא רק יסתכל עליי כמו שהוא מסתכל על הבנות ה"יפות" לכאורה בכיתה שלי. הוא ילד מרושע, מתנשא, עם אגו נפוח ואחלה קוביות בבטן. אני מתחילה לחשוד שהאנשים הכי נוראיים מקבלים את הגוף הכי מושלם כי פשוט ככה עובד הטבע. 

בכיתה ו', כשעוד היינו במשמרות זה"ב, הוא היה המפקד. הוא בחר בי, והייתי בהיי לגמרי, למרות שידעתי שהסיבה היחידה שהוא בחר אותי זה בגלל שנ' הבת ביקשה ממנו, והוא חיבב אותה. גם אז וגם עכישו אני עדיין לא מבינה למה הוא חיבב אותה. היא הייתה מתנשאת, מגעילה, וסתומה לגמרי. ולא, אני לא משתמשת בקללה סוג ב' "סתומה" בגלל שאין לי מה לכתוב, אלא בגלל שמאז ועד היום היא הייתה אשכרה סתומה. בכל התקופה הזאת של המשמרות הוא לגמרי התעלם ממני, וניסיתי לעשות את עצמי כאילו לא אכפת לי ממנו.

זה אפילו לא חצי ממה שקרה עם נ', ואם הייתי מתחילה לפרט לכם למה לעזאזל אני חושבת שהוא חתיכת חזיר אנורקטי עם בעיה רצינית באגו זו הייתה חתיכת מגילה, ואני כבר מרגישה כאילו כתבתי יותר מידי. שלא יהיו טעויות, אני כותבת את זה בשבילי, לא בשבילכם. אתם יכולים לא לקרוא את זה מצידי, באמת שלא אכפת לי. שקלתי לכתוב את זה על נייר, אבל לא רציתי להסתכן שמישהו יקרא את זה, וחוץ מזה, מי כותב ביד בימינו? שקלתי גם לעושת מסמך בוורד, אבל אז כמעט ויתרתי על הרעיון כי זה סתם נראה טיפשי. ואז... בינגו! יש לי בלוג, למה שאני לא אכתוב שם?

*

אני לא יודעת אפילו רבע ממה שאנשים חשבו עליי במשך כל תקופת היסודי. אבל דבר אחד אני יודעת, אנשים חשבו שאני גותית.

ואהבתי את זה.

אהבתי את זה שילדים באו אליי ושאלו אותי "למה לעזאזל הצבע האהוב עלייך זה שחור? את כזאת גותית." זה היה הסם שלי. הייתי חיה על זה שאנשים חושבים שאני גותית. חשבתי שזה הופך אותי למגניבה ובלתי פגיעה ולחלוטין בלתי נגישה. 

לגמרי טעיתי.

בערך בכיתה ה' הדבר הזה התחיל לתפוס תאוצה. הייתי אומרת לכולם שאני שונאת כל דבר ושהצבע האהוב עליי זה שחור. למרות שזה לא היה נכון. כולם פשוט הניחו שהצבע האהוב עליי זה שחור, כשבעצם הייתי לובשת שחור כל הזמן כי לא אהבתי איך ששום צבע אחר נראה עליי. לא היה לי מושג עד כמה אני, ילדה בכיתה ה' עם שום מושג מהחיים שלה, הייתי רחוקה מאוד מלהיות גותית.

עד היום לפעמים אני שומעת אזכורים לזה שאני גותית, רק בגלל שאני אוהבת גולגולות, כל הזמן לובשת שחור, כי יש לי לק שחור וכי אני לובשת מעילי עור. ועד היום אני אוהבת את הסגנון הגותי, ואני רוצה לחשוב שאני כבר לא מתיימרת להיות גותית בכוח. 

*

אני גם רוצה לחשוב שאני חברה טובה ותומכת ושאני אף פעם לא ירצה את רעתן של א' וא'. לפעמים אני חושבת עד כמה זה יכול להיות לא נכון. אני ילדה קנאית, בכל מה שנוגע לדברים שלאחרים יש ולי אין. א' מספר אחת גם אוהבת את הסגנון הגותי. והיא גם אוהבת להתלבש בשחור והיא גם אוהבת גולגולות. לא מזמן היא הייתה בניו-יורק, והיא קנתה כל כך הרבה דברים שהייתי הורגת כדי להשיג. אולי לא פיזית הורגת, אבל לא הייתה לי שום בעיה להרוג מישהו מטאפורית. אז כן, אני קנאית בטירוף. וכן, לפעמים אני חושבת עד כמה זה הופך אותי לחברה רעה שאני לא שמחה בשבילה אפילו קצת. אני רוצה לחשוב שאני חברה טובה בכל שאר תחומי החברות. 

* 

לא מזמן אותה א' שהייתה בניו-יורק חתכה ורידים. היא היגעה לבית ספר וכמעט הורידה את הסוודר, אבל אז התחרטה ואמרה משהו בסגנון "בעצם אני לא רוצה שתראי את הידיים שלי." ניסיתי לשכנע אותה להגיד לי על מה לעזאזל היא מדברת, אבל היא סירבה, ועזבתי את העניין. כמה דקות אחרי זה לקחתי לה את הטלפון והתחלתי לדפדף בעמודים מרוב שעמום. היא אמרה עוד משהו בסגנון "רק אל תסתכלי לי בתמונות, סבבה?" הסתקרנתי לגמרי, והסתכלתי בתמונות. לא חשבתי שזה יהיה משהו כל כך רציני, הנחתי שהיא פשוט הצטלמה כמה תמונות מפחידות ולחלוטין לא פוטוגוניות כהרגלה ושכחה למחוק. כשנכנסתי, ראיתי שהיא צילמה את החתכים על היד שלה. לא רק זה, אלא שהיא גם צילמה את עצמה עושה את זה. רתחתי מזעם. ולא בגלל שדאגתי לה. כעסתי עליה. כעסתי עליה כי לא הייתה לה שום סיבה נראית לעין לעשות משהו כזה. היא אף פעם לא התלוננה על החיים שלה ותמיד שמחה. אבל מה כן? היא אהבה כל דבר שהיה קריפי מספיק או קשור בדם ופציעות. היא חשבה שזה מגניב שהיא אוהבת דברים קריפיים. היא חשבה שזה מגניב שאנשים חושבים שהיא איזשהי סוג של גותית מוזרה שאוהבת דברים מלחיצים. ממש כמוני בכיתה ה', היא התיימרה להיות משהו שהיא לא כי היא חשבה שזה איכשהו הופך אותה לטובה יותר. לחצתי עליה שתגיד לי במה מדובר, ולמה היא עשתה משהו כזה לעצמה. אחרי תחנונים רבים, היא סיפרה לי סיפור מופרף לגמרי. ידעתי שזאת לא הסיבה, הסיבה היא בדיוק מה שאמרתי מקודם. היא חשבה שזה "מגניב". ואל תגידו לי שאני לא יכולה לדעת את זה, כי אני מכירה אותה טוב מאוד ומספיק זמן כדי לדעת שזו בדיוק הסיבה. לא היו לה שום בעיות איתנו, או עם הכיתה, או עם ההורים שלה או עם המשפחה. ואני יודעת בדיוק למה היא עשתה את זה. ואני יודעת שאומרים שלפעמים זה בא מהאנשים הכי פחות צפויים. לא במקרה שלה. ואני לא הולכת לפרט למה היא טענה שהיא עשתה את זה, כי זה כבר עניין שלה, לא שלי. 

*

היום אני מרוצה בערך מהחיים שלי. לפעמים אני עדיין מתיימרת להיות מי שאני לא בשביל אנשים אחרים. בשביל מה שאנשים חושבים עליי. לפעמים אני נהיית כל כך חלשת אופי שאני מסכימה מיד עם כל מה שאומרים לי, ואני לא אוהבת להיות דעה אחת נגד דעות רבות אחרות. אני לא יודעת ממש איך להסביר את זה. פעם דיברנו על המבחן שבדיוק היה בחשבון, וזה היה משהו כזה,

א'1: "איך הלך לכן במבחן?"

א'2: "גרוע. ואיך לכן?"

א'1: "נורא. אני על בטוח מקבלת 60 או משהו כזה."

(א' וא' מתחילות לצחוק על הציונים הגרועים שלהן בחשבון)

א'1 (מדברת אליי) : "איך הלך לך?"

(אני חושבת על זה כמה שניות)

אני : "אני בטוח מקבלת אפס."

זה ממש לא היה נכון. הלך לי ממש טוב במבחן הזה, וקיבלתי 93.

*

זה בערך כל מה שרציתי לכתוב. שוב, אני כותבת את זה בשביל עצמי, כמו מין סגירת מעגל עם עצמי. אז תודה, אני מניחה, אם קראתם עד הסוף.