מסיבת ג׳ונגל. צפון תאילנד. השם יודע.
עומד לפניי בחור בלונדיני גבוה מאוד.
בראש החלטתי שהוא שני מטר. הוא צילם משהו.
חירטטתי משהו על כמה שהמצלמה טובה והוא התלהב לדבר במבטא הולנדי על הפלאפון החדש שלו ונתן לי לשתות מהבאקט.
כבר היינו בדרך ״לשבת״ כשפתאום הוא ראה חבר מהדורמס והציג אותי.
כמה יפה החבר. יש לו פס נצנצים על המצח. הוא הביא מישהי שתצבע גם אותי.
אני נראית כאילו נלחמתי בפיית שיניים.
ההולנדי נעלם.
מסתבר שהחבר מאלסקה. והוא בן 33.
הוא מספר שהוא היה רואה חשבון שש שנים והוא שונא את זה.
דיברנו ליד המדורה שעה והוא רוצה ללכת לישון כי מחר הוא נוסע לבנגקוק.
רגע! מה? לא סיימתי פה.
אני חותכת גם ואנחנו הולכים למוניות.
הוא שואל איפה אני ישנה ואני שואלת אם הוא רוצה לבוא.
הוא מופתע ולא עונה. אני עוזבת את זה.
נוסעים עם כולם וכשהרכב עוצר איפשהו הוא יורד. זהו?
״בואי, אני אלווה אותך להוסטל״.
אחלהההה גם ככה אין לי מושג איפה זה.
כל הערב הוא לא מושיט אפילו יד לכיווני.
איך קוראים לו בכלל?
הגענו אחרי הליכה ארוכה.
החדר ריק. ידעתי! כל הגרמנים מהחדר עוד במסיבה. ניצחון.
מתיישבת על המיטה וזורקת את התיק.
הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.
שב כבר. הוא יושב. הוא קם. מתכופף לחבק אותי וללכת.
מתכופף שוב. מנשק אותי.
מנשק אותי הרבה.
אני צוחקת, “אתה תוריד נעליים ואני אכבה את האור למקרה שהגרמנים יחזרו״.
הוא מוריד. אני מכבה. אין לו קונדום. לי יש.
הוא כזה חמוד ולחוץ שמישהו ייכנס.
אני צוחקת המון ומכסה אותו בשמיכה.
12 שנה הפרש. כיף לנו יחד.
הוא שמח ונרגש ומנשק אותי שוב והולך.
הגרמנים חוזרים לחדר.
אני נרדמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דייזי אדומה