דף לבן.

עכשיו שישי בלילה

וחזרתי מסבא בבית חולים

זאת השעה הקלאסית שהייתי כותב בה פוסטים בישרא, פעם

שישי בלילה אחרי אנשים, או לילה בבסיס

אז בסיס אין כי כבר אין צבא

ואנשים אין כי התנתקתי מהאנושות

זה התחיל טיפין טיפין, ועם פרוץ המחלה הארורה הזאת זה התפתח לממדים מפלצתיים

ועכשיו אני כמהה שוב לקשר כלשהו או שיחה

ואני לא בטוח איך לחזור 

לא יודע איך לאזן בין הסערות שבפנים לבין הסערות שבחוץ

שוב אני מייפה דברים

מזיין את השכל אפילו לעצמי מול מצב העריכה הזה שיילך לטיוטות

הרי אני יודע שזה לא סערות

הדבר הכי דומה לזה... הדבר שהכי מזכיר... תארו לכם כשאתם רואים סרט. 

מלא בהתרחשויות, ופסקול מן הסתם שמורכב מכל הרעשים היומיומיים שקורים בחדר או ברחוב או בכל מקמום כלשהו

ביחד עם דיבורי רקע של כל הניצבים

ביחד עם המוזיקה שיש בסצינה מהפסקול

ביחד עם הדיבורים והנשימות של כל הדמויות

והרום אמביינט, והאמביינט הרחוק והקרוב וה.....

כל זה. (כן, אני נכס לפרטים כי בדיוק למדתי את כל זה על קצה המזלג. אז מה. לפחות שהמידע הזה ישכון פה, הרי הוא יברח מהמוח שלי תוך שנה)

ועכשיו דמיינו לכם שקט. דממה מוחלטת. שום צליל. שקט מחריש אוזניים.

אז ככה המוח שלי. כשאני לא ממלא את השקט הזה בשיחה מאולצת כלשהי, או מנסה למלא את החלל בעיסוק בפלאפון, עם המפלט האינסופי והממכר הזה של גירויים בלתי-פוסקים מכל עבר, כל פעם כשמרעננים פיד כלשהו.

לעיתים (בעיקר כשאני מעשן) השקט מתמלא גם בסאונדטראק, הצלילים הרנדומליים שהמוח שלי מפרק מכל מה ששמעתי בזמן האחרון ומרכיב מחדש באי-סדר, ויוצר לחנים קטנים שחוזרים בלופים אבל עם התפתחות קבועה ואיטית.

אז זה המוח שלי. בערך. לפעמים. אולי. או שזה רק עכשיו, אני לא יודע כבר.

אני רק יודע שפירקתי את עצמי בשנה האחרונה לגורמים ואני לא בדיוק זוכר איך להרכיב מחדש, כמו פאזל 1000 חלקים בלי הוראות הרכבה, והחלקים לא בדיוק נופלים בקלות למקום.

לאט ובטוח קילפתי שכבות וניסיתי למצוא איזו אמת פנימית עמוקה, או איזה אמנות או תובנה פילוסית שתשכון איפה ששוכן האני האמיתי שיכול לצאת רק כשאהיה מבודד לחלוטין מכל רעשי הרקע של החברה. הבידוד נתן לי את הרקע המושלם לניסוי הזה.

וכל מה שמצאתי היו רגשות ישנים-חדשים, קצת מהעצמי של פעם (שמתקשר לי בראש לבית ילדותי), עם המון אובר-טינקינג (וקצת ביקורת שלילית על מה שמסביבי, בלי היכולת לבוא עם רעיון חיובי משלי), ובעיקר ילד בן 5 מפוחד שמחפש שיתווכו לו את העולם. 

אה, וחרדה משתקת מרוב האינטראקציות החברתיות, בפרט כאלו שאני צריך ליזום, ובפרט מכל סיטואציה שיש בה אלמנט של ציפייה ממני. בהתחשב בזה שכל תקשורת בנויה על ציפייה כלשהי (שאלמד את השיר ההוא לחזרה, שאעשה ש.ב ללימודים, שאהיה משענת לחבר אם הוא בצרה וצריך שיחה, שאענה לאנשים או אחזיר שיחות) - אז זה בהחלט יכול להיות דיי משתק.

החלק המוזר הוא שכמעט אין לי כרגע התקפי חרדה (פרופר), שבסופם אני מפורק ומרוקן והוצאתי החוצה דברים. אני פשוט מרגיש כל הזמן שקשה לי לנשום. אני מתפקד, אני הולך ועושה דברים, אבל אני לא מצליח להכניס את כל האוויר פנימה. כל החררה הזאת לא הולכת לשום מקום.

והקטע הבאמת מחורבן זה שאני יודע שאני לחלוטין אחראי למצב הזה כי אני יצרתי אותו. אפילו דיי במודע. לא התמוטטתי לתוך זה, אין לי שום תירוצים על מצב של חוסר שליטה, כמו שאני אוהב תמיד להעמיד פנים. שדברים ״קורים״ לי. כל הדבר הזה לא ״קרה״. 

השנה הזאת הייתה קשה. מהדיכאון שהתחיל לי בספטמבר ויצאתי ממנו רק בסביבות פבואר, בעיקר בזכות אמא שלי - לחוסר התפקוד הכללי של השנה הזאת והבעיות שינה - ועד השיא (מבחינת איך שזה השפיע על התפקוד שלי, לא מבחינה רגשית) שהגיע בקורונה.

השנה הזאת אמורה להיות הוויקאפ קול שלי. לפי כל המדריכים והקלישאות על self growing וכל החרא הזה, ככה זה אמור לקרות - אתה מגיע לנקודה הכי נמוכה שלך - ומשם אתה מוצא את הכוחות לצמוח ולעלות. אני אמור לקחת את הנקודה הזאת בתור התראה על הכיוון הדפוק שהחיים שלי לקחו - ועל זה שאני כבר 4 שנים תקוע (מוחית) בשלב-חיים של ״משוחרר״, ועל כל הדרכים שבו הוויד דופק אותי ומקרקע אותי (ובמקביל גם עוזר לי, והדבר היחיד שגורם לי לתפקד לעיתים). אני אמור לקלוט פתאום את העניין של נפש בריאה בגוף בריא, ולעשות ספורט ולהבין שזה הכל ולהתחיל להטיף לכל מי שמסביבי על זה. אני אמור להתחיל טיפול פסיכולוגי ושזה יעזור לי אחרי 2 מפגשים ולהתפלא איך לא עשיתי את זה מוקדם יותר. אני אמור להשלים את כל הדברים שאני מבטיח לעצמי לעשות כבר 4 שנים (כמו רישיון או כתיבה לרביעיית כלי מיתר), ולצאת מהבית של הפאקינג הורים ולחוות מה זה להיות צעיר בעיר הגדולה (איזה שטויות אני כבר בחיים לא אהיה כי אני כבר לא בגיל הזה) ולעשות אסיד (אבל בטוח) ולהזדיין מלא אבל רק בקטע בריא (לרוב) ולהופיע בלאוזי פלייסס אבל להנות מזה ווווווו...

ואני לא עושה שום דבר מזה. אני רק יושב ומתחבא בבית של ההורים שלי. ד' טעה לגביי הרבה מאוד דברים, אבל בדבר הזה הוא צדק.

אבל אני לא רואה בנקודה הנמוכה שהגעתי אלייה שום פוטנציאל ל״self grow״, או למילים קוסמיות אחרות של קואצ׳ינג. אני רואה רק את התהום שמתחתיי, וככל שהמעשה הפשוט של לקום בבוקר וולתפקד במהלך יום שלם הופך ליותר קשה - והתמורה לכך הולכת וקטנה - אני מתפתה יותר ויותר לקפוץ.

אני כל כך אוהב את סבתא שלי, ואין לי את הכוחות הנפשיים לראות אותה מנסה לחיות בלי סבא שלי. בשבילו זה טוב ללכת, 80 אחוז ממנו כבר לא פה. אבל בשבילה...

זה פשוט שובר אותי לראות אותה ככה. אני לא יודע מה יקרה איתה אחרי שהוא יילך, ואני חושש שהקמילה שלה תהיה איטית וכואבת. ואני לא יכול לעשות שום דבר שישנה את זה.

ואתם יודעים מה הכי פאקינג מבאס?? בקטע של עצבים, בקטע של פאנקרוק, בקטע של לשבור משהו ועכשיו - 

שעברתי עכשיו על פוסטים שלי מהשנתיים האחרונות, ושום. פאקינג. דבר. לא השתנה.

והמסגרת זמן הזאת כלכך הגיונית. כלכך. כי כששואלים אותי מה השנה, אני לרוב בא להגיד ״2018״, וכששואלים אותי בן כמה אני, אני עדיין חושב בלב ״23״

אז לאן נעלמו שנתיים מהחיים שלי?