דף לבן.

זה משתפר, אט-אט. אני נשבע.

רק להמשיך לעשות את הצעדים הנכונים, בזהירות. ירושלים מחייה לי את הנפש, אני רק צריך לאפשר לה להיכנס פנימה.

הכל סביר, מתחיל להתקרב לעוצמות הנכונות. משהו בתדר התפספס, אבל גם עליו אתכוונן ואמצא. 

יש שגרה ברוך השם, זה הכי חשוב - עכשיו לטעת קצת משמעות. חברים, אהבה. המוזיקה מחכה, זה לא יותר מדיי רע. הצבע חוזר ללחיים, אני חוזר ללמוד איך להיות בן-אדם (בגבולות הסביר, לא להגזים).

האם זה נקרא להתבגר? ולאבד את {{האמת TM}}? אולי, אבל אני רוצה לספר לעצמי שהתחושות האלו יחכו לי וששום דבר לא הולך לאיבוד באמת אף פעם. לא יודע אם זה נכון, אבל זה מספיק לי כרגע.

אולי לגיל 28 אני אקנה לעצמי טיול להודו ואשלים מאיפה שהפסקתי. לכרגע לא דחוף לי לפשפש.

הדברים משתפרים בגדול. לא לקפוא על השמרים, להמשיך להעז להתרחב וללמוד ולאמן את הלב בעיקר. ביחד עם הקשיחות והידיעה והביטחון המוחלט של המחר והדרך, לאפשר לי גם את המקום לפקפוק וסימני שאלה ולהתרגשות מהכל ומכלום. אני קצת חושש פתאום שאחזור שוב להדחיק במקום להתמודד, להקשיח את הלב במקום לפתוח אותו. הפסנתר הוא חבר, צריך להזכיר לעצמי את זה יום-יום. כך גם האדם הזר שליידי ברחוב. לא לשכוח לדבר עם עצמי במהלך היום, זה גם חשוב. בחיים כמו בנגינה - להקשיב כל הזמן בשתיקה, לפקפק בהכל ולקלוט הכל, וכשיש לי את הדבר המנצח להגיד - אז לפתוח את הפה ולהגיד אותו בביטחון שיא. לסיים תהליכי חשיבה לפני שהידיים והפה קופצים. להיות רהוט, ובטוח, ורק אחרי שיש את הביטחון המוחלט להרשות לצאת מהסולם - ואז היציאה תהיה משמעותית הרבה יותר, תצבע באור אחר את כל מה שבא לפנייה. בקיצור - להקשיב לעצות של צ׳יק קוריאה. יא ווראדי איך אני עצוב שהוא נפטר. איזו כאפה של החיים זה להבין שגם החבר׳ה האלו הם לא אלמותיים (לפחות לא פיזית).

הקיום יפה, אני יפה, המשפחה שלי בעיקר יפה (איזה מצחיק שפתאום פסח, הגיע בלי התראה השנה). הכלב שלי הכי יפה בעולם. הלוואי שיאהב אותי כמו שאני אוהב אותו. (עכשיו רק להאמין בכל זה בלב שלם).

לא חושב שבאמת חוזר לכתוב פה, יותר סימן חיים.

אני נשאר בבית עוד כמה חודשים (ונמצא פיזית איזה כמה ימים בשבוע) ולא שוכר עדיין דירה משלי בשביל לעזור לאמא שלי עם מחייה ושכר דירה, עד שדברים יתייצבו עם העבודה שלה ואני אדע שיש יציבות וכסף להמשך. 

אבל איך אני מסביר לה שבזמן האחרון השהות בבית (בימים שאין לי עבודה וניגונים) עולה לי בבריאות? שסופ״ש בבית אומר 2 התקפי חרדה לפחות בנוהל? אני מבין את הלחץ שהיא נמצאת בו וזה לא פשוט, אבל.... אני לא יודע. אולי יש דרך למצוא פיתרון יותר אלגנטי למצב הזה, כי אני באמת חייב כבר את הספייס לעצמי.

זה פשוט קצת אירוני, כי כבר כמה שנים טובות אני גר פה במצב דומה, וידענו לגרום לזה לעבוד, בלי להיכנס אחד לשני לקישקע - ודווקא גיליתי מחדש את הקשר איתה בקטע ממש בריא ובוגר וטוב. ופתאום עכשיו, שנייה לפני הסוף, כשכבר סוףסוף יש לי את היכולת הכלכלית לגור לבד בלי חששות (וגם את החוסן הנפשי, באדיבות הציפרלקס) - ופתאום היא זאת שצריכה את העזרה שלי, הכל מתחרבש בצורה כלכך מפוארת. אני לא מבין מה כזה קשה בלשמור את ההפרדה בין הלחץ של העבודה לבין יחס מכבד ונעים בתוך הבית. בסה״כ אני הצלחתי לעבור את התקופה הכי מחורבנת בחיים שלי, בקורונה, כשאני תקוע בבית בדיכאון קשה ועם המון חרדות, בלי לתת לזה להשפיע עלייה יותר מדיי כי לא רציתי להעיק. וכל מה שרציתי זה לעבור את הימים שיש בנינו תקשורת בלי הרצון לפרוץ בבכי מתוך תסכול אחרי כמה דקות, בלי יכולת לזכור על מה בכלל דיברנו שכביכול היה כלכך טעון...

פאקינגשיט, זה כזה שיט של גיל ההתבגרות. מגיע לי בחיים צרות קצת יותר מעניינות מזה, בחיי. 26 עאלק.