שקר כלשהו

אני עדיין לא מבינה מה מניע אנשים וגורם להם להנות מהחיים, או לפחות להצליח לא להיות בדכאון.

אני קמה כל בוקר בתחושת ייאוש וחוסר חשק לצאת מהמיטה. 

אני לא מצליחה לחשוב על פתרון. אולי אין כזה. אולי חוסר האנרגיה הזה נמצא בגנים שלי.

איך אנשים מצליחים לא להשתגע מהשיגרה? 

אני מפרגנת לעצמי על זה שאני מצליחה להישאר באותו מקום עבודה כמעט חצי שנה, אחרי שבמקומות אחרים החזקתי בין חודשיים לחמישה חודשים.

איך מוציאים את כל המחשבות הרעות האלה מהראש?

אז אתמול, בשעות הקטנות של הלילה (אלה שבהן אנחנו מרגישים יותר אמיצים
מבד"כ), העזתי להתחיל לדבר עם איזה בחור בלאב מי, דבר שכמו שציינתי פה בעבר,
דורש ממני תעצומות נפש אדירות. לאחר כמה דקות של התכתבות דיי זורמת ונחמדה, הבנו
שאנחנו לא מחפשים את אותן המטרות (מסתבר שלא כולם מחפשים מישהו/י להזדקן איתו/ה) ונפרדנו
לשלום.

אז להתכתב אני יודעת. הבעיה היא בשלב שמגיע מאוחר יותר – הדייט. אני
עדיין לא מצליחה לדמיין את עצמי נפגשת עם מישהו זר לחלוטין. אבל משום מה, המוח שלי
משדר לי שאם היינו יכולים להיפגש במקום שקט, למשל בבית של אחד מאיתנו, זה היה פחות
טראומתי עבורי. בכל מקרה, אני לא אעשה את זה, כי המוח שלי גם מזכיר לי שזה לא רעיון
טוב ללכת לבית של מישהו זר (ובבית שלי זה לא אפשרי).

שום דבר מעניין לא קורה בחיים שלי כבר כמה חודשים. עוד שבוע ועוד שבוע. ואין אפילו חג באופק.                                           שוב מוצ"ש. שוב שביזות. לפחות המינון נמוך יותר מבשבוע שעבר.

שיהיה שבוע טוב.