אז ככה,
המצב בבית עלה על שרטון.
כשהייתי בסמינר לקראת המסע לפולין מסתבר שהיה פיצוץ. אלים. בין אחותי הקטנה לאבא-מר-יודע-כל.
כתוצאה מכך... אמא שלי ואחותי הקטנה גרות אצל סבתא שלי כבר שבוע ויומיים. ההורים שלי לא ממש מתקשרים, אחי הגדול מואס במצב ואחותי הגדולה השלימה.
אין לי מושג איפה להיות,
בבית?
אצל סבתא?
חברה?
דודה שהציעה לי להתנחל אצלה?
אני באמת לא יודעת .
אמא כל הזמן הולכת על שיטת הפולניה של ״הבית הזה זה לא בית, אני מעדיפה שתהיי במקום יותר שפוי״
כשאני בבית אני ואבא לרוב רבים פעם ביום לפחות.
פעם אחרונה שהייתי פה .. בשישי. צרחתי עליו. יצאתי צרודה, כעסתי. הלכתי לישון אצל סבתא.
אני לא יודעת מה אני מרגישה,
סיפרתי ל3 אנשים.
2 חברות הכי טובות. שותף להדרכה וחברה סיפרה לאמא שלה. טוב.
באיזשהו שלב תהיתי אם יש איזה טיסה ממש זולה שאני אוכל לעלות עליה.
לא ריאלי.
המשפחה שלי במצב מחורבן ואף אחד לא עושה כלום כדי לשפר אותו.
אני שונאת את זה, זה פוגע בכולם.
זה מעלה לי את השאלה מה זה בעצם משפחה.
עוד שבועיים בדיוק יומולדת 17. אין לי מושג איך אני חוגגת . אין לי מושג אם אני בכלל רוצה לחגוג. אני רוצה, אבל בלי משהו מעבר, לשמוח בחלקי. להתרכז בי. נמאס לי להרגיש כמו מבוגר אחראי.
נמאס לי.
אל תתחילו לחשוב שאני דיכאונית. בחיי שלא,
כלפי חוץ עדיין אופטימית... רק בפנים, בלי שישימו לב- משהו נשבר.
שבוע זה דיי והותר, הריב הזה מיצה את עצמו.
איפה כולם עומדים? איפה הבגרות? נמאס לי שאומרים שזה מעבר. יופי שזה מעבר, אז תעשו מאמצים מעבר כדי לטפל בזה במקום להאשים אחד את השני. או שתתגרשו. אני לא יודעת .
אני באמת לא יודעת .
אני רוצה רישיון. ולנסוע הרחק מפה.
אני רוצה שמש, או גשם. אני רוצה משהו מוחשי.
הלוואי ורגשות היו מוחשיים.
הייתי מוחצת את כולם. עדיף להיות רובוט במקרה שלי. אני לא יודעת.
דיי, נמאס.
החברה שואלת אותי כל יום אם יש לי איפה לישון. כן. סעמק . אני לא רוצה שהיא תרגיש רחמים או אחראית לגורלי, אני פשוט רוצה קצת שקט.
אני רוצה שלווה. אמיתית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
