כל כך הרבה השתנה, הלוואי והיה לי קצה ידיעה ללמה לא פרסמתי.
ערב פסח היום,
טוב נתחיל מהתחלה.
אז ככה, טסתי. למסע לפולין, אני באמת לא יודעת איך לבטא את זה במשפט. אז אני פשוט אגיד שזה היה. זה החדיר בי כל כך הרבה מוטיבציה ורצון לשנות, להיות חזקה מהאדישות ולעזור לעולם להגיע למקום טוב יותר. ואז חזרנו...אחרי שבוע. הרוב חזרו לשגרה , אני הגעתי לשבוע אשכול לקראת הבגרות בתיאטרון. ומן הכל נבלע. זה היה נורא... הכל הרגיש מפוספס. חלק שולי מהעכשיו המודרני.
השבוע הוציא ממני רגשות ויכולות ומסוגלות שלא הייתי בטוחה שאני יכולה להתמיד בהן. סיימנו בהצגת דיאלוגים מונולוגים את השבוע וחצי האלה. הרגשתי עצבות והקלה בו זמנית. הייתי מותשת.
ואז, אחרי שבועיים וחצי שהייתי מנותקת לחלוטין, אפילו 3 שבועות-הגעתי לשגרה. ורציתי לברוח. אוי ועוד איך שרציתי. חשבתי על נשירה, על לעזוב הכל פשוט. נכנסתי לשיחות עם המנהל שכבה, והמחנכת , וכולם כל כך דורשים. מודיעים לי שאני על סף הישארות כיתה כי אני לא משקיעה, או שאני מסיימת בלי בגרות.
ואני שונאת שאומרים לי שזה לא מתאים לי, שאני חכמה. שאני מסוגלת ליותר. אני שונאת לאכזב אנשים, לא לעמוד בציפיות. זה שובר אותי, כל פעם מחדש.
לא ידעתי איפה להכניס את זה, אבל סבי היקר נכנס יום יומיים לפני הבגרויות שלי בתיאטרון לבית חולים, הוא לא תפקד. הוא לא שלט בצרכים, הוא היה מבולבל, מסתבר שיש לו דלקת ראות ופטרייה בדם. הוא לא מסוגל לזוז, סבתא טיפלה בו. אבל כמה אפשר? אז הוא הורדם, עד לפני 3 ימים. והוא מונשם. אתמול ראיתי אותו פעם ראשונה מאז שנכנס לבית חולים. הוא פוקח עיניים, אבל הוא לא רואה אותך. המבט שלו רואה רואה דרכך, אטום. אותן עיניים כחולות עם נקודות חומות שמהפנטות אותך, אותן עיניים מימיות של בנאדם שעבר חיים שלמים, עיניים נבונות, עיניים שאני מפחדת שלא אראה יותר. הוא מזיז את היד אבל אתה לא מקבל אותות שהוא מרגיש אותך. אתה מדבר אליו, ובוכה. כי זה פשוט ככה. גם בכתיבה כעת עומדות לי דמעות בעיניים. זה סבא שלי. סבא שעלה לארץ מאוסטריה, סבא שהשתלב בחברה הישראלית, שהיה בפלי"ם, סבא שהקים ישובים, שהקים משפחה , שנלחם בכל כך הרבה מלחמות. הוא לא יכול פשוט לא להיות יותר, הוא לא יכול להשאר רק זיכרון.
אתמול בכיתי, גם בגלל סבא, וגם בגלל מבחן. זה נשמע אינפנטילי, אבל יצאתי לשני טיולים מה29-1.4, רבתי עם ההורים שלי על זה. הבטחתי שאלמד ובסוף בקושי למדתי, אבא הודיע שהוא לא חוגג איתנו סדר פסח משפחתי, הוא האשים אותי ואת התמיכה של אמא בי בזה. כמו שהוא האשים את חיי הזוגיות שלו עם אמא באחותי הקטנה. זה מעליב ברמה שקשה לתאר. בכל אופן, בערך במחצית המבחן נכנסה מורה והחליטה שהעתקתי. היא פשוט פסלה לי את המבחן, שום דבר לא עניין אותה. ניסיתי להתווכח, אבל היא בשלה. בגלל מבחן שבסוף נפסל לי המשפחה מתפרקת? אמא שלי אומרת שאכזבתי אותה כי היא סמכה עלי שאלמד. ועוד פעם לא הוכחתי את עצמי, אני קורסת. ואני לא מסוגלת לתקן את זה.
נמאס לי מהכל. הכל מתפרק. חברות שלי רבות איתי כי אני לא נפגשת איתן, אנחנו משלימות באותו יום. וזה פשוט סוחט אותך, כי פשוט נמאס לי להסביר את עצמי. נמאס לי שאין לי בית, נמאס לי שהמשפחה שלי כמעט ולא משפחה. נמאס לי שאין לי גב שיתמוך בי.
אני לא יכולה להיות אותה נגה, ולתת לאנשים להמשיך לצפות ממני לעוד. זה פשוט גדול ממני. ואני לא יודעת מה אני מעדיפה כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
