נתחיל מזה ונאמר שסבא שלי נפטר... לפני 12 ימים. החיים בזבל. לא הלכתי לבית ספר, חוץ מאיזה יום פתטי אחד.
נמשיך בזה שהמורה שלי למתמטיקה דואגת לי, ובגלל זה עכשיו אני לומדת לבגרויות של 3 יחידות מזדיינות. באלי למות.
אני מרגישה כאילו אני נכנסת לאחת התקופות האדישות שלי,
לא דיברתי עם חברה הכי טובה שלי 3 ימים ,
זה נשמע מעט. אבל השיחה האחרונה שלנו לא הייתה משהו.
היום עליתי על זה שאף אחד לא תכנן שום דבר לשכבה שלי לסוף שנה, אז אימצתי את זה כפרויקט על הכתפיים שלי,
כי אני פשוט תמיד חייבת לחפש את הקש שישבור אותי...
היום חברה אמרה שהיא ממש אוהבת אותי. אני מוקסמת, היא אמרה לי כזה "you are my person" כמו שכריסטינה ומרדית' אומרות אחת לשנייה באנטומיה ♥ אז סתם שתדעי, למרות שאת לא קוראת את זה... love you sister :>
בהמשך . המורה שלי לתיאטרון נתנה לי ציונים על הבגרות ,
הבוחן נתן לי על המונולוג 94, שבחיי זה מצויין. המורה המזדיינת נתנה לי 55 :| אין לי מושג מה לעשות עם זה. יש לי פאקינג בתעודה עכשיו 55.
וואט דה הל.
אני התחלתי לראות יוטיוברים. adorable
התחלתי לדבר עם מישהו. הוא צ'ארמר אמיתי, חבל שהוא מרוכז בעצמו יותר מידי.
אני רוצה לקנות מצלמה. לצילום, אני אפילו לא יודעת למה - זה אף פעם לא משך אותי יותר מידי. אבל למה לא ?
חילקו את הקבוצות שלנו להפקות, הידד. יב' היר איי קאם. אה, רגע, בעצם... :/
אני שונאת את מרץ-אפריל של השנה. פשוט החודשים הכי איומים שהיו לי אי פעם.
אני ככ עסוקה בעצמי, באלי להרביץ למישהו פאק.
לעצמי. מה שמזכיר לי, אתמול הכנסתי לעצמי כאפות כי נרדמתי במתמטיקה. כי עשיתי לילה לבן.
למה? ראיתי יומני הערפד #מתבגרתטיפוסית
כל הימים האחרונים מה שמעניין אותי זה החלק ההומאני שלי, מעלה בי געגוע מסוים לריאלי.
כאילו, אכפת לי מצילום ונגינה וכתיבה. כי פשוט ככה .
ניגנתי במפוחית בהלוויה של סבא.
אני לובשת חולצות של בנאדם מת. אני מרגישה חולה, קשה לי כשאני הולכת יום בלעדיהן. לא אכפת לי שחם עכשיו.
אני חושבת שאני מתגעגעת אליו. ראיתי אותו פעם אחת בחודש הזה שהוא היה מאושפז. ועכשיו אני לא אראה אותו לעולם.
הוא לא זכה לראות אף אחד מאיתנו מתחתן, ומביא לו נינים. הוא גם לא יזכה. הוא לא זכה במוות שקט. הוא היה מורדם, הצינור בגרון שלו הפריע לו, הוא היה על תרופות. אוף. אמא שלי ודודה שלי כל הזמן אמרו שזה לא אבא שלהן מי ששוכב שם. מי שכל כך חסר אונים, אז זה שקר. הוא כן. ולמרות שהוא אחראי לעצמו, לא טיפלו בו ממש בצורה בקרתית ברגעים האחרונים ובגלל זה הוא סיים עם כל כך הרבה דברים.
על מה אני מדברת בכלל .
אני רבה עם סבתא וצועקת עליה.
דודה שלי התחילה לעצבן אותי,
אני מתחילה אבל במקביל לחבב את דוד שלי.
אכלתי המבורגר של 400 גרם סוף סוף. זה היה האתגר בשר שלי, עכשיו אני צריכה למצוא אחד חדש.
הקטע החולני זה שזה היה באותו יום של ההלוויה. פשוט יצאתי בספונטני עם חברים.
אני לא אוהבת את איך שאני מדברת לחברים שלי
אני מרגישה כאילו אני מזלזלת בהם .
מישהו היום דיקלם לי סוג מסוים של שירה,
והוא עשה את זה כל כך מדהים. וואו.
אני לא יודעת, פשוט בא לי לשמוע את זה שוב ושוב ושוב. למרות שמעולם לא חבבתי שירה,
הוא הקריא את זה ממש מיוחד.
אני לא מרגישה כמו עצמי. אני כל כך מבולבלת .
באלי לעשות משהו מטומטם וספונטני שיתברר כחוויה הכי גדולה שהייתה לי בחיים הרלוונטים שלי,
באסה שיש בגרויות. ושיש מתכונות, ושיש חובות , אני שונאת את זה . פאק.
אני לא מבינה למה צריך להיות בבלוגריה, במקום שאתה אמור לכתוב מה שאתה רוצה סקרים, ונושאים חמים. למה לשדל אנשים לכתוב על מה שהם לא רוצים?
הייתי בהופעה של הדג נחש עם אח שלי והיה מדהים ועם חברים בצורה הכי מדכאת שיכלה להיות, לא נורא. היה נחמד.
אין לי מושג איפה אני חוגגת את ל"ג בעומר.
מחר אני בתל אביב .פאקינג תל אביב ! לצעדת יום הפועלים, ה1 במאי (כן אני יודעת שיהיה ה30.4)
אני לא אוהבת את תל אביב.
אני אוהבת את הצעדה ואת הקונספט, ואני רוצה להיות שם מאז כיתה ט, ואני שמחה שסוף סוף יוצא לי.
זהו. יום טוב,
תהיו בטוחים בדרכים.
אני מתגעגעת לקשרים ישנים. הם פשוט לא אותו הדבר כמו החדשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
