עוד יום, סיגריה של הבוקר.. איפה אני? מהרהר לעצמי, מה אני עושה פה? עברו כבר שנתיים וקצת איבדתי את זה, רגשות סתמיות ומחשבות עוד יותר.
אני צריך את המקלט שלי, הדופמין הזה שמציל אותי כל פעם, מרכיב חשוב שמעכל את כל הרגש הזה שאני צובר, רצף האירועים שממלאים את החושים שלי במידע לא נחוץ במשך כל התקופה מא' עד ו', סבל שהתרגלתי אליו שהפך למסע אחורה בזמן לרגעים הקטנים של אושר שרק אני זוכר ונדמה כי לא יהיו עוד לעולם.
הפינה המתוקה בעבר, כמו למצוא יהלום במשחק מחשב כל כך נעים לחזור לשם אפילו רק לרגע, אני חושב לעצמי את הרגעים האלה אני לא ישכח בחיים.
עבר כל כך הרבה אבל באותו יום שהכרנו לראשונה - את אמרת החיים קשים אני הסכמתי, אני אמרתי החיים קשים ואת הסכמת נישקתי אותך ונעצר הזמן, למרות שההורים שלך לא רצו אהבתי אותך ואת אהבת אותי.
אלו היו שנים נפלאות עד שזה נגמר, אני יודע שזה בגללי, השנה האחרונה שברה אותך, לא רציתי.
אבל עכשיו את שמחה וזה טוב.
.
אני לא רוצה להסגיר את עצמי, זה יפגע בנו. אני מעדיף להשאר במעגל הסבל שאני מכיר, גל תחושות שאני יודע מה מצפה לי במדרגה הבאה עם הדופמין בקו סיום - ספורט ולקינוח אלכוהול.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
