אני ומחשבות

יושב על הכסא בסוף המסדרון, הם עוברים לידי. הפרצופים השתנו מאיך שלא הכרתי.

במבט מרחוק מרגיש יותר קרוב למה שהם עברו.

יגון של חסרון, הם צועקים על כל המסדרון.

המסיכה עלי, רק מוודא. תראו אני כמוכם, אומר כמו אילם.

עיניים בהירות נפגשות. הבנה שקטה זה יותר מדי לפגישה ראשונה.

רגע מה אנחנו עושים פה? קודם אתחזק ואז אחייך לצורך שלך,

אגיד איפה היית כשהייתי חלש, אופס, את הולכת? תישבי לידי זה הכל בשבילך.

אכלתי את המר, זה לא כואב, שיקרתי לעצמי.

תופעת לוואי וזה טבעי שפגעתי בעצמי כשלא רצית לפגוע בי.   

סתכלי עליו, הוא איפשהו שם, בין המציאות לחלום.

העיניים בהירות וזה אומר הכל.

הרי זה ידוע בסוף ההתחלה לא מרגישים הקלה

תחנה הבאה