היי לכם, לונג טיים נו סי.
איכשהו הגעתי לקופסאת הזכרונות שלי באמצע הלילה. חיפשתי קטעים שכתבתי פעם, מצאתי כמה,קראתי כמה. חלק היו גרועים,היה אחד טוב, מצאתי פנקס קטן עם ציור של אליס על העטיפה שאבא קנה לי פעם בחנות ספרים בתל אביב. פנקס תואם לבלוג. היה ממש לא נוח לכתוב בו, מאוד ארוך וצר.
אני מהאנשים האלא ש"ידם בכל" שזו דרך יפה להגיד שאין לי שום כישרון יוצא דופן. אני מצלמת טיפה, מציירת טיפה, מבשלת טיפה, מנגנת טיפה. וכתיבה הייתה זכורה לי כחלק מהמכלול הזה. דברים שאני לא גרועה בהם ואני אוהבת לעשות. קל לי לשכוח לפעמים שהיא חלק גדול מהחיים שלי. מגיל 7 שישבתי רועדת בבית אריאלה בקורס כתיבה יוצאת ופשוט הקשבתי לסיפורים של כולם, אף פעם לא מסיימת סיפור עד הסוף, כמובן שאף פעם לא מקריאה. עד היום. לא מקריאה דברים שלי. לא שולחת לשום מקום ולא מפרסמת תחת השם שלי. הם שלי, חלקיק ממני, הכי אישי שיש.לא דרך להראות עמוקה באינסטגרם, שזה מין מנהג שכמה בנות מהשכבה שלי אימצו לאחרונה.
פעם מילאתי ארגזים ומחברות ופיסות נייר קטנות בקטעים שכתבתי. גם את הבלוג הזה. מפלט כזה. כתבתי ממקום כואב ושפכתי את הרגשות שלי על הנייר.היו לי מליון מילים.
היום כבר אין לי מילים, לאט לאט. כתיבה זה בשביל שיעורי בית. לא בשבילי.
הכאב ששרף לי נהפך לכלום. להרגשה של כלום. אני לא מרגישה כלום. יש לזה גם שם יפה. דיסטמיה. שזה סוג של דיכאון, בעצם.
אמור להיות לי המון על מה לכתוב,עצב הוא מוזה נהדרת. הרגשה של כלום זאת מוזה על הפנים, לעומת זאת.
וכך יצא ששכחתי מקיום הבלוג. עד שראיתי בתיבת הזכרונות שלי את הפנקס הקטן של אליס. ומזל שראיתי.
אחרי שקראתי המון קטעים שכתבתי בתור נערה, רציתי לנסות לכתוב משהו על כמה שהכל השתנה. העדיפות הראשונה שלי למעשה הייתה הבלוק שלי אבל למרבה המזל לא מצאתי אותו והחלטתי לכתוב קטע בבלוג.
נכנסתי דרך הטלפון לגוגל, ולמרבה האימה, לא הצלחתי להכנס לבלוג. ביקשתי מישראבלוג החמודים לשלוח לי לאימייל סיסמא.
הם שלחו. כל הסיסמאות היו לבלוגים ישנים שלי מכיתה ד'. אף אחת לא לבלוג הזה.
נזכרתי -פתחתי לבלוג הזה אימייל משלו. (ומזל שכך, כי מסתבר שאפשר לשלוח דרך פה דברים לאיימיל שלי. באימייל האמיתי שלי מופיע שמי המלא.)
לקח לי זמן להזכר מה האימייל המדובר, אבל עם הסיסמא לא היה לי סיכוי. משמע, הייתי צריכה לפתוח את הג'ימייל של הבלוג. שגם את סי סיסמתו שכחתי, מסתבר. וחכמה שכמותי, לא השארתי שום פרטים לאיחזור החשבון.
כלומר ,הדרך היחידה לשחזר את החשבון היא דרך כתובת ip.
כאן מגיע החלק שבגללו מזל גדול שנזכרתי בבלוג.
הלפטופ שלי בשלוש השנים האחרונות, שממנו נכתבו כל הפוסטים, נושם את נשמותיו האחרונות כרגע. הוא כבר היה אמור להיות בפח, אבל אבא החזיר אותו מהעבודה ואמר שמישהו תיקן אותו, אז הוא אמור לגרור עוד חצי שנה. הוא לא יגרור עוד חצי שנה. הוא נסגר כל שניה ומפוצץ בוירוסים.
במשך חצי שעה ניסיתי להחזיר אותו לחיים, ולאחר הרבה התעסקות עם הסוללה והוויפי הצלחתי להכנס לאימייל של הבלוג, שהיה פתוח על המחשב. קפצה לי חלונית מג'ימייל שהציעה לי להוסיף פרטי התקשרות למקרה של מצב בו אצטרך לשחזר את החשבון. מילאתי מייד. לחצתי על הכפתור לאישור והמסך השחיר, המחשב מת. אבל הספקתי.
שיחזרתי את האיימייל דרך הטלפון, וגיליתי משהו מקסים. בזמן שכתבתי פה כמה אנשים שלחו לי הודעות בג'ימייל כי רצו לנהל איתי שיחה או בתגובה לפוסט.
זה מקסים. אהבתי את זה. יש קסם בלדבר עם זרים שפשוט קשה למצוא. ועוד זרים שרוצים לדבר איתי בגלל שקראו קטעים שלי . לא בגלל איך שאני נראת או משהו בסגנון. אחרי שנחשפו לחלקים מאוד מכוערים ולא מלוטשים שלי שאפשר למצוא כאן.
זה מקסים. תשלחו לי איימיל, אם בא לכם או לכן. אני אשמח.
מעבר לזה, חיכו לי כמה תגובות מקסימות. :)
השתנה הרבה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן. השתנתי לא מעט. אפשר להגיד שאני אדם שונה. שנות נוער שוות יותר משנות כלב, זה בטוח.
לעומת זאת, המטרות שלי שאפשר לראות ברשימה בצד לא השתנו כלכך. במבט חטוף לא הספקתי הרבה אבל יש לי כמה וי. למשל קעקוע.
אני שמחה לחזור. מקווה שלהרבה זמן.
לילה טוב.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
