אני מוצא את עצמי מבלה רוב זמני הנוכחי "בין לבין" - בין ללמוד לבוחן האחרון באנטומיה לזה הבא, בין הפעם האחרונה שבישלתי לפעם הבאה, בין הדירה הקודמת לדירה הנוכחית, בין החיים הקודמים שהיו לי לאלה הנוכחיים.
בחיי שלא רע לי, אפילו טוב לי. אני לומד מה שאני רוצה, יש לי חדר בדירה סבבה בעיר סבבה, אני חי במדינה דמוקרטית, לא רודפים אותי מידי, לא מדכאים אותי מידי, יש לי כסף שמאפשר לי לחיות ברמה נאותה (לפחות בינתיים) וגם יש לי מספיק חברים (ממש לא הרבה, אבל מספיק) בשביל לא למות מבדידות. ועדיין, למרות כל אלה - אני פשוט לא מצליח להניע את עצמי ללעשות את הדברים שאני "צריך". יש משהו ב'עצמי המחויב' הזה, שאני נואשות מנסה להיפטר ממנו, שמנטרל לי את כל המוטיבציה הפנימית. אין לי עבודה, כי אני מרגיש לא בשל להתחייבות; אני חושב על להתנדב או לעשות משהו משמעותי, אבל בפועל מתחמק מזה באותה הנשימה, כי אני מת מפחד - שוב - מההתחייבות; אני לא מצליח להביא את עצמי ללמוד באמת או לסדר או לנקות או לבשל או לקבוע תכניות בהתראה של יותר משעתיים, כי זה דורש תכנון כלשהו של הזמן שלי טיפה מראש, ואני מתבאס מזה. הדברים היחידים שאני מרגיש שאני מצליח להתחייב אליהם זה ספרים והוא.
אני יודע גם שזה גלגל - ככל שאני אעשה פחות, ככה אני אנצל פחות יעיל את הזמן שלי, ואני אספיק פחות, ולמעשה אפסיד מכל הכיוונים. כבר היו לי סמסטרים יותר עמוסים, שעבדתי ו/או התנדבתי במקביל ללימודים, והכל תקתק יותר טוב מעכשיו. אני גם יודע שאני צריך להפסיק להתלונן על זה שאני לא מצליח להיכנס לשגרה, ופשוט להיכנס אליה. אני גם מבין שהכל תלוי אך ורק בי, ושאם במקום לכתוב את המילים האלה הייתי פשוט יושב ולומד או מנקה קצת, כנראה שהבעיה הייתה נפתרת ככה, מאליה, עד כדי כך בקלות. או שבעצם לא.
שאלת המקור והסימפטום מדאיגה אותי בהקשר הזה יותר מהתופעה עצמה. כן, אני יכול לומר לעצמי שזאת סתם תקופה וזה יעבור, וכן אני יכול להכניס את עצמי לשגרה שאליה אני רגיל ולקבור כל מחשבה חורגת שחולפת לי בראש, אבל השאלה אם אני רוצה את זה.
אני לא יכול לומר שחזרתי שונה לחלוטין מהטיולון האחרון, אבל כן יש כמה נקודות מבט חדשות שסיגלתי, על החיים, עליי כבן-אדם, ועכשיו כשהקונטקסט טיפה השתנה האם אני צריך לזנוח הכל ולחזור לסורי? זה מעציב אותי פשוט לבטל את כל מה שאני מרגיש או חושב ולפטור זאת ב"זה קצת קשה לחזור לשגרה" כי אולי בכלל אני לא רוצה לחזור לשגרה שאני מכיר - כי זה מרגיש לי כאילו אני לוקח חוויה ומרוקן אותה מהמשמעות, משאיר בה את הכיף והתמונות היפות, כקליפה חלולה ושדופת ערכים.
אולי הבעיה שלי היא שאני לא באמת יודע לאן אני רוצה להגיע - תלוי באמצע בין הרצון להתפרק ולהיסחף ולזרום ולגלות ולראות איך אני לוקח את הספק לקחים ספק תובנות אישיות שמצאתי ומשלב אותם לתוך חיי, לבין הרצון להשתלב ולהתקיים בצורה מאוזנת ולשמור על כל הדברים שהשגתי, לבל ייגרם לי נזק (למשל בלימודים).
והאמצע זה תמיד האיזור שהכי גרוע להיות בו - הוא תמיד החלק המתוח של הגומיה שצריך לעמוד בעומס הכי גדול של הכוחות הפועלים ולאזן אותם - להיות נתון למרותם של כל צדדי הקונפליקט.
ואת נקודות האור שלי בשבוע אני שואב מלקרוא את מורקמי ואורוול וליברכט ולחשוב על מה שהם נותנים לי; ומלשבת איתו לבירה בשוק או לישון איתו בלילה - כשהוא מחבק חזק אותי למרות שחם לו מתחת לשמיכה, בלי להתפשר בכלל - רק כי אני נעים לו הרבה יותר מכל טמפרטורת גוף מאוזנת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
