םירפסמ לש ןמז

במסגרת קורסי הכלום שאני מחויב לקחת, בחרתי בהמלצת ד' (חברה ללימודים) לקחת קורס שעוסק בתפיסת המוות בחברה המודרנית (וגם קצת הפחות מודרנית). זה קורס ממש כלומי של נקודת זכות אחת שהמטלה המסכמת בו היא לכתוב "משוב אינטליגנטי על הקורס" - כלומר חיבור קצר שמתייחס לנושאים ולמושגים שנלמדו בקורס ומביע עמדה לגביהם - כלומר כלומר, אין באמת דרישות, צריך רק לכתוב משהו שמכיל התייחסות כלשהי למשהו שקשור לקורס ולהביע דעה אישית. 

לאור האמור לעיל, הייתם מצפים שהמטלה תיקח לי בממוצע כ-15 דק' (מתוכן 7 דק' יוקדשו להפסקת שירותים וקפה). למרות זאת, אני כבר 3 שבועות נאבק נואשות למצוא משהו ראוי שאני יכול לומר בנושא. התחלתי לכתוב את העבודה הזאת 5 (!) פעמים שונות, בכל פעם היה לי כיוון אחר לעבודה שהתגלה ככזה שאין לי מה לומר עליו, אבל רק לאחר שהשקעתי מספר שעות הגונות בהקדמה ובמחקר קצר של נתוני הרקע. משהתייעצתי בנושא עם ד', החבר ועוד כמה חברים, גערו בי כולם "לזרום עם זה" והפצירו שזה לא מאוד משנה מה אכתוב, העיקר שאכתוב. כששאלו אותי מה היה הכיוון שעליו רציתי לכתוב בכל אחת מהעבודות שהתחלתי, הייתי נבוך מידי מכדי לשתף, ופתאום הרגשתי שכל הרעיונות שלי היו ממש גרועים. זאת תחושה קצת זרה לי - אמנם אני לא מתהדר בבטחון עצמי על בסיס קבוע, אבל יש לי בטחון מה ביכולות האינטלקטואליות שלי, ובפרט אלה הקשורות בביסוס עמדה וכושר הבעה בכתב. אבל כאן זה לא משנה, כי לא הייתה חסרה מיומנות, היה חסר תוכן אמיתי ומקורי שלי - דעה אישית - על נושא שמלווה אותי עוד מילדות.

וכך גיליתי שאין לי ממש דעה על מוות. 

איך יכול להיות שאין לי משהו מעניין לומר על מוות? זה מוות. אותו המוות שגרם לי לבכות בכיתה ב', כי המורה למדעים אמרה לי שכדור-הארץ הולך להתפוצץ עוד המון שנים. אותו המוות שדפק לי את המוח בגיל 16, כשנקלעתי לריאליטי המופלא "שבעה משפחתית" - שגרם לי לאנטגוניזם כל כך גדול למשפחה שלי, שרק עשר שנים אחרי הצלחתי להתחיל ולהתגבר עליו. אותו המוות שאמא שלי עובדת את פולחנו נאמנה, ספק משועבדת ספק מאוהבת, במשך שנים ארוכות, במעין מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית שהיא רק שלהם. אותו המוות שהניע אותי להשתחרר מהצבא ולחפש כיוון אחר, כי החלטתי שאני לא רוצה להיות אדיש למוות סתם כך של אנשים. אותו המוות שאני נתקל בו יומיום בסמסטר האחרון בלמידה למבחן באנטומיה - מפשפש בקרביהם של הנחים את מנוחתם בנסיונות לשנן את מיקומם ומהלכם של כלי דם, רקמות ואיברים שונים. אותו המוות שהוא חלק בלתי נפרדת מהזהות הלאומית של המדינה שבה אני חי, ושלעיתים קרובות מערער בי את האמונה במין האנושי, שכבר כמעט ולא נשאר ממנה כלום. 

ולי אין מה לומר עליו. אז קשקשתי 3 עמודים על בחינה של סוגיות שנידונו בקורס בעזרת פרדיגמות של פסיכולוגיה חברתית וקוגניטיבית.

חרא. 

עריכה מאוחרת: קיבלתי 100 בעבודה הזאת, והשמועה אומרת שזה ציון די נדיר מצידו. ואז האירוניה היכתה את עצמה למוות עם מערוך, בטרקלין.