םירפסמ לש ןמז

יש לי וידוי. אמנם לא הרגשתי שהייתי ישות שנואה במיוחד באף מסגרת שאליה השתייכתי (וגם לא סיפרו לי על כך), אבל היו מקרים בעבר שבהם התחרותיות שבי קצת הפכה אותי למפלצת. המקרה הקיצוני ביותר לדעתי הוא בכיתה י"ב, כשאמרתי למורה לאזרחות שהיא "מנסה לדפוק אותנו" רק כי היא נתנה לי ציון מגן שאני חשבתי שהוא נמוך ממה שמגיע לי (כמובן שהוא חושב בדיוק לפי הנוסחה שהיא אמרה שתחשב אותו, רק שאני - ולא הייתי היחידי שם בכלל - חשבתי שמגיע לי יותר כי אני חי בסרט). היא מאוד נפגעה, ודי בצדק, וכמובן שזה נגמר בכך שהבנתי שאני מפלצת והתנצלתי עמוקות על הטמטום הזמני, אבל מאז אני נושא עימי את צל האירוע - חושש מפני מיסטר הייד שבי, שעשוי לצוץ ברגעים של לחץ ותסכול. מאז גם הבטחתי לעצמי שאני אנסה שמקרה שכזה לא יחזור על עצמו, שלא משנה מה יקרה - שום יעד לא מספיק חשוב בשביל שאני אפגע באנשים אחרים בעיוורון שכזה על לא עוול בכפם. 

הסיבה שאני מספר את הסיפור הזה, היא כי היום הייתי ממש ממש קרוב להתפוצץ על אנשים שלומדים איתי - אני די שונא את המחזור שלי, ככלל. כמובן שיש לא מעט אנשים טובים - הרבה יותר טובים ממני - אין לי ספק בכך, אבל הרוב מרגיש לי כמו חבורה של מתנשאים זחוחים שעפים על עצמם, ומלבים את יצר האהבה העצמית אחד של השני. אולי זה לא הרוב, אולי זה רק הדומיננטיים שאני שם לב אליהם, אני באמת לא יודע. והאנשים האלה, שעפים על עצמם מרשים לעצמם לפעמים לדבר לאחרים בטון מחנך, וזה למרות שהם מאודדדדדדדדדדדדדד טיפשים. הם מרשים לעצמם להתנהג בצורה ילדותית ומאוד אגוצנטרית, בלי להתחשב בחברים שלהם למחזור, למרות שיש לנו המון שנות לימוד יחד והגלגל סובב לו וסובב. והם מרשים לעצמם להתעלם מבקשות בסיסיות שלי, שקשורות בחלוקת משאבי הלמידה. וזאת קצת טעות מהסיבה הפשוטה שגם ככה אין לי חברים בלימודים, ולכן אין לי ממש מה להפסיד, ובפעם הבאה שאני אתפוס גופה שהם ירצו לתרגל עליה - הם יכולים להתחנן, אבל הם לא יקבלו אותם אחריי. אפילו אם במשך 4 שעות אני אצטרך לתרגל רק על גופה אחת את אותם הדברים. שוב ושוב. אפילו אם זה יפגע בי. אפילו אם זה יכשיל אותי במבחן. אפילו אם היא תתייבש לחלוטין. אפילו אם זה אומר שיצטרכו להעיף אותי מחדר הנתיחות... הנה, אתם רואים? מיסטר הייד מציץ. 

טוב, כנראה שבסוף אני מעדיף להישאר בן אדם ולא להפוך להיות כמוהם. למרות שאני יודע שאני יכול להיות ממש זין אם אני רוצה - ולעשות את זה ממש ממש טוב. אבל מילא, זה לא שווה את זה. פשוט מחליא אותי שלאו דווקא מדובר בסטודנטים צעירים בגיל או משהו כזה, להפך, הרבה מהיותר מבוגרים מתנהגים כמו פוצים. עצוב לראות שיש דברים שלא עוברים עם הגיל והנסיון, אלא דווקא מתקבעים יותר (מצד שני, הראשית שאני מדבר עליה הייתה רס"ן בצבא, ובמה עיניי ראיתי איך הצבא היא ה-מסגרת שבה מתקדמים רק בליקוקים ומרפקים...). 

פאק, איזה פוסט של ילד בכיין בכיתה ז'. הלכתי לתת לעצמי כאפה.