םירפסמ לש ןמז

קראתי לו אוחצ'ה בצחוק, והוא צחק, אבל שמתי לב שזה מפריע לו קצת. כששאלתי אותו על זה הוא אמר שהוא לא כל כך אוהב את ההגדרות האלה, ואת השיוך האוטומטי שלו לקהילה שצריכה לדבר על עצמה בלשון נקבה ולקדש חיצוניות, רק בגלל הנטיה המינית שלו. הוא פשוט מופנם כזה, אני יודע שהוא כזה בהכל, ואני גם מאוד אוהב את זה. ועם זאת, ולמרות שידעתי שזה לא משהו יוצא דופן ושכנראה לא נובע מהומופוביה סמויה שלו, לא יכולתי שלא לומר לו שדווקא כשמדובר בהומוסקסואליות - הדעה שלי, שבפעם הייתה מאוד דומה לשלו - מעט השתנתה בשנים האחרונות. אמנם אני עצמי לא נועל עקבים כל שני וחמישי (ולא רק כי קשה להשיג במידה 45...), ועדיין אני כן חושב שיש דברים שראוי להחצין מעט, במיוחד לאור כל המאמצים של הרבה מאוד סוכני חושך להסתיר אותם ולכבות אותם. ונכון שלרקוד על משאיות זה אולי לא הסגנון של כולם וזה קצת פרובוקטיבי (אני יודע, רידדתי את כל המאבק הלגיטימי של להטב"קים לסטריאוטיפ השחוק ביותר בפיו של כל הומופוב, אבל זה בשביל פואנטה, אז תישארו איתי כאן...), אבל אם זה *כל-כך* מפריע לאנשים מסוימים, בלי שחלה שום פגיעה בזכויות שלהם בחוק, כנראה שזאת עוד סיבה לעשות את זה. סיימתי את הדיון כי לא היה לי כוח להיכנס לזה וכי קצת הייתי עייף, אבל למרות כל הפאתוס שבו דיברתי, הרגשתי אפס מאופס. 

המשפחה שלי לא ממש יודעת עליי, כלומר, לפחות לא ממני. פעם זה הפריע לי ואפילו ניסיתי כמה פעמים ליזום שיחה עם אמא שלי, אבל ויתרתי כשחשבתי שהיא מסמסה את העניין או ניסתה להתחמק מזה. בתחילה זה מאוד הפריע לי, הרגשתי שאני חי בשקר וכל הג'אז הזה, אבל אט אט הבנתי שהם כנראה מבינים יותר ממה שנדמה לי - בין אם כי מעולם לא הבאתי חברה הביתה או בין אם כי פרופיל הפייסבוק שלי לא ממש מצונזר. אבל הם לא שאלו, כי הם כנראה לא רוצים לדעת, ומי אני שאכריח אותם להתמודד עם משהו שהם לא רוצים להתמודד איתו בשם שאיפה אנוכית לשלמות עצמית. ומי הבטיח לי שזה מה שיגרום לי לשלמות עצמית. וכך החלטתי שאני ממשיך לחיות את חיי מחוץ לארון, ואכן בכל מקום שאליו הגעתי כולם יודעים שאני הומוסקסואל, וכשהם ירצו לדעת מה קורה איתי - אני אספר. אבל לא בכוח... 

אני יודע שרציתי לקדם מטרה שקשורה לנושא כי הרגשתי שיש הרבה אנשים שנלחמים בשביל מטרה חשובה, שנלחמים בשביל שלי תהיינה יותר זכויות ויותר בטחון כאן בארץ שלי, אבל אני לא ממש מצליח למצוא את הכוחות באמת להתחיל ולעשות דברים, אולי כי אני לא מחבב את מרבית האנשים שעושים דברים בתחום, למרות שיש גם הרבה שאני מאוד מעריך. אולי כי אני מרגיש כמוהו, שהרבה מההתעסקות היא צורנית ולא תוכנית, ושהיא לא באמת נועדה לעורר שינוי אמיתי, אלא רק להתנגח. אולי זה כי זאת מלחמה אלימה, איך שלא מסתכלים על זה, ואין לי כוח להיות חלק מאחת כזאת ולהתחיל לנהל את החיים שלי סביב משהו שאני בכלל לא מצליח להבין למה הוא כזה אישיו במאה הנוכחית. 

ההרגשה הזאת, של היותי אפס מאופס, לא לגמרי עברה לי - במיוחד לא לאור איזו הערה שאחי זרק לי בסופ"ש, והעובדה שפתאום הבנתי שחוץ מהלימודים אני לא ממש עושה משהו משמעותי עם החיים שלי, וזה קצת מבאס אותי. יש כמה נושאים רפואיים שאני לא מטפל בהם כי אני קצת חושש, יש כמה נושאים אישיים שאני לא מטפל בהם - כי אני קצת חושש, ויש עניינים קצת יותר קליליים שאני עדיין לא מטפל בהם - כי אני קצת חושש. 

הפחד נהיה לטבע שני עבורי. אני לא מסוגל לא לפחוד מדברים חדשים, מלנסות משהו ולהיכשל, מלקחת סיכון וליפול, ולהביך את עצמי, מלעשות מעצמי צחוק בעיניי עצמי, מלגלות שאני באמת לא טוב בהרבה מאוד דברים, מלהחשף, ולהתמסר ולהיפגע. רגע אחד אני רגוע לחלוטין, חי את החיים, ומיד לאחר מיכן מתכרבל מפוחד בפינה של המיטה ורק רוצה שמישהו יתן לי מלא אומץ לעשות כל מה שאני רוצה וחושש. וכמה שאני רוצה להעמיד פנים שבין 2 הפסקות האחרונות לבין תחילת הקטע אין בכלל שום קשר מלבד ההרגשה המזופתת, אני יודע שיש שם את כל הקשר בעולם, ורק מרגיש אפילו יותר שבור.