האמת, אף פעם לא התחברתי לשואה. יש משהו ביום הזה, שבשנים האחרונות הופך יותר ויותר מאירוע של זכרון לאומי לאירוע של זכרון האינדיבידואל שתמיד קצת מפספס אותי. כי בין כל המאמצים של כולם לספר את סיפורי השואה של אבותיהם, לשתף במסע שעברו בפולין ולהשוות בין החיים בארצנו לבין צל החיים באירופה של שנות הארבעים, כבר אין כל כך מקום למי שהוא לא - ואני הכי לא. אבותיי לא הגיעו מאירופה, ולא נטבחו על אדמתה. אין לי משפחה רחוקה שנספתה בגלות, רק משפחה רבה כאן בארץ. לא הייתי בפולין בחיפושים אחרי הכפר של סבא, לא תרתי במערכות של בית התפוצות אחרי האחיינים של דודה-רבתא שברחו לבלגיה, ולא - לא תרמנו שום פריט ל"יד-ושם". אין רשימת קרובים שמקריאים בטקס, למעשה אין במושב שלי בכלל טקס בערב יום השואה - יש רק את ההוא של בית-הספר. אני לא מכיר בע"פ את שיר הפרטיזנים, לא שמעתי מעולם את הסיפורים של סבתא על החיים בגטו או במחנה, ולא הזלתי מעולם דמעה על האח הקטן של סבא שיצא לצעדת הכפור ולא שב ממנה.
אני - שבוכה בסרטים, מצוירים, כשהגיבור מת.
אני - שמרותק כל כך מלשמוע סיפורים על החיים של פעם.
אני - שתמיד אומר שכדי שדברים נוראיים יקרו, האנשים הטובים רק צריכים לשתוק.
אבל משהו במלחמה ההיא, נשאר איתנו כאן היום, וזהו לא רק הזכרון, אלא גם אולי קצת קצת, טיפה, רגש קורבנות שאנחנו מקדשים על מזבח השונות הפוסט-כור-היתוכי.
אסור לדבר על אסונות אחרים שקרו לעם היהודי, או לעמים אחרים, שמא חלילה הדבר יגמד מנוראותה של שואת היהודים בגרמניה. אסור לקחת חלק בזכרון שהוא לא שלך, אסור לצחוק על זה או לומר את דעתך, כי איך אפשר בלי להיות צאצא של מי שהצליח בשארית כוחותיו האחרונה לחמוק מחרמשו של המוות ולבנות את ביתו בארץ הקודש.
ומאידך, יש מי שמנסה להסית את השיח למקום אחר של שואת יהודים במזרח ובצפון אפריקה, ובנסיון זה גם לדבר על הכחשתה מצד ראשוני המנציחים, ובכך רק מעמיק את השבר.
"למה הטקס היה גרוע?" שאלתי בתמיהה את מי שאמור לגרום לי להרגיש הכי בטוח במקום שבו אני נמצא.
"-לא היה שום חוט מקשר. הם רק הקריאו קטעים, והיו שירים לא של שואה, והם שרו רק שני בתים משיר הפרטיזנים והפסיקו באמצע..." הוא עונה בבטחון של מי שמחזיק את כל העולם בידו.
"אה", אני עונה וחושב בראש איזה שיר הוא של שואה ואיזה לא ראוי שיעלה על דל שפתיי השרים בטקס, ואיזה חוט מקשר צריך להיות חוץ מזכרון, וכבר שומע קול פנימי שאומר לי 'אל תיגע בזה, זה לא שלך' ועוזב את הנושא.
בסדר. עוד מעט יום הזכרון, וזה באמת של כולם.
חוץ מהערבים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
