םירפסמ לש ןמז

יום 1

[שיחה על הא ועל דא]

אני: "הערב אני חוזר הביתה מהמחנה, ובשלישי יש לי למיונים עבור איזו עבודת הדרכה."

היא: "-וצריך להתכונן לזה או משהו?"

אני: "צריך להכין איזה שיעור קצר באחד מהנושאים שמופיעים ברשימה שהם שלחו לי - משהו כביכול מעניין וחוויתי - וחוץ מזה יש גם ראיון ועוד איזה משהו שלא צריך ללמוד אליו."

היא: "אוקיי, בקטנה, לא?"

אני: "כן, לגמרי, אני כבר מכין את השיעורים האלה משינה. אני אקח איזה נושא שאני יודע טוב מהלימודים ואני אבנה סביבו איזה מערך קטן..."

היא: "כן, זהו, יש לך מלא נסיון בזה..."

אני: "כן, כן, אני כבר מתורגל"

יום 2

הוא: "מה הכנת למחר?"

אני: "שמע, חשבתי על איזה משהו אבל קצת הלכתי לאיבוד פה וישבתי על זה איזה חצי יום ובסוף אני חושב שיצא ממש גרוע."

הוא: "תראה לי"

אני: "טוב"

[מראה לו]

הוא: "או-קיי, בהתחלה חשבתי שזה באמת קצת לא משהו, אבל עכשיו אני רואה שזה דווקא בסדר, רק תוודא שאתה לא הולך לאיבוד בהסבר."

אני: "כן, זהו, אני אפשט את זה, עדיין לא ישבתי על ההסבר כי הייתי עסוק בדגם, אבל לא נראה לי שזה ייקח לי זמן, אני אשב על זה מחר בבוקר."

יום 3

היא: "נו, אתה מוכן להיום?"

אני: "לא, אין לי כלום!"

היא: "מה? מה עם מה שהכנת?"

אני: "זה גרוע, אני לא מעביר את זה."

היא: "יש לך עוד כמה שעות עד אז, לא? תבחר משהו אחר"

אני: "ניסיתי, לא מוצא כלום. אני מבטל"

[שולח מייל ביטול]

אני: "הנה, זהו, ביטלתי"

היא: "באמת?"

אני: "כן, לא היה לי מה להעביר, לא היה לי כלום"

היא: 

אני: "מה?"

היא: "אתה נורמלי?"

אני: "עזבי אותי"

והאמת היא שלקחתי את זה מאוד קשה. לא כי אני מהאנשים האלה שתמיד טובים בהכל, להפך, אני יודע שיש מעט מאוד דברים שאני טוב בהם, והרבה מאוד דברים שאני גרוע בהם. זה בדיוק בגלל שדווקא באחד הדברים הבודדים שחשבתי שאני יחסית בסדר בהם, נכשלתי ממש. קשה להסביר את ההרגשה, כי על-פניו זה נראה מקרה קלאסי של אובדן פרופרוציה מכלום, אבל בתקופה האחרונה אני מרגיש שאני נאחז בכל הכוח, ממש בקצות האצבעות, במעט ההערכה העצמית שעוד נותרה לי, והנה החליק לי מבין האצבעות עוד זנבנבון שמנוני שלה. מה פתאום אני נופל כל כך חזק במשהו שלרוב בא לי כל כך בקלות כמו הדרכה? ועוד בתחומים שאני אמור לשלוט בהם? אני יודע שהתשובה היא שילוב קטלני של פרפקציוניזם עם ביקורת עצמית גבוהה ובטחון עצמי נמוך, שלא מאפשרים לי לקבל כל מה שלא מספיק טוב, אבל גם לא מאפשרים לי לראות את הטוב בדברים שאני עושה. ולמרות הידיעה אני מרגיש כאילו אני כבר לא יכול לסמוך על ההכרה שלי בהבחנה בין טוב לרע - כל הרעיונות מתערבבים לי - רגע אחד אני בטוח שיש לי רעיון מעולה, ושעתיים אח"כ אני מבין שמדובר בשטות מוחלטת, וזה מה שמפחיד אותי יותר מכל אולי, לא להיות מודע לעצמי וליכולות שלי באופן שמשקף את המציאות. כי הדבר הכי גרוע בעיניי זה להיות מהאנשים האלה שבטוחים שכל מה שהם עושים יוצא מדהים, למרות שבפועל הם בינוניים ומטה. בא לי לדעת שאני גרוע כשאני גרוע, כדי לדעת שאני צריך להשתפר או לחלופין לא לשים את עצמי במצבים שבהם אני מצופה לתפקוד מעולה אבל יכול לספק תוצר גרוע. ימים שלמים של מחשבות על מי אני ומה אני שווה עוברים עליים רק בגלל כשלון אחד, יש שיגדירו אותו מינורי, ובהתחשב בעובדה שניטרלתי את המצב עוד לפני שאפילו הועמדתי במבחן, יש שיאמרו שבכלל לא מדובר בכשלון של ממש, אלא יותר בהכשלה שלי את עצמי, מראש. 

ולעזאזל, הלוואי שהייתי נבנה מהצלחות רק חצי מכמה שאני נהרס מכשלונות. 

(אגב, היום ניסיתי ללמוד שיר חדש ביוקללה, ואחרי שניסיתי 3 פריטות שונות, אני פשוט לא מצליח לעבור חלק מ-F ל-G, ואלוהים, אני מרגיש ברגעים האלה כמו הילד השמן בחוג ג'ודו בכיתה ג' שלא מצליח לעשות גלגול קדימה ובורח החוצה בוכה מהכיתה, ביודעו שזה היה שיעור הג'ודו האחרון שאי-פעם ינכח בו).