םירפסמ לש ןמז

כבר המון זמן שלא כתבתי כאן. למעשה, אחת לכמה זמן אני מתיישב מול המחשב וחושב שאני צריך לכתוב, מנסה לאלץ מקצות אצבעותיי מעט תוכן או מחשבה מקורית או אפילו פיסה של רגש לעוס שניתן לרדד למילים כתובות, אבל מהר מאוד מתייאש. למעשה, סביר להניח שגם הפוסט הזה לא יראה אור, אבל אם כן - אני מבטיח לעצמי כאן ועכשיו שלא אמחק את הפתיחה הזאת. 

על מה אכתוב? מרבית הפוסטים שלי כאן מבטאים רגשות של פגיעות, כעס או עצב. זה מעין מקלט, מקום מוגן לבוא אליו ולפרוק את קופת השרצים הקטנה שלי, וככזה, בתקופות שבהן אני בטוב, הוא פחות ממצודד. בעין ביקורתית אני בוחן כל פוסט שלי שמטרתו שיתוף לשם השיתוף, חושב לעצמי את מי זה מעניין בכלל מה קורה לי ביומיום, אם אין שם איזו מסחטה רגשית, וגם כן... ובין כל התהיות אני מרגיש בעיקר כמו בליל של נורמליות. 

אני מאוכזב מעצמי, לא מספיק לעשות כל מה שאני צריך ורוצה. בלימודים צברתי פערים, ולמען האמת אני מותש עוד מתקופת המבחנים של הסמסטר הקודם שאחריה לא הגיעה החופשה ההו כה נחוצה. בין המשמרות בעבודה, הלימודים שממשיכים קדימה בכל הכוח, והיעדר המוטיבציה שלי בקושי לעשות את המינימום האפשרי - אני נותר עם בורות של בורות (see what I did there?), והרבה מטלות, מחלות ופרקים שנותרו לי להשלים. ולמרות שאני לא יודע מספיק על אנטיביוטיקה, טפילים או מחלות תורשתיות של האצולה הרוסית בתחילת המאה ה-20 - קשה לי לכעוס על עצמי יותר מידי. זה מרגיש לי אפילו קצת לגיטימי שאחרי תקופה ממושכת במיוחד של תפקוד ב"מתח גבוה" אני אצטרך קצת פורקן. אני לא אשקר, זה גם קצת מלחיץ אותי כי אני יודע שבחרתי במסלול חיים שכולו למידה מתמשכת ואין-סופית, וגם באמת שאני אוהב ללמוד, אבל פשוט אין לי כוח עכשיו. לזה. 

אבל החידוש בכל זה הוא - - - זה מרגיש לי נורמלי. כלומר, אני לראשונה בחיי לא מרגיש נחות או גרוע במיוחד בגלל כל זה, אלא פשוט רגיל. זה רגיל לא לעמוד בכל המטרות שאתה מציב לעצמך, וזה רגיל לא להצליח לעבוד וללמוד ולהתנדב ולנהל זוגיות וקשרים חברתיים ולנסות למצוא דברים מעניינים אחרים לעשות, וכל זאת ב-100% עצימות.

בקיצור - אני רק רוצה לישון. ואולי גם מתישהו להצליח לכתוב עבודה על סרקואידוזיס. ולנסות לעדכן כאן יותר כי המקום הזה חסר לי.