םירפסמ לש ןמז

יש לי וידוי. אמנם לא הרגשתי שהייתי ישות שנואה במיוחד באף מסגרת שאליה השתייכתי (וגם לא סיפרו לי על כך), אבל היו מקרים בעבר שבהם התחרותיות שבי קצת הפכה אותי למפלצת. המקרה הקיצוני ביותר לדעתי הוא בכיתה י"ב, כשאמרתי למורה לאזרחות שהיא "מנסה לדפוק אותנו" רק כי היא נתנה לי ציון מגן שאני חשבתי שהוא נמוך ממה שמגיע לי (כמובן שהוא חושב בדיוק לפי הנוסחה שהיא אמרה שתחשב אותו, רק שאני - ולא הייתי היחידי שם בכלל - חשבתי שמגיע לי יותר כי אני חי בסרט). היא מאוד נפגעה, ודי בצדק, וכמובן שזה נגמר בכך שהבנתי שאני מפלצת והתנצלתי עמוקות על הטמטום הזמני, אבל מאז אני נושא עימי את צל האירוע - חושש מפני מיסטר הייד שבי, שעשוי לצוץ ברגעים של לחץ ותסכול. מאז גם הבטחתי לעצמי שאני אנסה שמקרה שכזה לא יחזור על עצמו, שלא משנה מה יקרה - שום יעד לא מספיק חשוב בשביל שאני אפגע באנשים אחרים בעיוורון שכזה על לא עוול בכפם. 

הסיבה שאני מספר את הסיפור הזה, היא כי היום הייתי ממש ממש קרוב להתפוצץ על אנשים שלומדים איתי - אני די שונא את המחזור שלי, ככלל. כמובן שיש לא מעט אנשים טובים - הרבה יותר טובים ממני - אין לי ספק בכך, אבל הרוב מרגיש לי כמו חבורה של מתנשאים זחוחים שעפים על עצמם, ומלבים את יצר האהבה העצמית אחד של השני. אולי זה לא הרוב, אולי זה רק הדומיננטיים שאני שם לב אליהם, אני באמת לא יודע. והאנשים האלה, שעפים על עצמם מרשים לעצמם לפעמים לדבר לאחרים בטון מחנך, וזה למרות שהם מאודדדדדדדדדדדדדד טיפשים. הם מרשים לעצמם להתנהג בצורה ילדותית ומאוד אגוצנטרית, בלי להתחשב בחברים שלהם למחזור, למרות שיש לנו המון שנות לימוד יחד והגלגל סובב לו וסובב. והם מרשים לעצמם להתעלם מבקשות בסיסיות שלי, שקשורות בחלוקת משאבי הלמידה. וזאת קצת טעות מהסיבה הפשוטה שגם ככה אין לי חברים בלימודים, ולכן אין לי ממש מה להפסיד, ובפעם הבאה שאני אתפוס גופה שהם ירצו לתרגל עליה - הם יכולים להתחנן, אבל הם לא יקבלו אותם אחריי. אפילו אם במשך 4 שעות אני אצטרך לתרגל רק על גופה אחת את אותם הדברים. שוב ושוב. אפילו אם זה יפגע בי. אפילו אם זה יכשיל אותי במבחן. אפילו אם היא תתייבש לחלוטין. אפילו אם זה אומר שיצטרכו להעיף אותי מחדר הנתיחות... הנה, אתם רואים? מיסטר הייד מציץ. 

טוב, כנראה שבסוף אני מעדיף להישאר בן אדם ולא להפוך להיות כמוהם. למרות שאני יודע שאני יכול להיות ממש זין אם אני רוצה - ולעשות את זה ממש ממש טוב. אבל מילא, זה לא שווה את זה. פשוט מחליא אותי שלאו דווקא מדובר בסטודנטים צעירים בגיל או משהו כזה, להפך, הרבה מהיותר מבוגרים מתנהגים כמו פוצים. עצוב לראות שיש דברים שלא עוברים עם הגיל והנסיון, אלא דווקא מתקבעים יותר (מצד שני, הראשית שאני מדבר עליה הייתה רס"ן בצבא, ובמה עיניי ראיתי איך הצבא היא ה-מסגרת שבה מתקדמים רק בליקוקים ומרפקים...). 

פאק, איזה פוסט של ילד בכיין בכיתה ז'. הלכתי לתת לעצמי כאפה. 

במסגרת קורסי הכלום שאני מחויב לקחת, בחרתי בהמלצת ד' (חברה ללימודים) לקחת קורס שעוסק בתפיסת המוות בחברה המודרנית (וגם קצת הפחות מודרנית). זה קורס ממש כלומי של נקודת זכות אחת שהמטלה המסכמת בו היא לכתוב "משוב אינטליגנטי על הקורס" - כלומר חיבור קצר שמתייחס לנושאים ולמושגים שנלמדו בקורס ומביע עמדה לגביהם - כלומר כלומר, אין באמת דרישות, צריך רק לכתוב משהו שמכיל התייחסות כלשהי למשהו שקשור לקורס ולהביע דעה אישית. 

לאור האמור לעיל, הייתם מצפים שהמטלה תיקח לי בממוצע כ-15 דק' (מתוכן 7 דק' יוקדשו להפסקת שירותים וקפה). למרות זאת, אני כבר 3 שבועות נאבק נואשות למצוא משהו ראוי שאני יכול לומר בנושא. התחלתי לכתוב את העבודה הזאת 5 (!) פעמים שונות, בכל פעם היה לי כיוון אחר לעבודה שהתגלה ככזה שאין לי מה לומר עליו, אבל רק לאחר שהשקעתי מספר שעות הגונות בהקדמה ובמחקר קצר של נתוני הרקע. משהתייעצתי בנושא עם ד', החבר ועוד כמה חברים, גערו בי כולם "לזרום עם זה" והפצירו שזה לא מאוד משנה מה אכתוב, העיקר שאכתוב. כששאלו אותי מה היה הכיוון שעליו רציתי לכתוב בכל אחת מהעבודות שהתחלתי, הייתי נבוך מידי מכדי לשתף, ופתאום הרגשתי שכל הרעיונות שלי היו ממש גרועים. זאת תחושה קצת זרה לי - אמנם אני לא מתהדר בבטחון עצמי על בסיס קבוע, אבל יש לי בטחון מה ביכולות האינטלקטואליות שלי, ובפרט אלה הקשורות בביסוס עמדה וכושר הבעה בכתב. אבל כאן זה לא משנה, כי לא הייתה חסרה מיומנות, היה חסר תוכן אמיתי ומקורי שלי - דעה אישית - על נושא שמלווה אותי עוד מילדות.

וכך גיליתי שאין לי ממש דעה על מוות. 

איך יכול להיות שאין לי משהו מעניין לומר על מוות? זה מוות. אותו המוות שגרם לי לבכות בכיתה ב', כי המורה למדעים אמרה לי שכדור-הארץ הולך להתפוצץ עוד המון שנים. אותו המוות שדפק לי את המוח בגיל 16, כשנקלעתי לריאליטי המופלא "שבעה משפחתית" - שגרם לי לאנטגוניזם כל כך גדול למשפחה שלי, שרק עשר שנים אחרי הצלחתי להתחיל ולהתגבר עליו. אותו המוות שאמא שלי עובדת את פולחנו נאמנה, ספק משועבדת ספק מאוהבת, במשך שנים ארוכות, במעין מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית שהיא רק שלהם. אותו המוות שהניע אותי להשתחרר מהצבא ולחפש כיוון אחר, כי החלטתי שאני לא רוצה להיות אדיש למוות סתם כך של אנשים. אותו המוות שאני נתקל בו יומיום בסמסטר האחרון בלמידה למבחן באנטומיה - מפשפש בקרביהם של הנחים את מנוחתם בנסיונות לשנן את מיקומם ומהלכם של כלי דם, רקמות ואיברים שונים. אותו המוות שהוא חלק בלתי נפרדת מהזהות הלאומית של המדינה שבה אני חי, ושלעיתים קרובות מערער בי את האמונה במין האנושי, שכבר כמעט ולא נשאר ממנה כלום. 

ולי אין מה לומר עליו. אז קשקשתי 3 עמודים על בחינה של סוגיות שנידונו בקורס בעזרת פרדיגמות של פסיכולוגיה חברתית וקוגניטיבית.

חרא. 

עריכה מאוחרת: קיבלתי 100 בעבודה הזאת, והשמועה אומרת שזה ציון די נדיר מצידו. ואז האירוניה היכתה את עצמה למוות עם מערוך, בטרקלין.