םירפסמ לש ןמז

היום הוא שלח לי הודעה בצהריים, קיווה שניפגש בקמפוס. אמרתי לו שאני עוד מעט נכנס ושיעור, אבל הוא רק רצה שניפגש לקצת. נפגשנו ברחבה המרכזית כשירד המון גשם וליוויתי אותו לאולם ההרצאה של השיעור שלו. עלינו 5 קומות במדרגות שבמהלכן השתדלתי לא להתנשף יתר על המידה, וכשהגענו למעלה לאולם שלו נפרדתי ממנו לשלום ואמרתי לו שאני אקח את המעלית בחזרה למטה, בדרך לאולם ההרצאה שלי. הוא נכנס למעלית והצהיר שירד איתי קומה אחת, וכשדלתות המעלית נסגרו והיינו בה לבד, הבהיר שרק רצה לעשות את "זה" ונישק אותי בעדינות בעדינות. פעמיים. ואז יצא מהמעלית בקומה 4, ואני נשארתי לבד עם החיוך המפגר עד לקומה 0. 

בתכלס יצאנו רק פעם אחת, במוצ"ש, והיה כיף. ואני לא יודע מה יהיה עם זה, אם בכלל יהיה, אבל זה גם לא ממש משנה - רק הרגע הזה, שבו הוא קבע איתי ברחבה המרכזית כשיורד גשם ועלה איתי ברגל במדרגות וירד קומה במעלית, בשביל לגנוב ממני נשיקה קטנה, ולהסתפק בה, ולהשאיר אותי עם חיוך, שווה את הלנסות מחדש... 

אחרי הפעם השלישית שבה שמעתי שם את המשפט "אולי עדיף לכם להישאר שם" מפי כל מי שהיה בישראל ושוחח איתנו, התחלתי לחשוב שאולי שישה שבועות לא היו מספיק זמן לתת לישראל ולירושלים להרגע קצת, ולתת לי זמן מספיק כדי להתגעגע, ולשכוח מהפגמים, ולהיזכר שאני בעצם צריך להיות מאוהב בהן, בה, בירושלים. 

ואז נחתי אתמול אחרי כמעט 20 שעות של טיסות, וכבר המציאות היכתה בי בפנים עוד בדרך הבית מנתב"ג, כשנסענו לא דרך ואדי-ערה, כי אולי פחות כדאי. 

בינתיים אני בצפון - מטעמי עצלות אני אוותר על היום הראשון ללימודים מחר, ואחזור רק בערב לירושלים. 

והמצב הבטחוני, והדירה החדשה, והבלגנים בהרשמה ללימודים, וההלם שלא חשבתי שיכה בי כל כך חזק, אך התבדיתי מהתקווה הזאת די מהר... 

ולא בא לי, אבל צריך, 

לחייך לכולם חיוך ריק מתוכן, ולומר שהיה נהדר ולשקר שאבל גם טוב לחזור,

ולהתחיל להניע. 

ומידי פעם בלילה לחלום על נופים, וחופים ושקט - ולפנטז עד לפעם הבאה.