םירפסמ לש ןמז

The Mind

אני מפגר בלימודים (תרתי משמע). אני לא ממש מצליח ללמוד היסטולוגיה או אנטומיה, ואלה הקורסים שאני עוד מנסה קצת להבין מה קורה בהם, שלא לדבר על אחרים כמו אמביולוגיה או נוירו' - שמראש השארתי לתקופת המבחנים. מידת העניין שלי בחומר הנלמד תזזיתית כמו שבחיים לא ידעתי על עצמי - רגע אחד אני משנן בעניין שמות של גידים וכלי דם, וברגע השני לא מסוגל יותר להסתכל על איברים פנימיים; אני יכול לקרוא בעיון רב פרק שלם בספר על איך נראים תאי רקמת שריר בחתכי מיקרוסקופ שונים, ורבע שעה אחר-כך לא להיות מסוגל לקרוא חצי עמוד בנושא. לגביי האחרים - אני אבוד. הנחמה היחידה שלי היא שאני באמת לא צריך ממוצע גבוה בתואר, אבל בכל פעם שאני אומר את זה אני מרגיש שאנשים מסביבי קצת מאוכזבים מהגישה הבינונית הזאת, ולמרות גילי המאוד מופלג - איכשהו אכפת לי מזה. 

עוד משהו שקצת מבאס אותי זה שפתאום הבנתי שאין לי ממש חברים בלימודים. יש לי חברה אחת ממש טובה (ד') שאני עושה איתה הכל בערך - לומד לכל הבחנים, יוצא לשתות בירה או להפגנות, אוכל איתה צהריים - ויש עוד כמה וכמה מכרים שפה ושם אני מחליף איתם כמה מילים. לפעמים. עד כה זה לא ממש הזיז לי, כי בתכלס יש לי את ד' שהיא באמת אדירה וכיפית וממש חכמה, ככה שהיא מכסה את כל צרכיי החברתיים, אבל פתאום היום מישהי שישבתי לידה שאלה אותי איפה ד' - ואמרתי לה שהיא פטורה מהקורס הזה ולכן לא הגיעה היום. ובתגובה היא שאלה אותי למה אני לא "מתערבב" ומכיר עוד אנשים, ולא ממש ידעתי מה לענות. אמרתי שזה מוזר פשוט להתחיל להיות חבר של אנשים, כי זה לא מסוג הדברים שמחליטים אותו, אלא מסוג הדברים שצומחים כזה מהדינמיקה - והיא אמרה שגם את הדינמיקה צריך לכוון מעט, בין אם בשיחות מסדרון בסיסיות או נוכחות באירועים חברתיים ועוד כהנה וכהנה - דברים מהסוג שאני מאוד ממעט בהם. 

The Hand

היום התקבלתי לעבודה חדשה - זאת מין משרת חונכות אקדמית לסטודנטים עם מגבלה נפשית. אתמול היה הראיון - זה היה ראיון מהסוג שבו אתה יודע מראש שכבר עברת, והוא מתנהל רק לשם הפורמליות (ועם זאת נמשך 45 דקות תמימות). המראיינת הייתה נחמדה, אבל בכל פעם שהיא שאלה אותי את השאלות ה"קשות" ששואלים בראיונות (כמו "איך אני מתמודד עם כשלונות" או "מה קשה לי בלימודים") היא תמיד הוסיפה כל מיני סיוגים כמו "תראה, אני בטוחה שאתה רגיל להצליח, אבל בכל זאת..." או "אין ספק שאתה מצטיין בלימודים, אבל עדיין...", מה שקצת עיצבן אותי - עיצבן אותי שאני מצטייר כדמות פלקטית שהכל הולך לה חלק בחיים, כששום דבר לא רחוק יותר מהאמת. וכך, באופן מעוות למדיי הייתי צריך ממש להסביר לה שחרף קורות החיים ששלחתי לה שאולי נראים סבבה (אלה קורות חיים, מן הסתם שלא אפרט שם את כל הכשלונות שלי) עם הנסיון הצבאי ה"עשיר" וההתנדבויות והציונים, אני ממש לא חף מטעויות או כשלונות, ואף מניתי כמה מיוזמתי - מהלך קצת מפגר בראיון עבודה, אני יודע, אבל משום מה נראה לי שזה רק העמיק את הרושם שלה עליי, איכשהו. בסוף הראיון היא אמרה שמבחינתה עברתי, אבל אני אמרתי שאני צריך לחשוב על זה, כי זאת לא החלטה שאני רוצה לעשות בפזיזות ושאחזיר לה תשובה בזמן הקרוב - החלטתי היום ללכת על זה, די בפזיזות כי אני לא יודע לקבל החלטות בצורה שקולה, ואני מקווה שיהיה בסדר, אבל אני ממש חושש שאני לא אצליח לעמוד בשילוב של העבודה עם הלימודים שמאוד מעמיסים עליי השנה (ולראיה, כבר בשישי הקרוב יש איזה כנס מהעבודה שאני צריך לנכוח בו בת"א, וזה שישי שתכננתי להקדיש בעיקר ללימודים - מה שאומר שכנראה בכל מקרה הייתי קם מאוחר, רואה סרטים כל היום, כנראה יוצא לרוץ אחרי-הצהריים, ואולי כותב עבודה אחת שאני צריך להגיש. אולי). 

The Heart

עבר חודש ימים מאז הפעם הראשונה שישבנו לבירה בשוק ותהיתי מי הוא הבחור שיושב מולי, והאם אני בכלל מעניין אותו או שהוא רק סופר את הדקות כדי לברוח. בחודש הזה הוא התגלה ועדיין כבחור הכי טוב שכנראה יצא לי להכיר, בלי קשר אליי בכלל, גם אם מחר מה שזה לא יהיה שיש בינינו ייגמר, גם אז, הוא עדיין יישאר בחור טוב באמת. בלי ציניות ובלי משחקים ובלי שנאה פנימית ועם הנאה מהדברים הטובים שבחיים. 

הוא נחמד אליי, עדיין. הוא ממשיך כאילו להתפעל כל פעם מחדש מכמה שאני יפה (לטענתו) ומכמה שאני חמוד (לדבריו), ואני שם לב שכשאנחנו נפגשים במקומות סופר-ציבוריים ונמנעים מלהביע חיבה בפומבי, הוא נעשה קצת חסר סבלנות, כי הוא לא אוהב להתאפק ולא לגעת בי. יש לו חיוך אלכסוני כזה שאני מחבב, וכשהוא מביט לי יש לעיניים קשה לי להישאר אדיש או לשמור את הידיים / שפתיים שלי לעצמי. 

ואני עדיין קצת לא יודע איך לאכול את זה שהוא מסיים את הלימודים שעתיים לפניי אבל מחכה לי בקמפוס רק בשביל לקחת אותי אחר-כך לשתות קפה בתצפית יפה, או שהוא מנצל כל הזדמנות שיש לו לפגוש אותי בקמפוס או בעיר, אפילו אם זה רק ללוות אותי לאולם של השיעור הבא. אני עדיין לא לגמרי מוכן להאמין לו - למרות שעדיין לא רבנו פעם אחת והוא לא עשה שום דבר אפילו טיפה מפוקפק וכפי שציינתי לעיל, הוא באמת באמת פשוט בחור טוב שלא משחק איתי משחקים ומבהיר לי היטב שהוא בקטע שלי - אבל משהו בי מתעקש לשמור על עצמי ולא להתקרב מידי. וזה כאילו בסדר, כי באמת שאי-אפשר לדעת מה יהיה, וגם לא צריך, וכל עוד בינתיים טוב זה מה שחשוב, וכשלא יהיה טוב נחתוך, אפילו אם זה יהיה מחר.

אבל זה לא רק זה - זאת גם ההרגשה ש"אני קצת לא ראוי לו, ואני לא מבין איך הוא לא רואה את זה עכשיו, אבל הוא תכף יבין את זה ויחתוך, אז יאללה שיחתוך כבר, כי אין לי כוח למשוך את זה סתם" - שאני יודע שסתם רק פוגעת, אבל לא יכול שלא להרגיש אותה. 

The Spirit

אני רוצה להיות יותר טוב, אבל אני לא מצליח. אני רוצה לקרוא יותר, וללמוד יותר, ולעבוד ולהתנדב, ולשמור על קשר עם כולם, וללמוד ערבית (אחרי כשלון הצרפתית של השנה שעברה), ולעשות יוגה, ולרוץ יותר, ולשפר את השחיה שלי (כי אלוהים יודע שאלפקה עם רגל קשורה מאחורי הגב שוחה יותר טוב) ועוד מליון דברים, ואני גם יודע שזה סתם - שמחקרים מראים שאנשים עם המון עיסוקים והישגים לאו דווקא מאושרים יותר, למעשה, אפילו פחות, אבל אני לא יכול לחשוב שאני צריך לפצות על המון שנים שבהן הייתי סתם. 

אולי אני פשוט רוצה לאהוב את עצמי כמו שאני, אבל כשאני מנסה באמת, אני לא כל כך מוצא סיבות טובות.  

אני מוצא את עצמי מבלה רוב זמני הנוכחי "בין לבין" - בין ללמוד לבוחן האחרון באנטומיה לזה הבא, בין הפעם האחרונה שבישלתי לפעם הבאה, בין הדירה הקודמת לדירה הנוכחית, בין החיים הקודמים שהיו לי לאלה הנוכחיים. 

בחיי שלא רע לי, אפילו טוב לי. אני לומד מה שאני רוצה, יש לי חדר בדירה סבבה בעיר סבבה, אני חי במדינה דמוקרטית, לא רודפים אותי מידי, לא מדכאים אותי מידי, יש לי כסף שמאפשר לי לחיות ברמה נאותה (לפחות בינתיים) וגם יש לי מספיק חברים (ממש לא הרבה, אבל מספיק) בשביל לא למות מבדידות. ועדיין, למרות כל אלה - אני פשוט לא מצליח להניע את עצמי ללעשות את הדברים שאני "צריך". יש משהו ב'עצמי המחויב' הזה, שאני נואשות מנסה להיפטר ממנו, שמנטרל לי את כל המוטיבציה הפנימית. אין לי עבודה, כי אני מרגיש לא בשל להתחייבות; אני חושב על להתנדב או לעשות משהו משמעותי, אבל בפועל מתחמק מזה באותה הנשימה, כי אני מת מפחד - שוב - מההתחייבות; אני לא מצליח להביא את עצמי ללמוד באמת או לסדר או לנקות או לבשל או לקבוע תכניות בהתראה של יותר משעתיים, כי זה דורש תכנון כלשהו של הזמן שלי טיפה מראש, ואני מתבאס מזה. הדברים היחידים שאני מרגיש שאני מצליח להתחייב אליהם זה ספרים והוא. 

אני יודע גם שזה גלגל - ככל שאני אעשה פחות, ככה אני אנצל פחות יעיל את הזמן שלי, ואני אספיק פחות, ולמעשה אפסיד מכל הכיוונים. כבר היו לי סמסטרים יותר עמוסים, שעבדתי ו/או התנדבתי במקביל ללימודים, והכל תקתק יותר טוב מעכשיו. אני גם יודע שאני צריך להפסיק להתלונן על זה שאני לא מצליח להיכנס לשגרה, ופשוט להיכנס אליה. אני גם מבין שהכל תלוי אך ורק בי, ושאם במקום לכתוב את המילים האלה הייתי פשוט יושב ולומד או מנקה קצת, כנראה שהבעיה הייתה נפתרת ככה, מאליה, עד כדי כך בקלות. או שבעצם לא. 

שאלת המקור והסימפטום מדאיגה אותי בהקשר הזה יותר מהתופעה עצמה. כן, אני יכול לומר לעצמי שזאת סתם תקופה וזה יעבור, וכן אני יכול להכניס את עצמי לשגרה שאליה אני רגיל ולקבור כל מחשבה חורגת שחולפת לי בראש, אבל השאלה אם אני רוצה את זה. 

אני לא יכול לומר  שחזרתי שונה לחלוטין מהטיולון האחרון, אבל כן יש כמה נקודות מבט חדשות שסיגלתי, על החיים, עליי כבן-אדם, ועכשיו כשהקונטקסט טיפה השתנה האם אני צריך לזנוח הכל ולחזור לסורי? זה מעציב אותי פשוט לבטל את כל מה שאני מרגיש או חושב ולפטור זאת ב"זה קצת קשה לחזור לשגרה" כי אולי בכלל אני לא רוצה לחזור לשגרה שאני מכיר - כי זה מרגיש לי כאילו אני לוקח חוויה ומרוקן אותה מהמשמעות, משאיר בה את הכיף והתמונות היפות, כקליפה חלולה ושדופת ערכים. 

אולי הבעיה שלי היא שאני לא באמת יודע לאן אני רוצה להגיע - תלוי באמצע בין הרצון להתפרק ולהיסחף ולזרום ולגלות ולראות איך אני לוקח את הספק לקחים ספק תובנות אישיות שמצאתי ומשלב אותם לתוך חיי, לבין הרצון להשתלב ולהתקיים בצורה מאוזנת ולשמור על כל הדברים שהשגתי, לבל ייגרם לי נזק (למשל בלימודים). 

והאמצע זה תמיד האיזור שהכי גרוע להיות בו - הוא תמיד החלק המתוח  של הגומיה שצריך לעמוד בעומס הכי גדול של הכוחות הפועלים ולאזן אותם - להיות נתון למרותם של כל צדדי הקונפליקט. 

ואת נקודות האור שלי בשבוע אני שואב מלקרוא את מורקמי ואורוול וליברכט ולחשוב על מה שהם נותנים לי; ומלשבת איתו לבירה בשוק או לישון איתו בלילה - כשהוא מחבק חזק אותי למרות שחם לו מתחת לשמיכה, בלי להתפשר בכלל - רק כי אני נעים לו הרבה יותר מכל טמפרטורת גוף מאוזנת.