כמו שאתם יודעים, אני בלוגר חדש בישראבלוג, ולאחרונה שוטטתי הרבה בבלוגים כאן. 

אני חייב להגיד, לפחות חצי מהבלוגים שנתקלתי בהם עוסקים בהרזייה, בדיאטות, ספירת קלוריות והתעסקות אובססיבית של הכותבות באיך שהן נראות.

אני מבין שנשים רוצות להרגיש שהן נראות טוב, אבל פה זה לגמרי יצא מפרופורציות. זה נראה שהחיים של הבנות האלה סובבים סביב קלוריות של מלפפון. אפילו שהן מתייחסות לזה כהפרעת אכילה, אני רואה בזה נרקיסיזם והתרכזות חולנית בעצמן.

אני יודע שקיים מודל יופי מערבי ששואף לרזון ולעצמות בולטות, ושבנות נתונות תחת לחץ להגשים אותו, אבל ברגע שאתן הופכות את כל החיים שלכן למרדף אחרי זה, אתן למעשה הופכות לבחורות ריקות מתוכן וחלולות. גם אם תגיעו לגוף המושלם שאתן רוצות, אף גבר לא ימצא בכן עניין מעבר לעניין הפיזי המובן מאליו. 

זה די אירוני. השאיפה שלכן להיות רזות ולהוות מושא לתשוקה והערצה למין השני גוררת אתכן להפרעות האכילה האלה, והפרעות האכילה האלה גורמות לכן להיות פחות מושכות מבחינה מנטלית, כי האישיות שלכן סובבת סביב זה, וההגדרה העצמית שלכן מסתכמת במשקל ובהפרעה שאתן לוקות בה. 

דפוס שחוזר על עצמו בקרב הבנות האלו, הוא הרומנטיזציה שהן עושות להפרעה החלולה שהן פיתחו לעצמן. בנות רבות מפרסמות תמונות טאמבלר מושלמות אך מלאות פילטרים, שהן מכנות אותן thinspo, ז"א הרזון בתמונות מהווה עבורן השראה. הן מתייחסות להפרעה כאילו זה משהו יפה, נשי, מושך, אפילו סקסי. זה עצוב שהן לא מבינות כמה זה רחוק מהמציאות. כמה הן מענות את עצמן לחינם, איך הן הופכות לקליפות ריקות של נשים שלא מסוגלות להתעסק בדבר מלבד בעצמן ובמראה שלהן.

לגבר אמיתי ומושך כמו שאתן מחפשות, לא ישנה 2 קילו פחות 2 קילו יותר. הוא יעדיף אתכן עם קצת בטן ויריכיים, ובעלות תחומי עניין ומוח חריף, מאשר קליפות רזות ויפות של בחורות משעממות שאי אפשר לזרום איתן לגלידה או לקחת אותן למקדונלדס. 

למען האמת לא חשבתי שזו תופעה כל כך שכיחה, אבל עכשיו שאני חושב על זה אני מבין כמה זה מסתדר עם העולם והתרבות של היום. תרבות של כסף, יופי, זיוף, ושקרים. השעמום חוגג, ולא נשאר שום דבר אמיתי להתעסק בו. אנשים חושבים שאם הם יממשו את האידיאל שמוכרים להם בפרסומות, תהיה להם משמעות והם יהיו מאושרים. זה לא יקרה לעולם, כי האידיאל הזה הוא שקר.

אז בהצלחה במירוץ העכברים. 

(הערה: אני לא מתכוון לבנות שיש להן עודף משקל רציני, גם אני הייתי במקום הזה ועשיתי את השינויים שהייתי צריך בשביל להגיע למקום בריא יותר).

אני יודע שאמרתי שאפסיק לכתוב, אבל ברגע שראיתי את התופעה הזו חוזרת על עצמה, בער לי לכתוב על זה.

זה פייק. כתבתי פוסט ארוך ומפורט על למה מה ואיך, ואחרי 5 דקות קיבלתי תגובת נאצה.

אין בי עניין או חוסן נפשי לעמוד בסערת תגובות מרושעת שנוגעת לזהותי האמיתית.

מעודד אותי שישראבלוג לא מהווה חלק מחיי באופן כללי, כי כאן הוכחתם שאתם חרא של בני אדם. צרי אופקים וזדוניים מעבר למה שהייתם רוצים לחשוב. אולי לא כולם, אבל מרבית המגיבים. 

היו שלום

זה די שכיח שאנשים טוענים שהם שונאים אנשים.

יש לי חבר שיש לו פאץ' על התיק שרשום עליו people=shit

זה תלוי בתקופה, אפילו ביום

יש לדוגמא יום שאני אצא מהבית וארגיש בסדר עם אנשים ואפילו יותר מזה, יום בו תהיה בי חיבה עצומה לסתם ככה אנשים

אישה מבוגרת ברחוב שיושבת על ספסל, נהג באוטובוס. 

אנשים שאתה מסתכל עליהם ואתה רואה שהם נאמנים לאמת שלהם, שאין בהם רוע

בדרך כלל זה המפגשים הקצרים האלה שאתה לא מספיק להכיר בן אדם לעומק, אבל מה שהוא משדר בא לך טוב

כשאתה מכיר אנשים לעומק הסיכוי שתאהב אותם הוא כבר נמוך כי בנינו רוב האנשים מרוכזים בעצמם, אגואיסטים, או סתם טיפשים

ואני מכליל גם את עצמי

אנשים אלטרואיסטים טובי לב ושבמקביל גם חכמים ומעניין לשמוע מה יש להם לומר- קשה למצוא

בדרך כלל אנשים חריפים מגיעים עם סט תכונות מתיש

לפעמים אנשים אומרים כאלה דברים מפגרים או שיוצא מהם כזה רוע

כשהייתי נוכח בשיחות של בנות והייתי שומע איך הן מדברות על חברה שלא נמצאת איתן

זה גילה לי על המין האנושי/נשי דברים שהייתי מעדיף לא לדעת

דברים שהתאכזבתי מהם

וכן זה אולי אחת הסיבות שיש לי נטייה להעדיף גברים, למרות שאני לא מכליל ויש נשים שהן בסדר

אבל הרבה פעמים, גם אם הן כן טובות לב, עדיין הן יותר חסרות ביטחון. קשה להתמודד עם חוסר ביטחון באחד על אחד, בטח אם הן מסתמכות עליך שאתה עכשיו המושיע שלהן,

מה ששם אותך במקום שאתה לא יכול תמיד להגיד להן את האמת אפילו שהן מבקשות אותה

זה משחקים שנמאס מהם מתישהו

בכל מקרה נושא הפוסט הוא לא נשים

אני מדבר על אנשים בכללי

יש אנשים כל כך רעים, כל כך מזויפים

עם המזויפים הכי קשה לי

כי הם משתמשים בחוכמה שלהם בצורה ארסית

הבעיה שאני לא מצליח לשנוא את האנשים האלה ספציפית- זה אוטומטית נהיה שנאה לבני אדם 

לכל המין האנושי

לפעמים כדי לשנוא פחות בן אדם גס רוח ומרושע

אני חושב עליו מצחצח שיניים והולך לישון, כדי להיזכר שגם הוא רק בן אדם קטן

אבל זה לא באמת עובד

בכל מקרה, 

מה שאני באמת מרגיש איתו גרוע

זה אנשים שבצרה

אנשים שמרגישים רע

ואני לא יודע לעזור להם

אני מרגיש שאין לי את היכולת או הרצון הפנימי לעזור להם

אני רואה אנשים מחבקים אחד את השני למטרת נחמה, או אפילו שולחים "חיבוק" וירטואלי

כשאני רואה חיבוק וירטואלי בדרך כלל בא לי להקיא

כשאני רואה אמפתיה של אחרים כלפי אחרים

כל מה שאני רק רואה זה רק זיוף או התנהגות שהיא תוצאה של אימונים כל החיים, עד שנהפכה לאוטומטיות

אבל אני יודע שהבעיה היא בי ושיש אנשים שכן יש להם אמפתיה

אבל לי אין

אפילו אם זה בן אדם שאני מחבב או אוהב

אני לא מצליח להרגיש אמפתיה

אני חושב שחסר לי משהו, שהנטייה הריאלית שלי באה על חשבון הרגש

שכנראה אני קר והיגיוני וזה בא על חשבון רגש לאחרים

יודעים מה

מילא לא הייתי רגיש לאף אחד

הבעיה שאני עדיין רגיש לעצמי

אני חושב שאפסיק לכתוב פה לתקופה הקרובה

תוכלו למצוא בלוגר אחר לשנוא

ולהרגיש קצת יותר טובים ואצילים על חשבון מישהו אחר

לא על חשבון הגב שלי