בצלם אלוהים

זה מקסים שאנשים נמשכים אלי כמו עש לאור. אני כמו המשיח המביא עליהם את הטוהר של הכאב והסבל. ומה בעצם מושך אותם אלי? בטח לא העיניים הקפואות והריקות שלי-הן מדהימות אבל לא משהו שאנשים נמשכים אליו. סביר להניח שהם יאהבו יותר עיניים מלאות ברגש זול..לא כך? אני מנסה כזה להסתיר אותן, כמו להפנות מבט או פשוט למקד את תשומת הלב שלהם אל הפה המחייך שלי. הם בטח אוהבים יותר איך שאני נראת, את האישיות שלי ואת הבטחון שלי שעוטף אותם כמו שמיכה רכה..רק הם לא מבינים שהשמיכה הזאת חונקת אותם. 

חסר בי הרבה אמפתיות. אני לא מודעת ולא מרגישה את הכאב שעובר עליהם-הכאב שמרסק את נפשם אבל אני כן מרגישה משהו כשאני גורמת לו. ואז זה נמשך כמו סם,אני רוצה עוד ועוד ממנו.

כשהם נמשכים אלי זה הופך להיות קל וסוג של משחק כזה.. מה שצריך זה פשוט לבודד אותם, להשפיל אותם ולהוריד להם את הבטחון. אחר כך בקלות הם הופכים להיות נתונים אליי וכלי המשחק שלי שנועדו בשביל למלא את כל הצרכים שלי...כמעט, אם היה חופש בעולם הזה אבל זה עוד יגיע והכל ישחק לטובתי.

אחד הדברים שאני נהנת מהם זה לנסוע באוטו. פעולה כזאת פשוטה אבל אפשר ללמוד ממנה המון ויש לך הרבה כוח על המכונית ואתה יכול לעשות כמעט כל מה שאתה רוצה. אני נהנת מזה כי אני רואה המון אנשים בדרך. הולכים, מדברים, מתעסקים בעיניינים שלהם. הם לא מבינים שמישהו צופה בהם ובוחן את ההתנהגות שלהם. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על מה שעובר עליהם ואיך אני יכולה לנצל את זה. במיוחד איך הם יראו כשם צורחים, עם פה פתוח ואפילו בלי שום קול-בדממה. זה יפיפה, איך שהחיים שלך יכולים להגמר כל כך מהר ואתה סתם בן אדם שאני עוברת לידך עם המכונית. 
כמובן שאין לי רצון לדרוס מישהו אז אל תתלהבו מזה.

וזה אותו דבר כמו להסתכל על האנשים מקומה גבוהה בקניון או מבניין גבוהה, כמו להסתכל על אנשים עוברים ושבים במקום העבודה שלי. סתם אנשים שאני עוברת לידם ברחוב.
אנשים הם כמו מגנטים בשבילי, כמו יצורים למילוי הרצונות והצרכים שלי.