Do it with Passion or not at all.

אני מרגישה שאני מתחילה להשתגע .

הגעגוע אליך קורע ממני חלקים .

אנחנו עדיין נפגשים אבל זה כבר לא אותו דבר,

אתה כבר לא שלי,

אני כבר לא שלך ..

זה קשה שהלב והמוח לא מתואמים 

המוח אוסר - די למפגשים, די לשיחות, די למשיכה 

והלב בשלו, נלחם בשניים על כל טיפת רגש שנותרה ..

ורק בלילה, כשחשוך, כשהאלכוהול בדם,

אני מצליחה לומר לך - אני מתגעגעת ..

הידידות איתך מקשה עלי יותר ממה שיכולתי להעלות על דעתי,

אבל חיים בלעדיך נראים לי לא הגיונים פתאום,

אז אני אמשיך במאבק .. 

אני צריכה אותך בחיי פודין

אני מרגישה שמזה תקופה ארוכה אני מאלצת אנשים בקרבתי ללכת על "קליפות של ביצים" מה שנקרא מחשש שחלילה ינפצו את האישיות השברירית שלי.

אני מרגישה שחצי השנה האחרונה הייתה התקופה הנוראית ביותר שחוותי. אנשים מורגלים לכך שאני אדם ציני, בוטה ולא סימפטי במיוחד ולכן כל פעם שאני מייחלת למותי זה נתפס בעיינהם כסוג של הלצה, הבורים רפי השכל פשוט לא מצליחים לראות מעבר, או שאולי הם פשוט לא רוצים, כי זה לא כיף לקבל עלינו בעיות של אחרים .

הצבא מאלץ אותי להתמודד עם מפקד בעל רמת משכל של כפכף שנקנה בשוק, גבר בן 30 בעל התנהגות של ילד בן 5 ואגו שמסוגל למלא חדר . אני יכולה להבטיח לכם שמימיי לא שנאתי אדם כזו שנאה יוקדת כפי שאני חשה כלפיו . 

התעייפתי, הכוחות אזלו, כל בוקר להתעורר עם דמעות בעיינים. רק מהידיעה שמצפה לך עוד יום בקרבתו, כל יום לסיים בוכה אחרי שעות של חוסר מעש וחוסר תכלית, רק לשבת עם הרגלים למעלה ולהרגיש איך המוח מטפטף לך מהצד . אפילו לקרוא אסור, זה הרי "לא נראה טוב" . תשבי ותתנווני, תני לתאי המוח שלך למות, וכשהאחרון בניהם יגסוס לאיטו, תדעי שעשית את שלך - שרתת את המדינה .

והכי גרוע, זה ממשיך איתי גם הביתה . מהרגע שאני חוזרת, אני רק ישנה, נעלם לי החשק לבלות עם אנשים, להתאמן, לחיות . עליתי 7 קילו, לא זה לא מהצבא, זה קרה רק בשלושת החודשים האחרונים - מאז שחזרתי להיות תחתיו וכל זה מהדיכאון, אני מנסה למצוא נחמה במתוק, היא לא שם, היא לא בשום מקום.

איך שורדים ככה עוד 8 חודש ?

כבר שנים שלא כתבתי, ואם זאת דווקא ביום הזה הרגשתי שאין לי מקום פריקה אחר, החברה לעולם לא תבין, החברה תנדה אותנו, תשפוט אותנו על חטיאה שלה . 

אדם שקפץ מבניין לאחר שעבר התעללות של שנים, מצד הוריו, חבריו ומכריו? האם הוא היה אובדני? 

אז פה מתחילה סיפורה של שרמוטה, או לפחות אחת שהחברה #תייגה אותה כך משום ששכבה עם יותר מגבר אחד ... או שנים .. או שלושה ..

היו ימים, תקופה יפה שנראת רחוקה מאי פעם פתאום, תקופה של נאיביות ואמונה במשהו גדול מאיתנו, כוח שיכול לנפץ את כל ההבדלים העומדים מנגדנו, חומות השנים שנבנו בנינו, הכל כאילו היו קופות חסיכון בצורת חזירון. אהבה הם קראו לו, כמעט עוצר נשימה, כמעט ממכר, כמעט אמיתי . אבל הייתי קטנה, אז בחרתי להאמין . 

אומרים שהדרך הנכונה לחיות היא לא לפתח ציפיות - לא תתאכזב . הרי זה כל כך פשוט, כל כך הגיוני, אך לצערינו לא באמת בר יישום . בסופו של דבר המוח שלנו עצמאי לחלוטין, כמו שגילתי הלילה, בדרך מרגיזה ביותר, אבל עוד נגיע לזה . 

בכל אופן, ברגע שמה שנבנה שנים התפורר, כמו אדם דתי שנגלו אליו אלוהים אחרים, נטשתי את עקרונתיו, הפסקתי לחכות "למושלם", אפילו לא חיכתי לחמוד, או הסביר, פשוט קפצתי על הראשון שהגיע, הראשון שבחר לקחת, רק גוף . שם זה התחיל . 

עכשיו אני רוצה שתזכרו בשיעורי הנהיגה הראשונים שלכם, כל לחיצה קלילה על הגז הייתה מלווה בשלל חששות, כל פניה חדה הייתה איום, ואם נאלצתם לבלום בפתאומיות ? הלב כנראה היה צריך מספר דקות לאיתחול מחדש . ועכשיו בואו נקפוץ לעתיד, אולי אפילו להיום. אתם כבר נהגים מנוסים, משתוקקים לריגושים חדשים על ההגה, פתאום 50 קמ"ש הוא רק מספר מוזר וחסר הצדקה המופיע על תמרור בלבד, לעולם לא על לוח החיווי שלכם, עקפיות ופניות ובלימות של הרגע האחרון, מוזיקה בשיא הווליום, שחרור מוחלט, ממה פחדתי ? ואז דווקא שהכל יפה , פתאום זה נמוג, דוהה ונעלם בין צלילי ההתנפצות הבלתי נמנעת. 

כתבתי הרבה, אולי אפילו יותר מהרגיל, ועד עכשיו אפילו לא באמת נגעתי בכותרת הכו הירואית שבחרתי לפוסט - "מחלות מין" . אבל בכל זאת, נחזור רגע להקבלה הקודמת. אני כבר נהגת מנוסה, כל מעלומה בכביש כבר ידועה מראש, הדרך המוכרת כבר נמאסה, ולפתע צץ רכב, הוא אדום ומהפנט, ובעליו מעוררי סקרנות, מאתגרים אותי במרוץ, מבטחים שעשו זאת אין ספור פעמים ושום רע לא יגרם . ואתם, אתם, מעולם לא הייתם תחרותיים יתר על המידה, תמיד זהירים ושקולים, ללא הכנה מוקדמת - מסכימים. ואז קורה משהו - אתם נשאבים, המרוץ יחד עם כל הסיכונים החבואים בו, אינו מאיים כלל עבורכם עוד ולפתע הרי לכם תחביב חדש . כל זאת ועוד עד התאונה .

הפעילות המינית שלי התחיחה בגיל 16, הייתי זהירה ומפחודת. 

עם השנים אבדו כמה מפחדי, אך לרוב נשארתי שקולה .

אומנם היו פעמים שנמנעתי מאמצעי מניעה אך זאת לאחר הכרות עמוקה עם האדם.

לא מזמן, פגשתי בו במעדון, התחברנו מיד, שכבנו כמה פגישות לאחר מכן, בפעמיים הראשונות הסכים לעשות עבורי את ה"וויתור" וללבוש את הקונדום אך לבסוף שיכנע אותי לוותר עליו, הבטיח שנבדק, שלא משקיפה לי כל סכנה ואף מוכן שנלך להיבדק יחד. איבר מינו היה נקי מפצעים וחוץ מכמה פצעים שכיסו את גופו שהטרידו אותי הוא היה נראה בסדר, בריא . נשאבתי לזה, ואם בפעמיים הראשונות עוד הייתי מנסה להפציר בו ולהחזירו אל עטיפת הגומי, זה נפסק לחלוטין וטבעתי בחמימות והנעימות שעורו החשוף הציע. 

כבר מזמן שחשבתי להיבדק, אך פחדתי מהתוצאות, ועכשיו הגורל כאילו מפציר בי, דוחק אותי לפינה וכופה עצמו עלי בזמן שהכאב גובר והפצעים מתחילים להופיע . אולי אלו סתם שפשופים, שריטות, פעילות נמרצת מדי, אני רוצה להאמין, המחשבות לא עוזבות, גורעות לי את שינתי .. אבל עכשיו כבר אין ברירה, אלא להיבדק ..

תאחלו לי הצלחה .