אני מרגישה שמזה תקופה ארוכה אני מאלצת אנשים בקרבתי ללכת על "קליפות של ביצים" מה שנקרא מחשש שחלילה ינפצו את האישיות השברירית שלי.
אני מרגישה שחצי השנה האחרונה הייתה התקופה הנוראית ביותר שחוותי. אנשים מורגלים לכך שאני אדם ציני, בוטה ולא סימפטי במיוחד ולכן כל פעם שאני מייחלת למותי זה נתפס בעיינהם כסוג של הלצה, הבורים רפי השכל פשוט לא מצליחים לראות מעבר, או שאולי הם פשוט לא רוצים, כי זה לא כיף לקבל עלינו בעיות של אחרים .
הצבא מאלץ אותי להתמודד עם מפקד בעל רמת משכל של כפכף שנקנה בשוק, גבר בן 30 בעל התנהגות של ילד בן 5 ואגו שמסוגל למלא חדר . אני יכולה להבטיח לכם שמימיי לא שנאתי אדם כזו שנאה יוקדת כפי שאני חשה כלפיו .
התעייפתי, הכוחות אזלו, כל בוקר להתעורר עם דמעות בעיינים. רק מהידיעה שמצפה לך עוד יום בקרבתו, כל יום לסיים בוכה אחרי שעות של חוסר מעש וחוסר תכלית, רק לשבת עם הרגלים למעלה ולהרגיש איך המוח מטפטף לך מהצד . אפילו לקרוא אסור, זה הרי "לא נראה טוב" . תשבי ותתנווני, תני לתאי המוח שלך למות, וכשהאחרון בניהם יגסוס לאיטו, תדעי שעשית את שלך - שרתת את המדינה .
והכי גרוע, זה ממשיך איתי גם הביתה . מהרגע שאני חוזרת, אני רק ישנה, נעלם לי החשק לבלות עם אנשים, להתאמן, לחיות . עליתי 7 קילו, לא זה לא מהצבא, זה קרה רק בשלושת החודשים האחרונים - מאז שחזרתי להיות תחתיו וכל זה מהדיכאון, אני מנסה למצוא נחמה במתוק, היא לא שם, היא לא בשום מקום.
איך שורדים ככה עוד 8 חודש ? 
כינוי:
xAliceInWonderland
בבלוג זה
בכל הבלוגים
