הסתכלתי בכמה קטעים שכתבתי כאן בעבר.

הכתיבה סבירה ותמימה, ופתאום גם לי יש עניין בעצמי.

הבה נסתכל על כמה תהליכים שהבשילו במהלך הזמן:

מורה בבית ספר - התפטרתי.

טיפול רגשי - עזבתי.

קבוצת טיפול - ממשיך בשנה השנייה.

מטפלת חדשה - קבעתי לשבוע הבא.

זוגיות - רחוקה כרחוק מזרח ממערב.

עבודה לשנה הבאה - יש קצה חוט שאני מקווה שיהפוך לחבל שיסחוב את כל ההוצאות.

התחלתי להתאמן לפני כמה חודשים במכון כושר. ובעצת המאמן במכון אני גם מקפיד על תזונה, ומתייחס לגוף כמו מכונה שצריך לטפל בה ולהקשיב לה. 

כמה מוזר לי לראות את גופי משתנה. פתאום הבטן ירדה, ושרירי החזה התקשו. הידיים התרחבו ואני נע במרחב בקלילות ובתחושה חדשה.

אני מוצא בכך נחמה. אולי הגוף שלי משדר לי שאפשר להשתנות, אפשר לחזור בתשובה. 

כל עוד הנר דולק, ניתן לתקן.

אני נוהג להגיע בימי שישי אחר הצהריים לגן השעשועים שנמצא מול ביתי.

אני מתיישב על ספסל מוצל ומסתכל מהצד על ההמולה כאילו אני צופה במחזה קסום.

ילדים וילדות מבוגרים ומבוגרות- כולם מתערבבים והולכים לאיבוד בעולם שבו עכביש ענק, ספינת פיראטים וברווז צהוב חיים בשלום זה לצד זה.

לאחר כמה דקות של ישיבה מבטי מתמקד בילדה חמודה. הילדה כבת 6 עם שמלה ורודה מנוקדת בעיגולים לבנים.

אני מסתכל עליה כמה רגעים, ולפתע היא שלי. היא ביתי. וכך בבת אחת אני מפסיק להיות צופה מהצד והופך להיות חלק מהמופע.

אני עוקב אחריה באהבה כאשר היא עוברת ממתקן למתקן, מביט בה בחשש שהיא עולה על ספינת הפיראטים הגדולה, ומחייך שהיא צוחקת לאחר הגלישה המהנה.
אני מדמיין אותה גדלה והופכת להיות אישה, וליבי מתמלא גאווה. אני נושם אותה לתוכי, והיא מחממת את גופי.

לפתע אני קולט שאיש זר מתקרב אליה. אל תלכי איתו, ילדתי, הישארי שלי!

האיש הזר מחייך ואוחז במהירות בידה. באותו רגע, ממש כהרף עין אני מפסיק להיות אביה של הילדה וחוזר להיות צופה במחזה.

אני קם מהספסל, אוחז בשקית הפלסטיק הישנה וממשיך בדרכי. לבדי.