ידידה שלי הכירה לי לפני כחודש את הספר/התופעה שניקראת הרשימה.

בחור בשם יובל אברמוביץ החליט שהוא כותב רשימה של מטרות, והוא מפרסם אותם.

הוא השיג את מטרותיו, הוציא ספר ומאז הוא מהווה השראה להרבה אנשים.

אין כל רע בלהגדיר את מטרותיך ובלפרסם אותם ברבים אבל אני מרגיש לא בנוח עם התופעה הזו.

המטרות שהוא פרסם הם חסרות חשיבות, הוא ישב לארוחה עם שחקן הוליוודי, וצחקק עם שחקנית אחרת.

כל המטרות ניראות לי מאוד אישיות, חסרות חשיבות ובכלל כל הסיפור מרגיש לי כמו עכברים במירוץ שמנסים להרוויח נקודות.

אני חייב לציין שהביקורת שלי גם מושפעת מכך שיש משהו ביובל אברמוביץ שגורם לי דחייה. אני פשוט לא מתחבר לסגנון שלו.

לכבוד השנה החדשה אני גם אפרסם רשימה משלי:

שאהיה אדם חופשי בדעותיו ורגשותיו

שאשפיע על אנשים להיות טובים יותר

שאחליף את הפחד בסקרנות

שאדע לראות בכל דבר את היפה 

שאדע להתחדש בכל רגע

שלא אפחד מנשים

שאלמד שוב להתרגש

שאהיה צעיר יותר במחשבתי מיום ליום

שאזהה את האלוהי בטוב וברע

שתהיה שנה טובה.

לסיום אני אקדיש שיר... לכם.  

ממש לא ציפיתי שמישהו יקרא את מה שאני כותב.   שהסתכלתי הבוקר בסטטיסטיקה ראיתי שכ 20 איש כבר ביקרו אצלי.

מי אתם?

עמיר לב תמיד מרגיש לי כמו קאובוי מבוגר שיושב על המדרכה בבר השכונתי.

כל השיר מלא בתמונות של אנשים מבוגרים וזכרונות ישנים.

ואז כמו קרן אור מופיע תינוק.

תינוק שמסמל אור חדש, דף נקי, תקווה.

גם השנה מתחילה כמו תינוק.  רק צריך לטפח אותה והיא עוד תביא לנו גאווה.