כמו פיל שמנסה ללכת על חוט דנטלי

בצעד שעל פניו מסתמן כסופי, החלטתי לעזוב את ההוסטל, אחת וכנראה לתמיד.

יש גבול לכמה שאני מסוגל לסבול, אני לא אגור במקום שעושה לי רע.

ובאמת שכבר זרקתי שוב את הדת מכל המדרגות, אבל בחיי שאני פשוט מתפלל שהכל ילך בסדר עם המעבר בחזרה הביתה וכל מה שמסביב, בתקווה שאני לא אתחרט על המהלך הזה.

אז זה כנראה השבוע האחרון שלי בהוסטל, ואני לא יודע אם לצחוק או לבכות מכל איך שהדברים התגלגלו. 

אני חייב להקדיש לזה פוסט נורמלי בהזדמנות.

לילה טוב.